אלון גונן: מה קרה ב-300 שבועות בענף היין?

מאות רבות של כתבות שמסקרות את ענף היין הישראלי העלינו באתר במהלך יותר מחמש שנים וחצי האחרונות. כל יום שישי בשבוע, כמו שעון שוויצרי, לא ויתרנו ולא החסרנו ולו פעם אחת. העורך, היועצת הלשונית, היועץ המשפטי – כולם עד השעות הקטנות של הלילה בין חמישי לשישי

הענף הזה רק נראה רדום, אבל כשמקלפים אותו קצת, חושפים עסק די בוחש ורוחש. אותנו באכול ושאטו, העפיצות וריחות הדשא הקצוץ, וכמובן טעמי פירות היער, פחות מרגשים. אנחנו מקלפים, בודקים, מבקשים תגובות, לא מוותרים, מציפים בעיקר, ובעצם עושים עיתונות, ללא משוא פנים. נכון, רבים חושבים שזה לא תפקידנו, אנחנו חושבים אחרת. מזימות, שקרים, זיופים, מחדלים, וירוסים, תביעות, מינויים ופיטורים, פתיחות וסגירות, שריפות והצפות – כולם היו בניי. כן, גם היין חשוב, אבל לא רק, הוא רק חלק.

סיכום קצר של 300 מדורים, אז ראשית המון תודה לקוראים המסורים, תודה לאלה שמפרגנים וגם לאלה שמבקרים מקצועית, ואתם יודעים מה? גם למקללים ולמאיימים – הכול בסדר אנחנו מכילים את כולם, אז סיכום 300 כתבות, מתחילים.

האדום הרעיל של עלים נגועים בליפרול 3. צילום אדם שטרנבך

וירוס ליפרול 3

המחדל, ניסיון ההסתרה, הטיפול הרשלני, אי לקיחת אחריות ומה צופן העתיד

היינו הראשונים ש"עלינו" על המחדל של משרד החקלאות ושל משתלת יזרעם. וירוס קיפול העלים פגע בכל חלקה טובה, ועברו שנים עד שמשרד החקלאות הבין את הנזק. בשלב מסוים, מועצת גפן יין בראשות צחי דותן, הפשילה שרוולים ולקחה את הפיקוד. חומר ריבוי חדש ו"נקי" התחיל לזרום לישראל, ויש איזושהי תקווה, לא גדולה, כי מדובר בווירוס שעובר מהר ובדרכים שונות.

הכתבה הראשונה על הווירוס בעצם הציפה כישלונות, מחדלים, ניסיונות הסתרה, וחוסר מקצועיות של מי שאמונים על בדיקות חומרי הריבוי שנכנסים לישראל. במהלך השנים האחרונות התחלפה הגוורדיה הישנה  התחלפה, והאנשים שתפסו את מקומם לפחות מנסים, ולפחות לא מסתירים את גודל הבעיות.

העתיד לא ממש ורוד, כי גם החומר הריבוי החדש וגם זה שנמצא בישראל, אינם מבטיחים לנו שהווירוס לא יצוץ שוב. אין ממש פתרונות מלבד הקפדה על שטחים נקיים ואחריות קולקטיבית של כולם. נכון להיום, החקלאים והיקבים שנפגעו בעקבות המחדל לא פוצו, והעניין עומד תלוי בבית המשפט כתביעה ייצוגית.

וירוס הקורונה: התעשיה חוגגת

הווירוס שהתעשייה חיבקה ועודנה מחבקת

2020 הייתה שנת הפריחה של יקבי הבוטיק – אלפי מבקרים, עשרות אלפי סלסלות פיקניק ובקבוקי יין נמכרו, למי שבין סגר לסגר רצו רק לנשום קצת אוויר. היקבים הגדולים נרדמו בשמירה, ולא הצליחו להבין את המצב, והיקבים הקטנים ניצלו זאת היטב. זה רק מוכיח שחשיבה מחוץ לקופסה, אומץ, ויכולת פרגמטית, אלה הדברים שכל כך חסרים בניהול היקבים הגדולים.

צילום pexels

היבוא

משפחת שקד, הכרם, טיב טעם (טוב, ישרקו-הסקוטית, רבאק – תנו שם אחד פשוט), אקרמן ועוד

כל אלה מנצלים היטב את המחסור ביין לבן בארץ, ומציפים את השוק ביינות זולים. אי אפשר שלא להוריד את הכובע בפני משפחת שקד עם מותג בלו נאן שנמכר במיליוני בקבוקים. הבקבוק הכחול עם הנוזל הלבן גרם להתמכרות מסיבית של מאות אלפי חובבי סוכר.

צילום שלומי צור יקב תל אפק

אדום או לבן

כל בר דעת מבין שבארץ חמה כמו שלנו, מקומו של היין האדום צריך להיות מינורי אין שום סיבה בעולם שנשתה כאן יינות אדומים מעיקים. רוב הייננים אוהבים להשתכשך בתוך חביות עץ האלון, ומיץ הנגרייה עדיין נחשב למקדם היין האדום הטוב ביותר. גם וירוס ליפרול 3 לא שינה את צורת החשיבה (בעיקר של היקבים הגדולים), למרות שידוע שהוא פוגע פחות או משפיע פחות על ענבים לבנים, וחבל ש-90% מחומר הריבוי שנכנס לארץ הוא אדום ולא לבן.

