אז מה שותים האירים?

כשחושבים על אירלנד ובירה, מיד ברור לכל בר-דעת שמה שהאירים שותים זו בוודאי דני בר, אירלנדבירה "שחורה" כהה ובעלת ארומות של עשן וגרעינים קלויים, או אולי על בירה בעלת קצף לבן יפה בראשה. ולמי שמכיר יותר, אז הכוונה בוודאי לסטאוט כמו "גינס" או אולי "מרפי". האומנם?

בביקורי האחרון באירלנד החלטתי לבחון הדבר לעומק, ובכל "בית מרזח" מקומי, או כפי שקוראים לו המקומיים "פוב" (נשמע כמו 'שוב'), בחנתי מה יש במצאי ומה יש על השולחנות של הסועדים והשותים – כי הרי אין ארוחה אירית ללא בירה.

מסתבר שבכל פאב או מסעדה יש כמובן בירה מחבית, עם לפחות ארבעה סוגי בירה. גינס היא הסטאוט היחידי שמצאתי, בדרך כלל היה גם Smithwick's וכמובן קרלסברג, ועוד בירה לאגר כזו או אחרת.

פאב שיש בו יותר ברזים, יהיו בו יותר מגוון של פילזנרים ורק ברז גינס אחד. במקומות מתויירים, שמן הסתם התייר יזמין בהם בירה "אירית" כמו "גינס", יהיו שני ברזי "גינס".
לומר את האמת, הבירה האירית החביבה עלי בארצנו היא Kilkenny – בירה אייל עשירה בטעמים, ג'ינג'ית וכייפית.

כששאלתי בפאב הראשון בערב הראשון שלנו באירלנד, אם אפשר לקבל Kilkenny, הסתכל הברמן עלי בפליאה, ולא ידע על מה אני מדבר. לאחר דין ודברים אמר לי שהבירה הקרובה ביותר למה שאני מתאר היא "סמיטסוויק", ואמנם זו הבירה. התברר לי לאחר כמה ימים של ניסיונות לקבל קילקני (כולל באזור העיר קילקני), שהמותג קילקני הוא השם הנהוג מחוץ לאירלנד לבירה הנקראת באירלנד סמיטסוויק.

פתחתי בשיחה עם הברמן ג'וני בבר שנמצא לפני הנמל בכפר וונטרי שע"י דינגל. המקום המה מקומיים עם כוס בירה בצהרי יום שבת שטוף שמש.
"מה הבירה הכי נמכרת אצלך?" שאלתי, והופתעתי מהתשובה המיידית של ג'וני: "קרלסברג". שאלתי שוב האם למרות שרק שניים מתוך שמונה הברזים הם של קרלסברג, זו הבירה הנמכרת ביותר. הוא השיב שכך הדבר, ופסק: "האירים שותים קרלסברג, ורק התיירים והזקנים שותים גינס".
אני כמובן לא וויתרתי על בירה אירית – ואין כמו הג'ינג'ית האירית מבחינתי.

כך, כל יום נוכחתי לדעת מחדש שמה שהאירים רוצים זו בירת לאגר קלה, ולא את הבירה האירית ארוכת ההיסטוריה והעשירה בטעמים.
מתברר שהפופולאריות של בירות לאגר בעולם (מעל ל-95% מצריכת הבירה) לא פוסחת על האירים, למרות שאצלם הדברים לוקחים קצת יותר זמן, תודות לחוזקו של המותג גינס, וסגנון הסטאוט.
ב-1967 עדיין 80% מצריכת הבירה באירלנד הייתה סטאוט ובעיקר "גינס", ורק 5% לאגרים.
בשנת 1975 ירדה צריכת הסטאוט ל-58% וצריכת בירות אייל מעניינות הוכפלה ותפסה כבר נתח של 31%, ואילו הלאגרים השלישו את חלקם לכדי 14% מצריכת הבירה האירית.
כעבור עשור התהפכה המגמה, וכבר ב-1996 רק 47% צרכו סטאוט והלאגר כבשה את השוק לנתח של 53% מצריכת הבירה באירלנד (לפי נתוני מדריך הבירה האירופאי).
בשנת 2005 דיווחה הייניקן שנתח השוק של הסטאוט ירד לכדי 38% מצריכת הבירה באירלנד.

אז האומנם הסנדלר הולך יחף? האומנם סגנון הבירה האירית הנחשב לשגריר הטוב ביותר של המדינה הירוקה הזו נמצא בירידה כל כך משמעותית בצריכה המקומית?
התשובה החד משמעית שלי היא כן.

בסוף השבוע שהינו בעיירת קייט ששמה קילקי. זו עיירה עם מספר ברים וכמה מלונות,דני בר, אירלנד ועוד נותני שירותים לתיירות ותושבי החוות החקלאיות מסביב. בכמה ברים הייתה הופעה מקומית. פקדנו שניים מהברים שהיו פעילים בשעות הערב.

בר אחד היה אפל ושקט עם מעט מאוד מבקרים, ורק שני נגנים שרו וניגנו שירי עם איריים על במה קטנה. בבר היו שמונה אורחים שניכר בהם שהם תושבי העיירה ומכירים את הברמן באופן אישי (וחלקם לבשו משהו שנראה כמו פיג'מה). בכוסות הבירה של יושבי המקום הייתה בעיקר בירה קרלסברג (6 מתוך ה-8), ועוד שניים שתו אייל מקומי אבל לא סטאוט.

אחרי שמיצינו ביקור עצוב זה (לא נעים לראות בר שומם) , עברנו לבר הומה תיירים, שצפו בהופעה של סטפ-דנס אירי מקומי עם ילד שרקד עם להקה של ארבעה נגנים והרבה רעש ושמחה. רוב יושבי הבר היו תיירים, ועל כן גם רוב כוסות הבירה היו עם הגינס האירי הקלאסי.

הוכחה ניצחת להיות הגינס בירה של תיירים, הייתה באזור הטמפל בר של דבלין ובייחוד בטמפל-בר עצמו, שם הבירה הנראית ביותר היא כהה בעלת קצף יפה ויציב – כמו שסטאוט אירי טרי ונמזג כיאות צריך להיות.

והמקום בו שותים הכי הרבה סטאוט, ללא כל ספק, הוא הבר במרפסת הצופה על כל דבלין, על הגג של מפעל גינס בדבלין; שם שותים רק גינס אלפי מבקרים כל יום, כל היום.

מידע על מבשלות בירה באירלנד

מבשלת גינס






היו הראשונים להגיב...

כתבו תגובה