גבירותי ורבותי המלומדים, לא יעזור כלום. תל אביב היא העיר, היא המלכה, היא
האחת שעושה את זה הכי בגדול, והכי לא בפוזה והכי בלי פוליטיקה, ואין בה מקום לרודפי הבצע בדמות משגיחי הכשרות – יש בה מקום לכולם.
פסטיבל חג היין של ישראל, שהתקיים זו השנה השנייה בחול המועד סוכות (רביעי-חמישי) במתחם התחנה בנווה צדק, בארגון חיים גן וצוות איש הענבים – היה פשוט מדהים.
כבר כתבתי על הקהל הירושלמי, שמגיע כל שנה לפסטיבל במוזאון ישראל כי זה הבר הכי זול בעיר. את כל חבורות הצעירים שבאים להשתכר ולהקיא בסוף הערב – לא תמצאו בתל אביב.
כתבתי על הפסטיבל ברעננה – מיותר, ונראה יותר כמו פסטיבל של אימהות 
שדוחפות את עגלות ילדיהן בין דוכני היין השונים, פסטיבל באר שבע והפסטיבל השנתי בראש פינה, וכמובן הפסטיבל של מטה יהודה – שאוטוטו מתקיים (נובמבר), ושם אתם הולכים לאבד את רישיון הנהיגה שלכם, כי יש שת"פ בין משטרת ישראל למארגני הפסטיבל: אלה משקים אתכם, והשוטרים מחכים לכם בחוץ; אחרת אי אפשר להסביר איך קורה שכל שנה שוללים שם עשרות רישיונות נהיגה, כי אף אחד לא חושב שם לדאוג לתחבורה ציבורית או להסעות.
בתל אביב יש חניון ענקי מסודר, יש אוטובוסים, יש שאטלים, יש אפילו 
עמדה שהקימה משטרת ישראל לבדיקת אלכוהול לפני שנכנסים לרכב. אבל זו תל אביב, והשאר הם פשוט השאר.
נקודה נוספת היא שהפסטיבל התל אביבי מצמיח קהל. בכל שנה יש המון אנשים צעירים שנחשפים ליין ומתעניינים ומרותקים מההסברים של המטעימים. הקהל ביום השני של החגיגה היה מורכב ביותר מ- 70% נשים. זו תופעה שמתפתחת בשנים האחרונות, וראוי לתת את הדעת על כך. אולי זה קשור לכך שיש גם יותר יינניות שעוסקות במלאכה שנחשבת לגברית.
היינות שהוטעמו היו מגוונים, ואפשר היה למצוא גם יינות מאוד זולים שקיימים
cכל סופרמרקט, וגם ובין יינות פרימיום.
הדוכן שפתח את הפסטיבל בכניסה, היה הדוכן המרשים של יקב טפרברג, והוצגו בו הבקבוקים עם המיתוג החדש.
בטעימה : שרדונה 2014. יין בלי הרבה משחקי עץ – כי אין בו. הפרי בולט גם בפה וגם באף. לקחו ענבים טובים, והתוצאה: יין טוב, קליל, ונעים לשתייה יום יומית.
יקב פלם: היקב ירד אל העם, וללא ספק התגודדות הקהל סביב הבקבוקים שלו הייתה מרשימה, ואין אחד שפסח על הטעימות שהוצעו.
פלם רוזה 2014: קברנה פרנק, סירה וקברנה סוביניון
רוזה מרשים עם ניחוחות אשכולית נעימה, פרי בשל ועוצמתי. בפה איזון טוב של אלכוהול וחמיצות אפטר טייסט נפלאה. יופי של יין.
יקב בן חיים: שרדונה 2014
זו הייתה הפתעה עבורי לטעום את בן חיים ולהרגיש בשינוי שהיקב עושה בשנים האחרונות עם היינות שלו.
למרות שמדובר במשפחת חבתנים שמיתגה את היינות שלה כעתירי עץ; בשרדונה הזה המגמה היא לתת לטעמי הפרי להיות הסוליסט ולא לעץ.
ריחות מתוקים של פרי בשל פותחים מיד את התיאבון. בפה היין מאוד חמאתי, ורק לאחר כמה שניות מרגישים את המורכבות שלו, ועפיצות נעימה כובשת את חלל הפה באופן מושלם. האלכוהול מחזיק מצוין. שרדונה שעשוי בהקפדה. מצוין.