בחמש השנים האחרונות יש מגמה של עליה בביקוש ליין לבן, אבל תעשיית היין הישראלית עדיין לא הבינה את זה, והיבוא של היין הלבן חוגג. לא ברור, ובטח שלא מובן איך היקבים לא רואים את הביקוש, ובעיקר את הצד הכלכלי שבעניין.

צילום pixabay

תצרוכת היין

מי יודע כמה, מי יודע איך ולמה?

כמה קשקושים פורסמו בכתבה שעלתה השבוע בגלובס, והתייחסה לתצרוכת האלכוהול בישראל. לפי הכתבה, תצרוכת האלכוהול בישראל עומדת על 3.1 ליטרים בשנה, מתוכם 54% מגיעים מבירות,  41% מגיעים ממשקאות חריפים והשאר מיין. למה קשקוש? כי לאף אחד אין מושג כמה יין מייצרים ומוכרים בישראל. נקודה. לא למועצת גפן יין, לא למשרד החקלאות ולא למשרד הכלכלה – פשוט לאף אחד אין מושג. כולם מדברים כבר שנים על תצרוכת יין שנתית של 5 ליטר בממוצע לאדם, אבל כאמור, אף יקב, מלבד ברקן סגל, לא מדווח על כמות הענבים שבצר או על יבוא מיץ ענבים. אנחנו יכולים לנסות לחפש מידע על כמות בקבוקי זכוכית שיקבים קנו, או כמה בקבוקים נמכרו ברשתות השיווק, אבל בענף אין שקיפות ויש הרבה הסתרה; לא ברור למה. אולי החוק צריך להשתנות ולחייב את היקבים לדווח על כמות בקבוקי היין שנמכרים.

צילום pixabay

מחירי היין

רבות כבר נכתב על מחירי היין המטורפים בארץ

גם כשקונים יינות ישירות דרך היקבים המחירים מופקעים, שלא נדבר על מחירי היינות במסעדות. כולנו מתלוננים ומקנאים במחירים של אירופה, אבל לא עושים דבר בנושא. מחיר ייצור של בקבוק יין אינו עולה ליקב יותר מ- 12-20 שקלים. יש בקצוות יינות זולים טובים, בעיקר בחגים כשיש מבצעים של רשתות השיווק. אבל כשמדברים על היינות הבינוניים, המחירים פשוט שערורייתיים, ודאי כשמשווים אותם ליינות היבוא. השאלה היא למה, והתשובה היא ככה. תשמעו מיקבים על הרבה סיבות, והרבה דמעות תנין ירדו תוך כדי, אבל התשובה האמיתית היא: היכולת לגבות מחירים גבוהים, להרוויח מהר, ולהיות שבויים בקונספציה שאם נמכור יינות זולים יחשבו שאלה יינות לא טובים. ביידיש קוראים לזה "עיניים גדולות" .

צילום pixabay

הוא לא בשל הוא תינוק

ישראל היא מדינה בה מרבית היקבים משחררים למכירה יינות שאינם מוכנים לשתייה

לצערי, תופעה זו באה לידי ביטוי בעיקר ביקבים מובילים כמו ספרה, צרעה, קסטל ועוד. לא מדובר במכירה מוקדמת של יין במחירים נמוכים, שהיקב מוכר כיין שצריך לשמור בבית עוד שנתיים שלוש, אלא ביינות שפשוט אינם מוכנים לשתייה, אבל הם כבר על המדפים, ובטח שנמכרים במסעדות ובחנויות היין. היינות בעיקר חומציים, הפרי בהם מינורי, וזו תעודת עניות לא לחובבי היין שרודפים בעיקר אחרי שמות (רב הון, פיק, בן זקן) ולא אחרי הטעם, אלא תעודת עניות לייננים. אין שום סיבה בעולם לקנות ולשתות יין שאינו מוכן לשתייה, הרי לא תתקעו לעצמכם פירות בוסר בפה, ותגידו שאתם נהנים.

צילום מאתר kosher wine.co.il

כשרות

איך אפשר בלי? אז נחלק את העניין לשניים:

ראשית, כשרות היא סוג של יחסי ציבור. אם יקב חושק בקהל מאמינים מסוים שחשובה לו חותמת של רב כזה או אחר – דיינו. היקב ישלם את האגרות, יחזיק משגיחי כשרות, והכול בסדר. מצד שני, הכשרות ביקבים הפכה מזמן למקום בו התפקיד האמיתי של משגיח הכשרות קיבל משמעות אחרת, ולעתים קרובות בא לביטוי בגזענות על ענפיה השונים (כולם זוכרים את הפרשה ביקב ברקן-סגל, בו הדירו עובדים יהודים אתיופים מקו ייצור היין רק בגלל צבע עורם), הדרת נשים, הדרת כל מי שאינו חובש כיפה בייצור יין, מי שאינו חובש כיפה לא יכול לפתוח בקבוק יין ולמזוג ל"יהודי", ויש עוד.

כל העסק הפך למונופול של מושחתים, מונופול של חובבי כסף וכוח. היקבים שבויים, מפחדים, ומוכנים לשלם מאות אלפי שקלים בשנה מס פחד. פשוט שכחנו שמדובר ביקבים ישראלים וביין ישראלי, ולא ביקבים יהודיים ויין יהודי.

