ענבי הבוטיק של עמית ניר

עמית ניר, כורם עצמאי ממושב מטע, יצא למאבק כנגד שיטת החוזים המקפחת של היקבים הגדולים. כיום הוא מוכן למכור ענבים רק ליקבים בודדים ומובחרים

עמית ניר ממושב מטע הוא המגדל הפרטי הגדול ביותר של ענבים ליין (ויש האומרים שגם הטוב ביותר) באזור הרי יהודה.
זו הסיבה שהוא יכול להרשות לעצמו לגדל מחוץ לטבלה. המונח המקצועי הזה יזכה בהמשך להסבר מקיף, וכבר יש להדגיש שלגדל מחוץ לטבלה זו פריבילגייה שלא כל אחד זוכה לה.

כשעמית השתחרר מהצבא ורצה להיות חקלאי, הוא נאלץ להרחיק עד מושב פצאל בבקעת הירדן כדי לקבל שטח אותו יוכל לעבד. "הישובים בבקעה אז היו בתהליכי אכלוס", משחזר עמית, "כל חקלאי חדש קיבל מהסוכנות שטח לחקלאות וחונך מתושבי הישוב. בשנה הראשונה גידלתי גן ירק שלם, אבל לאט לאט התפכחתי. בסל המענקים של הסוכנות ניתנים גם חמישה דונם של ענבי מאכל, בצורת שטח ושתילים. שתלתי, שיהיה… וככה הם גם גדלו, בצד, ליד הירקות, לא מפריעים לאף אחד".

לקח לניר ארבע שנים כדי להבין היכן טמון הכסף."אחרי כמה שנים בהן הכרם היה כמו קישוט, הגיע אלי חבר מהמושב ושכנע אותי להשקיע דווקא בכרם ולא בירקות. התחלתי לפתח את הכרם, וכבר בשנה הראשונה הוא הפך להצלחה כלכלית אדירה, ההישגים היו גבוהים, ונדלקתי על הגידול האינטליגנטי ועל הענבים עצמם".

הכרם גדל
בשנת 1993, בעזרת מענקים של הממשלה, הוא הגדיל את הכרם. בגלל האקלים של הבקעה וההבשלה המוקדמת, התפנה לו זמן בין אוגוסט לינואר כל שנה, אותו הוא ניצל לטובת טיולי יין ברחבי העולם. בארצות הברית ובדרום אפריקה הוא גילה שני זנים אפילים והתאהב בהם. הואיל וידע שלא יוכל לגדל את הזנים האלה בבקעה, התחיל במקביל למגוריו ועיסוקו בבקעה, לגדל גם בשטחים של נוף ילדותו במושב מטע.

הוא קיבל מהמושב שטחים חקלאיים שניטשו בסוף שנות השמונים בגלל המשבר בענף החקלאות. תחילה קיבל פינה קטנה אותה התחיל לעבד, שיקם אט-אט את תשתיות המים והדרכים, וגידל את כרמיו בעיקר על גבי טרסות.

בשנת 1995 חזר ניר עם משפחתו להתגורר במושב מטע. הם גרו בלול קטן שהוסב למגורים, ובמקביל בנו בהרחבה. כשהפך הכרם שלו לסיפור הצלחה כבר התקשה לקבל מהמושב חלקות טובות, ונאלץ להסתפק בחלקות רחוקות, זניחות וקשות יותר לעיבוד. בשנת 2000 הפסיק עם הזנים מחו"ל ועם ענבי המאכל, ועבר לענבים ליין. וכאן אנו חוזרים לענין הטבלה.

החריגה מהטבלה
הטבלה ממנה חורג ניר היא הטבלה המפורסמת של מועצת גפן היין, המופצת אחת לשנה וקובעת את המחיר שעל יקב לשלם לכורם עבור טונה ענבים. מטרת הטבלה ליצור האחדה במסחר ולקבוע פרמטרים ברורים, על מנת למנוע חילוקי דעות. פחות או יותר בדומה למחירון המפורסם של כלי הרכב. המחירים בטבלה זו משמשים בסיס לרוב העיסקאות בין כורמים לבין יקבים.

באופן מסורתי קובעת הטבלה את מחיר הטון לזן ענבי קריניאן, שהוא זן נפוץ מאוד. מן המחיר הזה נגזרים המחירים לכל שאר הזנים ולפי משתנים שונים ובהם: אזור הגידול, הזן, הבומה ( אחוזי הסוכר בפרי), הצבע, ניקיון הענב (ממחלות, משאריות צמחים בבציר וכו') ועוד.
התהליך של התמחור מתנהל מזה שנים, כאשר הכורם שולח ליקב דגימות מהתוצרת שלו, היקב מבצע בדיקות מעבדה כדי לקבוע את דירוג הפרמטרים, ולאחר קביעת איכות העינב נקבע גם המחיר.

