2012 הייתה השנה בה העם ניסה להביא מהפך חברתי; שנה בה התעשייה הייתה 
קצת רדומה, יקבים נסגרו או שהודיעו על רצון למכירתם. לא באמת היה משהו מרגש שעלה על המדפים. צריכת היין עדיין לא עוברת את 5 ליטרים יין בשנה לאדם (שמואל בוקסר מנכ"ל ברקן מדבר על 4 ליטרים), ולא עושה רושם שזה ישתנה.
רוגוב לא חזר, והמלך שמת לא הוליד את המשפט 'יחי המלך החדש', אף על פי שהיה ניסיון לספח את המלוכה. אבל כפי שאדוניה, יואב ואביתר ניסו לגנוב לשלמה את המלוכה ולא צלחו, כך גם ניסיון ההשתלטות לא כל כך צלח. למלוכה צריך דם כחול ולא דם ירוק, מה לעשות.
יש געגועים למקום הישן של חיים גן ביפו העתיקה, אבל המקום החדש ממשיך לארח יקבים ולהעניק מדליות. יש מלחמת עולמות בין החברה הסקוטית למשקאות לחברת הכרם, והעניין כבר בבית משפט. ואני אומר: למה משפט, למה? תעשו תחרות שתיית וודקה ביניכם, ותשתו עד שאחד ייפול. גם ככה אתם די הורסים את תעשיית היין הישראלית עם יבוא היין הרדוד ששניכם מביאים לארץ.
דניאל אביטל ממסעדת כתית והמזללה, אבירם כץ ממסעדת טוטו, בן רון ממסעדת 
מסה, הם האנשים שבפרונט התעשייה, והם אלה שאחראים באופן ישיר על קידום יינות ישראלים בארץ.
העובדה שהם מביאים יינות ישראלים לתפריטי היין שלהם במסעדות השף הטובות הללו, שווה יותר מגולד ודאבל גולד של כל תחרות כלשהיא.
היקבים הגדולים נשארו גדולים. ברקן נוטע אלפי דונמים של כרמים חדשים, ומחכה בשקט שבנימינה ייפלו ושכרמל יהפוך ליקב בוטיק קטן. ואתם יודעים מה? בוקסר קורא את המפה לא רע.
יקבי בוטיק קצת נרגעו השנה עם המחירים שלהם, ואני מקווה כי השנה החדשה כן תיתן לתעשיית היין קצת לחיים סמוקות יותר, או לפחות יותר יינות לבנים על המדפים, שדי חסרים בקיץ הישראלי החם שלנו. שתהיה זו שנה של אוכל טוב ויין משובח.
זו הייתה השנה שלי:
היקב המסחרי:
ללא ספק יקב טפרברג. בעוצמה ובבטחה מייצר יינות טובים במחירים שפויים. תענוג.
יקב הבוטיק שהכי ריגש אותי השנה:
פה יש שניים:
יקב אסף מרמת הגולן, שבשקט בשקט מייצר יינות טובים ומשובחים, ומסעדות טובות מתחילות להבין שהוא חייב להיות בתפריט היין שלהן.
יקב צפרירים: לייננית לורי לנדר יש תעוזה וראש פתוח .היקב מייצר 4500 בקבוקים בשנה. יינות עם נשמה.
היינן שלי: 
ערן פיק מיקב צרעה: שמוביל את היקב כבר מספר שנים, ומעניק לנו יינות מדהימים. ערן מוביל גם את הז'אנר של יינות ים תיכוניים שמתאימים לאוכל, עם רמת חומציות מתאימה ואחוזי אלכוהול שפויים.
היין הלבן:
גופנה שרדונה קברנה סוביניון 2011 של יקב גבעות
ענבי השרדונה הלבנים קיבלו תוספת של 20% ענבי קברנה סוביניון, שנסחטו בעדינות מרבית על מנת לא לגרום לקליפה לשחרר פיגמנטים. 