מסמלי הקורונה. סלסלה ביקב ויתקין. בילוי או אהבת יין? צילום מדף הפייסבוק

תופעת קבוצות חובבי היין

שינוי מהותי בענף, במשתתפים ובשיח איתם

בשנים האחרונות הוצף פייסבוק בקבוצות חובבי יין, שמצאו מקום לחלוק מידע, להעביר רשמים, לשאול שאלות, ובעיקר לפרגן ליין ישראלי – נכון, גם ליינות מיובאים אך היין הישראלי ו"איזה יקב פתוח בשבת" כאתר טיול הפכו לנורמה.

האמת, מדובר בחובבי יין שבאמת ובתמים באו ממקומות טובים. בין לבין התחילו גורמים אינטרסנטים להשתלט על אותן קבוצות (ורוב חובבי היין לא שמו לב לכך אפילו), והתחילו לכתוב פרסומות סמויות, לקדם יקבים תמורת תשלום, להסיר תגובות שפגעו ביקבים שהיו קרובים לליבם, להוציא מקבוצה אנשים שכתבו ביקורת נגד. בעצם העסק ברובו הפך למסחרי, ובצורה די מכוערת. בהמשך היו פניות ליקבים כדי לקנות יינות במחירים שנקבעו על ידי מנהלי קבוצה, תוך איומים שאם היקב לא יתיישר לפי בקשתם, מר יהיה גורלו. כתבנו בזמנו על יקב תבור שנסחט בצורה כזאת ("תגובת היקב הייתה שהם לא הרגישו נסחטים או מאוימים אבל הסכימו למחיר שנקבע להם מתוך כבוד לחובבי היין"). הייתה גם קבוצה של חובבי יין שארגנה מספר פעמים תערוכת יין.
קבוצות היין הללו הן, כאמור, בעלות אג'נדה כלכלית מאוד ברורה. מצד אחד מדובר בהתארגנות יפה שמעודדת צריכת יין ישראלי, ומצד שני שום דבר שם לא נעשה לשם שמיים, ומדובר בעסק שמגלגל כסף. התופעה היותר מדאיגה, היא כמות השטויות שאנשים כותבים שם על יין. לכל אחד יש את "התורה מסיני" שלו, והוא מקליד אותה לחברי הקבוצה, כשהמידע ברובו הוא קשקוש אחד גדול. אם זה היה מעלה חיוך על הפנים אז ניחא, אבל מדובר במידע מטעה ולא מקצועי, שמחלחל לאנשים שאינם מביני יין, ורק נכנסו לקבוצה כדי ללמוד משהו. אין מי שבודק את הכתוב, אין עריכה, יש הרבה דיסאינפורמציה, ואין אחריות מינימלית לכלום, ובטח שלא לענף היין הישראלי.

 

חגיגת יין במיטבה, ארגון מקצועי של אבי בן עמי והצוות שלו. לחיי היין הישראלי. צילום דוד סילברמן dpsimages
חגיגת יין במיטבה, תערוכת סומלייה בארגון מקצועי של אבי בן עמי והצוות שלו. לחיי היין הישראלי. צילום דוד סילברמן dpsimages

תופעת תערוכות היין

תחת כל עץ רענן, תחת כל מועצה מקומית, תחת כל חנות יין נידחת

בכל אחד ואחת מאלה אפשר למצוא תערוכות יין. רובן  לא מקצועיות בעליל ומופקות בחובבנות פאתטית, ולמרות זאת יקבים משלמים אלפי שקלים עבור השתתפות בתערוכה (דוכן, יין, מטעימים, שעות עבודה), בגלל הפחד מהפסד של יחסי ציבור שמעביר את היקבים על דעתם.

אני אומר ליקבים: מתקיימות 2-3 תערוכות שחייבים להיות בהן, לא יותר. שאר התערוכות צריכות לשלם לכם על היין שאתם מוזגים, כי מארגני התערוכות צריכים אתכם ולא אתם אותם. הגיע הזמן להפסיק את המסחרה הזאת ואת ניצול היקבים.

צילום pixabay

סומליירים בישראל

השאלה כמובן מהו תפקיד הסומלייה ומתי יוחלף בבינה מלאכותית

תפקיד הסומלייה הוא לא רק להמליץ על יין במסעדה ולמזוג אותו. בעולם תפקידו לקבוע איזה יין יימכר במסעדה, לחפש יינות מיוחדים ביקבים השונים, וכמובן לבנות ארסנל של יינות מתיישנים שיהיו חלק מתפריט המסעדה. בישראל אפשר לספור על חצי כף יד סומליירים שיש להם את אפשרות והתקציב לעשות זאת.

ב-99% מהמסעדות תפקיד הסומלייה לא קיים באופן רשמי, ומי שאחראי ליין ממלא גם תפקידים אחרים במסעדה (ברמן, מלצר ועוד). בועת המסעדות התל אביבית מחזיקה פה ושם סומליירים, אבל כאמור, מדובר בתפקיד שלא ממש הכרחי במרבית המסעדות. העידן בו כל חובב אוכל עשה קורס יין קצר או נכנס ל-VIVINO לפני שהוא בוחר יין, קצת ניטרל את תפקיד הסומלייה. WSET – בית הספר הבינלאומי ליין וכהילים בניהולו של גל זהר, הקים מרכז ההדרכה ללימוד יין מקצועי, ורבים ורבות עברו בקורסים השונים שהם מציעים. מדובר בקורסים מאוד מקצועיים וברמה בינלאומית, ומרבית הסומליירים שעובדים היום בארץ עברו קורסים ב-WSET. אין הרבה מקומות עבודה, והצורך בתפקיד הרומנטי הזה עובר מהעולם בקצב מהיר, לא בגלל הסומליירים, אלה בגלל אופי המסעדנות בארץ, בה הרבה מסעדות יוקרה שמחייבות את התפקיד הזה. גם אופי הקהל השתנה, והוא כבר לא בנוי לשמוע אנשים צעירים ומתנשאים שיגידו לו מה לשתות, והלקוחות חושבים שהם מבינים מספיק כדי לבחור את היין שלהם.