יקב פסגות: ויונייה 2014
הזן שחשבנו שיהיה להיט, לא ממש כבש את ישראל, ודי נדחק לשוליים – אולי מפני שרוב היינות מהזן הזה שנכנסו לשוק, היו קצת מעיקים מבחינת מתיקותם.
יעקב אוריה היינן של יקב פסגות הבין את זה, ובטעימת הוויונייה 2014 לא מצאתי מתיקות מעיקה, אלא יותר טעמים חמצמצים נעימים, שמשתלבים היטב עם מורכבות של פרי. היין מאוזן, בעל גוף חסון, שמנוניות מרשימה בכוס. יופי של יין. אולי זו תחילתו של הבנת זן זה.
יקב מונד: בלנד לבן של שרדונה, מוסקט, שנין בלאן וגוורצטרמינר 2014
מונד הוא יקב שעושה יינות טובים. אני מלווה אותו כבר שנים, ומתפעל כל פעם מחדש מעשייה נכונה, מיינות מצוינים וממחירים שפויים.
יקב מונד מפתיע מדי פעם עם יינות שהחליטו לעשות כי ככה בא להם, והנה אנו מוצאים יין לבן שיש בו ארבעה זני ענבים סוליסטים, שהחיבור ביניהם יכול להיות או קטסטרופלי או מהנה ביותר.
אותי באופן אישי היין הפתיע. לא חשבתי שהחיבור בין הענבים יהיה כל כך נכון ומהנה. הדבר היחידי שהפריע לי זה שהיין חצי יבש, כי אני באופן אישי לא אוהב יינות כאלה, אבל יינות חצי יבשים נעשים על מנת לספק סוג מסוים של קהל, שמתחבר יותר ליינות מעט מתקתקים. זו התשובה שקיבלתי מהיינן של היקב, הרצל קרן. היקב נמצא במושב משמרת. שווה ביקור וטעימה.
יקב שורק: רוזה 2014 – גרנאש, קריניאן וסירה 
את היין טעמתי לראשונה לפני כמה חודשים בהשקה שלו, ובטעימה בחג היין של תל אביב, אכן הסכמתי עם כל מה שכתבתי בזמנו. הפעם אני רק יכול לצטט את אבנר שאמר ליואב: יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לפנינו.
יקב עמק האלה: סירה רזרב 2013
ריחות של פרי שחור מרוכז, תבלינים יבשים ומעט ירקרקות טרייה. גוף מלא וטעמי עץ נעימים. מתיקות לצד חמיצות מאוד מהנה. יופי.
יקב צפרירים: זינפנדל 2012 
יין מרשים, נקי וחף מפגמים. זינפנדל זני שמטופל נכון ע"י הייננית לורי לנדר. אין על המדף בארץ זינפנדל אחר שמתקרב למורכבות ולהנאה שהוא מעניק. שאפו.
יקב קדמא: קברנה סוביניון, מרלו וסנג'ובזה 2013
לדעתי זה היין שמראה את השינוי ביקב קדמא. יין מאופק, כשטעמי הפרי בפה – ולא העץ. איזון מצוין של חמיצות ומתיקות. הסירה מעניקה ייחודיות מאוד מעניינת ליין הזה. יופי של יין.
יקב דוכתא: GSM 2014 – גרנאש, מרלו ומורבדר
שילוב קלאסי של בלנד מנצח. העץ בקצוות, האלכוהול עוטף את הפרי המדהים, ומקבלים בפה אורגזמה. יופי של יין.
יקב כפירה: בלנד ישראלי 2012
יקב כפירה הוקם ע"י ד"ר רוני שפירא, מומחה למיקרוביולוגיה, במושב נטף שבהרי ירושלים.
זו פעם ראשונה שאני טועם את היין. השם אומנם גורם להרים גבה, כי האם יכול להיות שמישהו פיצח את ה- DNA של יין ישראלי?
אז לא, אין ביין הזה שנקרא 'בלנד ישראלי', פיצוח כל שהוא. מדובר בבלנד שהיינן לא מגלה אילו סוגי ענבים יש בו, אבל לא צריך להיות גאון הדור כדי להבין שיש בו כל מה שהיה בנמצא, ובמחיר טוב.
באף עולים ריחות נקיים וטובים של פרי צעיר תוקפני ואלכוהולי מעט. בפה הסיפור קצת שונה, ואם ציפיתי למצוא קו משותף עם הריחות, אז לא.
