פגישה אחרונה עם צינה

ביום שני 16 באפריל התקיימה בבית הקברות כפר נחמן ברעננה האזכרה וגילוי המצבה של צינה אבידן ז"ל, ייננית יקב אבידן. היה עצוב. יהי זכרה של צינה ברוך. אלון גונן ביקר את צינה בבית החולים מעט לפני מותה

אצלי בטלפון רשומה צינה אבידן כ'גברת דיזינגוף', וכשהראיתי לה את זה פעם, צינה אבידן ז
זה נראה לה כמובן מאליו, והיא לא יכלה להפסיק לצחוק ולהגיד לי בצרפתית: Fou (משוגע, בצרפתית).

שבועיים לפני מותה, ביקרתי את צינה במחלקה באיכילוב. לא הרבה אנשים ידעו שהיא חולה. הגעתי בלי הזמנה, כי ידעתי שמקסימום היא תגיד לי 'משוגע, מה אתה עושה פה'. נכנסתי לחדר, ואחרי נשימה ארוכה התיישבתי לצידה ושאלתי: מה נשמע? "חרא", ענתה לי צינה "לך תביא קפה שחור מלמטה כי לקפה פה יש טעם של שתן".
אחרי עשר דקות חזרתי עם קפה. צינה לקחה את הכוס הרותחת, הריחה את אדי הקפה, הסתכלה עלי ואמרה: "צריך לבקבק את היין שביקב", עצמה עיניים, לגמת מעט ולחשה: "איזה ריח טוב. קפה, קרמל קצת ווניל", ואני המשכתי ואמרתי: פירות יער שחורים, שזיפים ודומדמניות. ואז החיוך פתאום נגלה על פניה, ואני המשכתי ואמרתי: מעניין מה רוגוב היה אומר על הקפה הזה.

כשדיברנו על כך שלא הגעתי לחתונת יערה, בתם של צינה ושלמה, כי אבי נפטר אז מסרטן ריאות, לחשה צינה: "מחלה איומה".
דרך אגב, מי שהשתתפו בחתונה שהתקיימה כחודשיים לפני מותה, נדהמו לראות צינה חולה וחלשה, שלא מרשה לחבק ולנשק אותה.
שאלתי אותה אם היא פוחדת. "לא, כולם מסביב כן אבל אני לא", היא ענתה.
אמרתי לה ששוחחתי עם שלמה ואמרתי לו, שאם צריך עזרה ביקב אז היא רק צריכה להגיד אם צריך לבקבק, לנקות, לסדר. אנחנו נתארגן עם צוות ונעשה זאת בשמחה.
סיפרתי לצינה שפעם שאלו אותי מה זה יין בשבילי, וביקשו ממני לא לחשוב ולענות מייד. "מה ענית?", שאלה צינה, " אמרתי שזה בסך הכל מיץ ענבים מקולקל שנמצא בבקבוק".

הצחוק שלה אחרי שאמרתי את המשפט הזה, הקפיץ לחדר את האחות שלא הבינה צינה אבידן זמה קרה: "הכל בסדר פה?", ואני בציניות האופיינית לי אמרתי "כן, בטח בסדר, שתינו יין ואנחנו שיכורים". "מה פתאום יין, אסור לה לשתות אלכוהול", השיבה האחות. ואני המשכתי ואמרתי "את לא מכירה אותה, היא תמיד עושה מה שאסור. ובכלל מה תעשי לה, יש לה סרטן. אולי היין הזה יהרוג אותו".
צינה המשיכה לחייך, ואמרה: "אז אני צריכה לשתות יין אחר, לא את שלי, כי בשלי הוא יתאהב ויישאר". האחות יצאה מהחדר קצת זעופה.

"אז מי מייצר בארץ את היין הכי מגעיל לדעתך?", שאלתי. "אתה מראיין אותי אלון?", ואז, פתאום מבלי משים, הבנתי שזה סוג של ראיון עם צינה, אחד על אחד, ואמרתי: "כן, קצת, למה לא. הרי תמיד יש לך מה להגיד, לא?".
"מה כבר יש להגיד". "תגידי מי מייצר את היין הכי מגעיל". ושוב צחוק, ושוב היא אמרה לי: "משוגע, תגיד, אתה לא חושב שיש לי מספיק צרות?. ורק בינינו, הרבה מייצרים יינות מגעילים, הרבה. צריך שיהיו בארץ חמישה יקבים גדולים ולא יותר מעשרים יקבים משפחתיים, טובים, מכובדים, שמבינים מה זו מסורת".

ואם לא היית בעלת יקב וייננית, מה היית?
מעצבת.
ואם בעוד שלושים שנה כבר לא תוכלי לעבוד ביקב?
היקב הוא של משפחת אבידן, הם יחליטו. כל אחד והאהבה שלו. שלי זה היקב, אולי שלהם לא. הם יחליטו. לי זה כבר לא יישנה.

עייפות נפלה על צינה, והיא ביקשה ממני ליישר את הרגליים שלה ולכסות אותה.
"אני שמחה שבאת", אמרה לי. "אני שמח שבאתי". נשקתי לה על המצח ואמרתי לה: I'll be back.

צינה, תמיד אהבתי את השיחות השקטות בינינו, את לגימת היין האיטית שלךצינה אבידן ז וההתענגות הכל כך מובנת לך מכוס יין, אהבתי שאת מעבירה יד עדינה על חבית אקראית ואומרת בגאווה: זה יהיה יין טוב.
צינה, או גברת דיזינגוף , תמיד תהיי בשבילי אישה יפה ואצילית, תמיד אלגנטית, תמיד מטופחת. אוהבת אוכל טוב ויין משובח.
אם אני חושב על זאת כך, היינות שהענקת לנו בשנים האחרונות: תג כתום, תג אדום ותג סגול, הם הצבעים של חום ואהבה.
נוחי לך עכשיו בשקט. אלוהים ללא ספק זכה שם באחת מהיינניות המוכשרות.
תחסרי לי. אלון גונן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים קשורים

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לניוזלטר