ועדיין לא דיברנו על הקורונה שהוציאה לחל"ת סומלייריות וסומליירים רבים, שבמשך יותר משנה לא עבדו, וחלקם לא חזרו למגרש. אבל התופעה היא לא רק ישראלית, אלא קיימת בכל העולם.

התפקיד הזה ייעלם תוך מספר שנים, והאפליקציות יתפסו את מקומו. לא מזמן הייתי במסעדה בה הגישו לי טאבלט עם רשימת היינות שיש במסעדה, הכנסתי את המנות שבחרתי וכמובן את המחיר שאני רוצה להוציא על יין, ותוך שניות קיבלתי המלצות משני סומליירים וירטואליים שונים. לחיים.

ארקדי פפיקיאן (מימין) עם החבתן לאון יבנו. צילום ישראל פרקר

יועצי היין

מהפכת יקבי הבוטיק שהתרחשה לפני 20 שנים, נשלטה על ידי יועץ היין ד"ר ארקדי פפיקיאן. אין יקב בוטיק אחד שלא השתמש בשירותיו, בזכותו הם קיימים, בזכותו הם זכו במדליות בינלאומיות. בזכותו התעשייה הזו נמצאת איפה שהיא היום, צבעונית, שוקקת חיים, ובעיקר עושה יינות ישראלים טובים. בשנים האחרונות נכנסו למגרש יועצים נוספים, אשר שינו את אופי היין אותו הוביל ארקדי, שהיה לו קו מאוד ברור – יינות בומבסטיים, לעיסים ועתירי פרי עם יכולת התיישנות. עולם ישן, אם תרצו לקרוא לילד בשמו המקצועי.

היועצים החדשים זורמים יותר עם הייננים, הם מבקשים להבין את אופי היינן ומה הוא אוהב, ומנסים יחד למצוא את טביעת האצבע הייחודית של אותו יינן. יותם שרון ואיתי להט הם היום יועצי היין המבוקשים בתעשייה. כשטועמים את היינות של היקבים שעבדו ועובדים עם ארקדי, יודעים של מי טביעת האצבע. כשטועמים את היינות שקיבלו ייעוץ מיותם או איתי, מקבלים בכל יקב טביעת אצבע אחרת, ייחודית ושונה. לא תמיד היינות גדולים, אבל הם שונים. וזה מה שיפה ביקב בוטיק: יש לו טביעת אצבע ייחודית, וכל שנה אפשר לשנות, להוסיף, ולתת לחובב היין חוויה אחרת ושונה. אין ספר מתכונים (לטוב ולרע), ומה שהיה נכון לתעשייה לפני שני עשורים, לא בהכרח נכון היום, היועצים מבינים זאת, ובעיקר הייננים החדשים מבינים זאת.

צילום e.g. wine

היקבים הגדולים

יקב רמת הגולן: מנכ"ל יקב שלא בא מהתחום, ואחרי 4 שנות כהונה עדיין חסר את היכולת לקרוא את שוק היין שמשתנה ללא הרף. היינות שעדיין מייצרים ביקב הינם עתירי עץ ואלכוהול, והיקב שהיה פסגת הגאווה הישראלית, כבר אינו כזה. בכל שנה הוא הולך מדחי אל דחי, ומיליוני שקלים ירדו לטמיון בגלל הרפתקאות סין, מים בטעמים ושאר ירקות (גם בתקופת קודמתו). בשנת הקורונה הם נכנסו להלם ותרדמת עמוקה, ובעוד היינות בסדרות הגבוהות שלהם מתומחרים באופן מביך, סדרת הר חרמון מצילה אותם. לצערי משהו לא טוב קורה בממלכת דנמרק.

יקב כרמל בזיכרון יעקב. צילום זאב שטיין ב- 2017. הצילום מאתר פיקיויקי

יקב כרמל: בשנים האחרונות החליף מספר מנכ"לים שלא באו מהתעשייה. כיום היקב תחת שרביטו הניהולי של נדב ארנס, והיינני של יפתח פרץ המנוסה והמקצועי, נשלטים באופן טוטאלי על ידי אנשי השיווק שלהם. היקב משנה פניו, והופך לסוג של קונצרן שמייבא יין ואלכוהול, יוצא עם מותגים חדשים, ובעיקר עוסק במכירות של כל מה שאפשר לבלוע בצורה נוזלית. היינות בסדרות הנמוכות קטסטרופליים. אי אפשר להבין את היין "סלקטד" – על פניו השם מעיד על בחירה של ענבים טובים מהם ייצרו את היין, אבל כנראה שהתאמצו לבחור עבורו ענבים גרועים במיוחד. זה לא הקו שהיינן הבטיח לנו בתפיסת עולמו הייננית. גם יקב יתיר לא שוקט על שמריו, והוציא סדרה חדשה,  "דרום" שמה בישראל. לא ברור, לא מובן ומביך. יתיר זה יתיר, כרמל זה כרמל, ודרום שייך לכרמל. נקודה.