מילכוד מסוכן
ואיך כל הסיפור הזה מתקשר לטבלת המחירים שבה התחלנו את הסיפור?
ובכן, את התוצרת של הכרמים שלו מכר ניר לאחד היקבים הגדולים והמפורסמים בארץ במסגרת חוזה לעשר שנים, כשהמחיר נקבע על ידי הטבלה המפורסמת. במשך שלוש שנים הוא המשיך לטפח ולפתח את הכרמים שלו, אך בשנת 2003 הוא גילה כי החוזה עליו חתם הכניס אותו למילכוד מסוכן.
למרות שהכרם שלו הניב תפוקות אדירות ובאיכות יוצאת דופן, לא היה לזה כל ביטוי מבחינה כלכלית. ניר גילה כי הוא מייצר זהב, אך בפועל הוא עומד על סף פשיטת רגל.

"העבודה עם היקב הגדול חייבה אותי למכור על פי מחירי הטבלה. הגידול באזור ההר יקר מאד, והפיצוי בטבלה אינו מספיק. כמו כן, היקבים הגדולים עושים שימוש ציני בכללי הטבלה, ומנצלים כל פתח כדי לא לשלם מעבר למחירי הטבלה, אפילו שהתוצרת איכותית בהרבה מעל לפרמטרים שבטבלה. מעבר לכך, הם משלמים באיחור של שמונה עד עשרה חודשים, ולחקלאי שכל הונו מושקע בשוטף של הכרם ואין לו תזרים מזומנים, זו פשוט מכת מוות".

גירושים מרצון
עמית ניר, לוחם מטבעו, החליט לא לוותר, והתייצב נגד התאגיד הגדול. הוא תבע את היקב על הניצול הציני של החוזה. לאחר מאבקים משפטיים קשים, החליטו הצדדים על "גירושים מרצון" כהגדרתו.

מאז ניתק הקשר עם היקב, עמית מגדל ומוכר ללא קשר לטבלה. עוד בתחילת המאבק, כשהדרך כבר סומנה, החל לפתח ולמצוא שווקים אחרים. אחרי הפרידה התחיל לשווק ליקבי אפרת, בהסכם של מחיר קבוע לדונם.
כיום, בגלל איכותם הגבוהה של ענביו, יכול עמית להרשות לעצמו למכור גם ליקבים קטנים יותר, ובמחירים שיהיו תואמים לאיכות התוצרת שלו. בין היקבים באזור שעמית מוכר להם, נמצאים יקב שריגים, עגור, בן חנה ועוד.

רק עם היקבים הטובים ביותר
עם כל היקבים הוא עובד כיום על בסיס של מחיר לטון. הוא מאמין בעצמו, ביכולותיו ובכרם שלו, ולוקח לכאורה את הסיכון, כשאינו מוכר מראש אלא מחכה לראות מה תהיה התוצרת ואז מוכר אותה בהתאם לאיכותה. עמית הוא המגדל הפרטי הראשון באזור שעובד מחוץ לטבלה, ובנוסף לטרואר (שטח הגידול) הייחודי ולאיכות הענבים שלו, הוא זוכה לאמון רב מצד לקוחותיו.

ניר לא חדל מלהשקיע בכרם ובענבים. הוא מלווה את ענביו ליקב, עוקב אחר תהליך הייצור והיישון של היין, בודק, מעריך ומסיק מסקנות. "יקב שלא מייצר יין טוב" הוא מסכם, "לא אעבוד איתו. ענבי-ניר הוא מותג, וככזה אני יכול להרשות לעצמי לעבוד רק עם היקבים הטובים ביותר".

בעתיד הוא גם חולם לשלב בעסקיו את הידע המקצועי והניסיון שרכש בתחום הפקת היין ולפתוח יקב. כיום הוא בקשר עם קבוצת משקיעים במטרה לפתוח יקב במושב מטע. "מה שבטוח", הוא אומר, "זה שהיקב הזה יזכה לקבל ענבים מהמשובחים ביותר שיש…".


הכתבה פורסמה במקור ב"בקיצור" – העיתון של מטה יהודה, גיליון 95

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים קשורים

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לניוזלטר