הפה די מאופק, עם בשלות פרי ומתיקות, ואף מעט מרירות באפטר טייסט. יכול היה להיות מעניין אם היה איזון בטעמים ובריחות, אבל לצערי לא.
היין נמכר בתערוכה ב- 135 ₪. VFM (תמורה למחיר) יקר מאוד ליין כזה.
יקב שריגים: בריק 2008. קברנה סוביניון, קברנה פרנק ופטי וורדו
יין מורכב ועשיר בטעמים. יין מהליגה של היקבים הטובים. היין עובד בכוס, ומשחרר עוד ועוד טעמי פרי בשל, לצד חומציות נעימה וטעמי עץ עשירים. איכשהו אחרי כל טעימה מתפשט חיוך רחב על הפנים. שאפו.
יקב אמפורה: ריטון 2012. קברנה סוביניון, מרלו וסירה
אחד מהיינות הטובים שיש היום על המדפים. עשיר בטעמים, מאוד חמאתי, מאוזן, והמעניין בו זה האפטר טייסט המריר מעט, שרק בו מורגשת החבית.
המרירות הזו מעניקה ליין את הייחודיות שאני מצפה שתהיה בכל יין בוטיקי שלא נעשה לפי מתכון.
המרירות משחררת בפה אין ספור טעמים שנמצאים בענבים, ומחברת אותם יחד. נפלא.
יקב ויתקין: מסע ישראלי 2013 – קריניאן, סירה, קברנה סוביניון 
היין טוב, ריחות נקיים, פרי מגובש, אפטר טייסט מהנה – אבל אם אני משווה אותו לקודמים לו, מורגשת התמתנות ופחות מיצוי של פרי, ולכן יש ביין פחות טעמים מורכבים שציפיתי למצוא בו. או שהחלקות מהן נבצרו הענבים כבר עייפות, או שזו החלטה מכוונת לעשות יין יותר נגיש.
יקב רמת הגולן: גמלא קברנה סוביניון 2009
נטעמו שתי טעימות משני בקבוקים שונים, ולצערי עבר זמנו של היין. אני אשמח אם ביקב יפתחו בקבוק ויטעמו אותו. אולי מה שהגיע לתערוכה היה ארגז מקולקל.
גמלא קברנה סוביניון 2011
חי, נושם ובועט. פרי טוב, חמיצות טובה. יין מהנה.
יקב סימון: אינדיגו 2013
היינן הוא זאבי סימון, והיקב ממוקם בטבעון.
בלנד של קברנה סוביניון, מרלו ושיראז. זה יין שמרגע שמריחים ולוגמים אותו, נעטפים ברכות.
סימון בלנד קריניאן וסירה 2014
יין בשל, כשבאף יש אשכרה ריח של ענבים. לא פירות יער ולא טבק ולא .. – פשוט יש ריח של ענבים.
בפה הקריניאן שולט, ורק בקצוות תוקפת מדי פעם הסירה, שהעניקה ירקרקות מצוינת. יופי של יין.
אסיים עם היין שהכי ריגש אותי בטעימה הנוכחית: יקב אורטל: בלנד של 
קברנה סוביניון, מרלו וסירה, 2012
יין עוצמתי, הקברנה בבלנד הזה בולט ומשפיע במלוא הדרו. המרלו מעניק עסיסיות ובשלות נעימה, והסירה בכל הדרה עם החומציות והמתיקות.
כולם ביחד העניקו יין מאוזן להפליא, נקי מאוד, צלול ומלא בטעמים. בכל לגימה יש עוד ועוד טעמים שמתפרצים, והיין לא נח לרגע. זה יין מעולה.
לסיכום: חג היין במתחם התחנה, מבית היוצר של איש הענבים, מאורגן להפליא. יינות מגוונים בכל הרמות, שאפו. ולחיי היין הישראלי. בעלי היקבים מוצפים בכל שנה בעשרות פניות להגיע לתערוכות ברחבי הארץ. כבר כתבתי לא פעם כי צריך לבחור שתי תערוכות בשנה ולהציג בהן. ללא ספק תל אביב במתחם התחנה זה המקום להיות בו. מי שבאמת שותה יין, קונה יין, ואיכשהו מחזיק את הממוצע של שתיית היין בישראל, זה הקהל התל אביבי – הן בחנויות והן בסופרים. כל השאר זה שפיכת כסף ויין לבטלה.
צילומים איש הענבים