שלישיית יינני יקב טפרברג ומוטי טפרברג הבעלים

יקב טפרברג: השבוע נפרד היקב ממנהל השיווק שלו רועי הראל, שב- 8 השנים האחרונות כיכב והיה אמון על המיתוג החדש של היקב (שמיום ליום כבר הינו פלות חדש). כבודם של אנשי השיווק במקומו, אבל יסודות היקב נתמכים על ידי ארבעה בלבד: הייננים שיקי ראוכברגר (ראשי), אוליבייה פרתי ודניאל פרידנברג, והמנכ"ל מוטי טפרברג. היינות טובים, היקב יציב, עכשיו רק צריך לתת שמות נורמליים ליינות שלכם (ראו הערת הכותב בפרק על הנשים).

לקראת בציר 2021 נוספו ליקב ברקן-סגל מכלים בנפח של יותר ממיליון ליטרים. צילום שירי רוזנטל קובה

יקב ברקן סגל: עידו לוינסון נכנס לתפקיד לפני מספר שנים, ואחרי ההלם הראשוני המובן שנמשך שנה שנתיים, רואים ניצנים של עשייה חדשה. יחד עם זאת, ברור לכולם שבקונצרן כזה גדול, שהיין הוא רק חלק קטן מהפורטפוליו שלו, הרבה אי אפשר לעשות.  אז היקב עושה יין, המחירים שפויים, עידו משחק ביקב, ומביא את התפיסה של יקב בוטיק למספר מותגים, שבעיקר עושים עבודת יחסי ציבור, FREE RUN, ואשכולות שלמים. משרד יחסי הציבור של היקב עורך כמה פעמים בשנה השקות למקורבים, לסלבס ולכל מיני אושיות, ובין היתר וכדרך אגב מזמין כתבי יין. מביך, לא מקצועי ומזלזל. כמו שכתבתי לבעל משרד היח"צ לפני שנתיים, אין לי שום עניין לקחת חלק בסאגה הזו ובביזיון הזה.

גיא אשל יינן דלתון (משמאל) והאגרונום נחום נווה. צילום דוד סילברמן dpsimages

יקב דלתון: עבר מהפכה בשנת 2015 כשגיא אשל נכנס לתפקיד היינן, שינה את כל התפיסה הייננית המעיקה של נעמה סורקין, ובעצם שינה את היקב לחלוטין. היינות מרתקים, שונים, תוקפים ומלטפים, ויש תחושה של הפתעה כל פעם מחדש. היקב לא שוקט על שמריו, והניהול מאפשר ליינן לבוא לידי ביטוי בכל הדרו המקצועי, בצניעות, בעקביות ובאהבה רבה לחומר הגלם שמטופל באופן מדהים.

היינן דוד בר אילן (מימין) ובעל היקב ומנהלו רועי יצחקי - אנשים מצטיינים ליינות מצטיינים. צילום דוד סילברמן dpsimages
דוד בר אילן יינן טוליפ ורועי יצחקי המנכ"ל. צילום דוד סילברמן dpsimages

יקב טוליפ-מאיה: רועי יצחקי ודוד בר אילן. זוגיות מושלמת שמניבה יינות מרתקים, וחיפוש אחר הדבר הבא, סינרגיה שללא ספק לא קיימת בשום יקב אחר. עדיין לא ברור מיקומו של מותג מאיה בעסק, ולקדם שני מותגים יקר יותר מאשר לבסס מותג אחד, ועוד כזה שניכס לעצמו בצדק את השיוך החברתי.

יונתן שוטס. צילום מאשה סקילי
יונתן שוטס היינן הראשי של יקב בנימינה. צילום מאשה סקילי

יקב בנימינה: היינן יונתן שוטס קיבל את התפקיד, ונכנס לנעליים הגדולות של יפתח פרץ שעבר ליקב כרמל. הרבה גבות הורמו בשל גילו הצעיר, והתברר שיונתן מצליח לעשות פלאים ביקב ומשחרר כל שנה יינות טובים. היקב שייך לרשת חצי חינם, לכן כל נושא השיווק והיח"צ לא מעניינים את המנכ"ל, ורוב היינות נמצאים ברשת חצי חינם. חבל, אבל בעל הבית מבין בעבקים הרבה יותר מאיתנו.

יניב ענבר מנכ"ל יקב רקנאטי עם היינן הראשי קובי ארביב. צילום איל גוטמן
יניב ענבר מנכ"ל יקב רקנאטי עם היינן הראשי קובי ארביב. צילום איל גוטמן

יקב רקנאטי: לא בשר לא חלב. שנים שאני מחפש טביעת אצבע, ועדיין אין, וזאת למרות המאמצים של קובי ארביב כיינן ראשי ביצועי מוצלח. אולי כשיעברו ליקב החדש באזור תעשייה דלתון. אנקדוטה קטנה שצצה לאחרונה מבטאת חלק מכך. היין האחרון ששוחרר לשוק שמתפאר בתווית שעליה כתוב בעברית "פטיט ורדו" כזן הענבים.  אז אולי ברקנאטי לא שולטים בצרפתית ולא מבדילים בין זכר לנקבה. טעות על התווית שמחזירה אותנו לתקופת המרלוט והסוביניון בלאנק, כאשר ברקנאטי הפטיט ורדו (פטיט – קטנה בצרפתית, נקבה), מופיע במקום פטי ורדו (פטי – קטן בצרפתית, זכר). היקב אומר שזו טעות, אבל עזבו תווית. איך היין? אז אכן היין פטי או פטיט, מה שתחליטו.