שילוב מאוד מעניין ומרתק של שני זני ענבים סוליסטים לכאורה. חשיבה של עולם חדש, אולם בטעם יש לנו עולם ישן קלאסי עם טעמי שרדונה מורכב.
13% אלכוהול, 6 חודשי חבית חדשה שבה גם התבצעה התסיסה. התקבל ין ארומטי עם טעמי עץ ונילי נפלא, חמיצות מאוזנת לצד פרי מוצק. מעט מרירות בבליעה, שמאפשרת לעוד טעמים לבוא לידי ביטוי. זה אחד השרדונה המיוחדים שיש על המדפים.
יין הרוזה:
יקב דלתון: יין עונתי. מאוזן לחך הישראלי. חומציות נעימה ומעט מתקתקות שהופכים אותו למשקה קיץ אידיאלי.
היין האדום:
מסע ישראלי אדום יקב ויתקין
בלנד של ענבי קריניאן, סירה וקברנה פרנק. 12 חודש בחבית. יין מאוד אלגנטי, עם המון טעמי פרי בשל לצד חמיצות משובחת. פלפל ירוק רענן מנקה ומקרר את הפה אחרי הבליעה. עשבי התיבול עושים שמות, ולא מפסיקים לרגש בכל הרחה וטעימה. יין מורכב ובשל יותר מהמסע הקודם, וללא ספק הטיפול בקריניאן היה מבריק. שאפו.
היין המאכזב:
גם כאן שניים
ירדן קצרין 2004
היין בסך הכול בינוני וחביב. לא יותר. משנה גדולה כמו 2004 הייתי מצפה לקבל יין ענק.
סגל ללא סינון 2008
היין טוב ומהנה, אבל הוא אחר. הוא רך, עדין, מתחנף, מתאים לכל חך. אלכוהול מינורי, העץ כמעט ולא מורגש, הפרי עגול, האפטר טייסט מושלם, והיין אפילו מוכן לשתייה.
מסגל ללא סינון אני מצפה למשהו אחר מאשר התחנפות.
המקום ליין מחוץ לתל אביב: 
בר יין 107 בחיפה
הסומליה ברק הראל מצליח לרגש כל פעם מחדש את לקוחות המקום עם יינות משובחים, ערבי יינן והרצאות מלוות באוכל מתאים, לצד יינות כמו אמפורה, שטרן, ועוד. שווה נסיעה אפילו מתל אביב.
המקום ליין בתל אביב:
מסעדת הטרקלין של יוסי בן אודיס
כי הבשר שם מעולה, כי יש מבחר גדול של יינות בוטיק קטנים שלא תמצאו בשום מקום. כי יוסי בן אודיס יורה לכל הכיוונים – ולפעמים הוא אפילו פוגע באנשים הרעים.
האיש הכי אמיץ ואמין בתעשייה השנה:
אבי בן עמי 
עורך אתר סומלייה ובעלים של סטודיו בן עמי. האיש שהשכיל להבין את רגישות התעשייה ואת המצב הכלכלי בו נתונה התעשיה.
בהחלטה מאוד אמיצה החליט ללא לקיים את תערוכת סומלייה השנה, ובכך לחסוך מיקבים עשרות אלפי שקלים, ולהעניק להם אפשרות לשרוד.
ללא ספק אם אבי היה מחליט כן לעשות את התערוכה המקצועית הנפלאה הזו, ההיכל היה מלא. אולם רק איש צנוע, שלא מתפשר, שלא רואה רק את כיסו, יכול באומץ רב לקבל החלטה כזו; לא מתוך פחד שלא יבוא קהל, ע
ל זה תהיה שמורה לו לתמיד הערכת היקבים הגדולים והקטנים, אשר תמיד, אבל תמיד, יסמכו כי מולם יש איש שמקדם קודם כל את תעשיית היין הישראלית ולא את האגו של עצמו.
מוקיר, מעריך ומחבק את אומץ ליבך. שאפו אבי יקירי.