מיכל אקרמן מנהלת יקב תבור והיינן אור נדבך. צילום אורי כהן

יקב תבור: אור נדבך ומיכל אקרמן – בלי שתי הדמויות הללו יקב תבור בעצם לא היה מתקיים, והיה עוד שורה בקונצרן קוקה קולה, שהיין שם מעניין אותם כקליפת השום. מיכל האגרונומית ומנהלת היקב, היא בעצם אשת יחסי הציבור האמיתית והמוערכת של היקב. היא הפנים והשם המוכר לפני השם "תבור".

מוטי גולדמן היינן הוא טרואר בעצמו - "חוויה החבויה בחבית"
מוטי וגילי גולדמן מיקב וילה וילהלמה – "חוויה החבויה בחבית". צילום רועי גולדמן

היקבים הקטנים ומובילי הדרך

הבוטיקים שמשפיעים ומטביעים חותם. משקלם העסקי? כל אחד וחשבון הבנק שלו

יקב וילה וילהלמה: מוטי גולדמן, רץ למרחקים ארוכים, ובמשך שנים אף אחד לא הבין את הסגנון שלו של "חוויות חבויות בחביות". זה יקב שפורץ את הגבולות, היינות שלו שוהים שנים בחביות שמשמשות רק כלי אחסון שלא מעיק. אבל חומרי הגלם משובחים, והתוצר הסופי אכן משבש את התודעה, ואת מנעד הריחות והטעמים שאנחנו מכירים ביינות ישראלים.

זאב דוניה יקב סוסון ים על הטרקטור – כמו הקאובוי הדוהר למרחקים במערב הפרוע. צילום יוני כהן

יקב סוסון ים: טביעת האצבע הייחודית של זאב דוניה מלווה כל בקבוק ובקבוק. אי אפשר לטעות, גם כשהם אחרים, ולא תמיד בסגנון שפוי, היין מפיל לקרשים. זו אורגזמה.

אלי שירן. צילום משפחתי

יקב שירן: אני לא זוכר באיזו שנה טעמתי לראשונה בתערוכת סומלייה את היינות של אלי שירן, אבל מיד הבנתי שיש מולי יינן חריג, שמייצר גם בלנדים חריגים כמו גרנאש ופטיט סירה, פטיט סירה ופטי ורדו, ושרדונה עם אופי סוביניוני. במהלך השנים, היקב הקטן שהתחיל עם 600 בקבוקים, התפתח וצמח. נכון להיום אלי שירן הוא לדעתי אחד הייננים המוכשרים והאמיצים שיש לנו בישראל. האופי שלו בחיפוש אחר השונה, והניסיון שלו לחבר בין זנים בעלי אופי אחר, מולידים מוטציות מבריקות. יקב שירן כבר אינו עוד יקב ביתי קטן שהמזל שיחק לו פנים בשנה הראשונה או השנייה. זה יקב שהשריש שורשים ומותג חדש – "יינות אמיצים".

אייל דרורי
זו לא טעות – אייל דרורי הוא היינן הראשי החדש של יקב עגור

יקב עגור: היינן והבעלים, שוקי ישוב האגדי, עשה במהלך השנים מה שהוא מכנה "יין לבני אדם". היינות שלו מיוחדים, בעלי אופי מחוספס ומלאי תוכן. לאחרונה הצטרף ליקב כשותף בכיר אלעד כץ, מי שהיה מנכ"ל יקב קסטל, שתוך מספר חודשים הפך את היקב נגיש לבני אדם. מרכז מבקרים חדש הוקם, והיקב החל לקבל מאות אנשים לביקורים. את תפקיד היינן מקבל על עצמו, אייל דרורי מיקב סוסון ים. אייל הוא יינן משובח, והוא הדור הבא. אני מנבא שתוך חמש שנים יקב עגור יהיה היקב הטוב ביותר בישראל. יחד עם אלעד כץ השמיים הם הגבול.

איתי בן-חיים ביקב הקודם. מלך הג'אז לצד יינות איכותיים. צילום פאפא רצי

יקב בן חיים: מסורת, התמדה, היקב הכי שמח בעולם, והכל בזכות אהבה אמיתית ליין טוב. איתי בן חיים, בנם של הוריו המייסדים רותי (בת למשפחת חבתנים מרומניה) ואלי, הוא יינן בחסד עליון.

אנשי יקב בן נון: דני יניב (מימין) ואדי גנדלמן היינן. צילום דוד סילברמן dpsimages
אנשי יקב בן נון: דני יניב (מימין) ואדי גנדלר היינן. צילום דוד סילברמן dpsimages

יקב בן נון: דני יניב ואדי גנדלר. יקב בוטיק צעיר שחושב כמו יקב בן 20. אין קיצורי דרך, מקצוענות נטו, ניסוי ותעייה. זה יקב שיש לו תוכניות מגרה ל- 20 השנים הבאות ואני בטח רוצה להיות קרוב ליינות המתפתחים שלו, יינות מחוספסים לפעמים, מלטפים לפעמים, אני לא אתפלא אם הם עוד יכבשו שווקים ברחבי העולם.

אבא ובן – אסף ואורן קדם. צילום אורן קדם
אבא ובן – אסף ואורן קדם. צילום אורן קדם

יקב אסף: אבא ובן, וסבא שמאבטח מלמעלה. תמצית של תבלין אהבה בכל בקבוק.

צביקה פנטי יקב אליגוטה. צילום דור פנטי
צביקה פנטי יקב אליגוטה. צילום דור פנטי

יקב אליגוטה: צביקה ודור פנטי- אבא ובן. היקב הוקם בשנת 2003 במושב גן יאשיה שבעמק חפר. אוטוטו 20 שנים של ייצור יינות מאוזנים, מדויקים, נקיים, משובחים, כשטועמים את המתיישנים של צביקה, אי אפשר שלא להתפעל ולהבין שמדובר באחד הייננים הטובים בארץ.

ענבי ויונייה של ויתקין בכרם. צילום אסף פז

יקב ויתקין: אכן יקב שהמוטו שלו "מסע ישראלי" משקף את ההתמדה, הנחישות, המקצוענות, הענווה, הקריניאן, הריזלינג, השורשים. יינות אייקוניים ייחודיים. הם הראשונים, הם סוללי הדרך לכל השאר.

אבי ומרים כהנוב. צילום ערן כהנוב

יקב כהנוב: יקב של חקלאי שלא גמר ב' כיתות, יקב של אישה חזקה, יקב של משפחה מסורה לחקלאות, למסורת ולאהבת אדם באשר הוא. אבי, מרים והבן ערן כהנוב, הם תמצית הישראלים היפים, שמייצרים יין ישראלי נטו – ששותים אותו ופחות מדברים עליו.

שרונה פז-בלוגולובסקי. ניפצה את תקרת הזכוכית. צילום אלדן הפקות

נשים בתעשייה

תעשיית היין היא תעשייה שוביניסטית. משהו התקדם?

בשנים האחרונות עסקנו ועקבנו אחרי נשים בתעשיית היין. לא פעם התרענו שנשים לא מקודמות לתפקידי ניהול בכירים, כתבנו על הטרדות מיניות, פיטורים על רקע מגדרי, ועל השליטה הכמעט מוחלטת של הגברים בענף היין.
יחד עם זאת, נשים הצליחו להיכנס לענף, ולוקחות חלק מאוד פעיל בתעשייה. זאת למרות שמרבית התפקידים הבכירים עדיין נשלטים על ידי גברים, שרובם הינם חסרי כישרון בעליל. נשים רבות שעובדות ביקבים, יכולות בקלות להחליף אותם, ולהזניק את היקבים הללו לרמה אחרת לגמרי.

הכורמים של יקב תבור עבדו כל השנה קשה מאוד על פי הוראות נוקשות של אגרונומית היקב מיכל אקרמן. צילום אלון גונן
מיכל אקרמן מנהלת יקב תבור זכתה בכינוי 'הטום בוי שלך התעשייה'. צילום אלון גונן

נכון להיום בתפקידי ניהול יקב, מוצאים את מיכל אקרמן מיקב תבור (שקיבלה את ניהול היקב ולא את המנכ"לות – תפקיד אותו מאייש נועם יעקובי שהוצנח אחרי שפרש מיקב רקנאטי. שלי שביט-שובל ביקב קסטל ושרונה פז-בלוגולובסקי ביקב ויתקין גם הן מנכ"ליות. וזהו.

ליקב רמת הגולן נפל האסימון: הם גייסו את דורית בן סימון
דורית בן סימון – עכשיו מנהלת היצוא של ברקן-סגל. גם מתחומי ניהול שיווק אפשר להגיע לדרגי ניהול גבוהים. צילום יאיר קורן

לצערי מדובר בתעודת עניות לתעשיית היין הישראלית. נכון שביקבי בוטיק יש יינניות או בעלות יקבים, אבל ביקבים הגדולים המובילים את התעשייה אין ולו אחת. אין אפילו סמנכ"לית שיווק אחת ביקב גדול (אני מרים להנחתה למוטי טפרברג), והמגמה חייבת להשתנות. אנחנו חייבים כמה שיותר נשים מוכשרות ומקצועיות בענף היין הישראלי. בשנים האחרונות חובבות היין מציפות את היקבים, נשים קונות יותר יין מגברים, ובל נשכח שנשים טועמות טוב יותר. לכן הגיע הזמן לשינוי. בכתבות על אפליית נשים בענף היין, הותקפתי לא פעם, עד כה לא הגבתי לתוקפים, והרשיתי לעצמי לחיות בעולם אוטופי. אבל לא עוד, כי זהו קרב. זו מלחמה כנגד כאלה שלא מקבלים את האחרת והשונה, נגד השוביניזם הקלאסי שהתפוגג וכבר אינו רלוונטי.

יעל גיא –מנהלת היצוא של יקב רמת הגולן. האם חושבים עליה למשרות הבכירות ביותר? צילום דוד סילברמן dpsimages

מה שמפחיד ומסוכן יותר הוא השוביניזם המוסווה, שקורא את הזמנים החדשים, ונשלט ומובל על ידי גברים נאורים, שמצד אחד צועקים שוויון, אבל בעצם מתבוננים במראה בלבד כשהם אומרים זאת. הם מתכוונים רק לעצמם, ושיטת חבר המביא חבר, שיטת הקריצה, שיטת "בוא ונעיף את מי שמאיימת על הקליקה", חייבות להיפסק ביקבים, ויפה שעה אחת קודם.

אלי בן זקן יקב קסטל ורזיאל עם אלון גונן שמציע להעניק לאלי את פרס ישראל. צילום אורי כהן

האייקונים – יקבים, גופים ואנשים

יקב קסטל: נאמר כבר הכול, ואין לי מה להוסיף לזה. בחמש השנים האחרונות היקב עבר מהפכה שהכניסה אותו לפנתאון. אלי בן זקן ראוי לקבל את פרס ישראל. מעבר לזה אין לי מה להוסיף.

חיים גן איש הענבים. צילום איל גוטמן

איש הענבים: האיש, המוסד. בסופות, בשיטפון אצלו, ברגיעות, הוא תמיד שם כבטון יצוק. האיש הוא חיים גן – נדיב, צנוע, וחולק את אהבתו ליין באופן הכי מקצועי שיש לכל אחד ואחת 24/7. אי אפשר איתו, אי אפשר בלעדיו.

היינן הראשי של יקב רמת הגולן כבר מעל שני עשורים
ויקטור שונפלד – היינן הראשי של יקב רמת הגולן וחלוץ המלחמה בוירוס. צילום דוד סילברמן dpsimages

ויקטור שונפלד מיקב רמת הגולן: היינן הראשי, 20 שנות יצירה פנומנליות, ומי שפעל באמת ובעוצמה בנושא שתילים לא נגועים בווירוס. הגיע הזמן ליקב בוטיק קטן שיישא את שמו. יקב רמת הגולן כבר לא שווה את המעמד שמגיע לו.

אורי שקד. צילום שרון אלוני

אורי שקד: מנכ"ל חברת שקד וחנויות דרך היין. על פיו יישק דבר בתעשיית היין הישראלית, ידו בכול ויד כל בו. נחבא אל הכלים, נדיב ותורם בסתר ללא גבולות.

מיכאל (מימי) בן יוסף – מורם ורבם של רבים בתחום היין
מיכאל (מימי) בן יוסף – מורם ורבם של רבים בתחום היין. צילום אלון גונן

מיכאל (מימי) בן יוסף: האיש, האגדה, התנך אם תרצו. כשהוא מדבר וכותב על יין, אפשר לחוש את הטעמים והריחות גם בלי ללגום מאותו היין. מימי חוגג השבוע 90 שנים של מסע מרתק בתחומים רבים, כשהיין קושר את כל הקצוות. מאחל לו רק בריאות, צלילות ועוד הרפתקאות. קראו בהמשך את המלצותיו ל- 3 יינות לראש השנה.

דניאל רוגוב. צילום מויקיפדיה

דניאל רוגוב ז"ל: בחודש הבא נציין עשור למותו. האיש חי בתודעה לנצח. לא קם לו יורש בישראל, וגם לא יקום. תעשיית היין הישראלית חבה לו כנראה הכול.

צילום אלון גונן

מני פאר ז"ל: למני נציין בחודש הבא 7 שנים למותו. לפני 7 שנים איבדנו את האינטליגנציה של ענף היין, איבדנו את הפילוסופיה והתשוקה ליין, ונשארנו עם יחסי ציבור בלבד. געגועים לאיש שכל כך אהבתי.

"לחיי יין ישראלי". צילום eg wine

עיתונות היין

עיתונות היא קודם כל אתיקה, וכללי האתיקה מדגישים את הגינות העיתונאי. פיתויים, סחיטות ואיומים הם דרכים בלתי כשרות, ואסור לעיתונאי להשתמש בהן להשגת מידע. באותה מידה אסור לעיתונאי לקבל מתנות מאנשים או ממוסדות שהוא קשור אליהם בעבודתו, וזאת מחשש שהדבר עלול להטות את דעתו.

צילום pixabay

אין עיתונות יין אמיתית בישראל, ומרבית הכותבים לא עומדים בכללי האתיקה הכי בסיסיים שיש. מרביתם לא מחזיקים תעודת עיתונאי, בגלל שאינם עומדים בכללי האתיקה שהחוק דורש (ניגוד עניינים). מרבית כתבי היין מקבלים חומרים מוגמרים ממשרדי יחסי ציבור ופשוט מדביקים אותם, ולא עוסקים כלל בכתבות תחקיר. יש כתבי יין שמשמשים ביקבים כיועצים בשכר, כתבים שנוסעים לטיולים על חשבון יקבים, מקבלים תשורות שלא מקובלות על פי כללי האתיקה, ומה שהכי מצער שאין ביקורת יין אמיתית, וחובב היין לא מאמין לביקורות יין.

אין גילוי נאות שמהווה חלק חשוב מכללי האתיקה, ועיתונות היין שותקת כי משקים אותה חינם. הכתבים שכן מעיזים לכתוב, מאוימים לא פעם בתביעות השתקה, מקבלים מכתבים מעורכי דין, ולא פעם מעדיפים לא לפרסם את המידע שיש ברשותם. לשם כך, לפני מספר שנים הוקם בארגון העיתונאים החדש, תא עיתונאי היין המאגד בתוכו רק את מי שחתמו על כללי האתיקה העיתונאית. הארגון מעניק מטריית הגנה משפטית, ולתא העיתונאים יש יועץ משפטי צמוד שמלווה כל חבר וחברה בבעיות של תביעה או איומים.

 

 

 

תגובה אחת

  1. השבוע בענף היין מספר 300 …
    כמה מילים… דבר ראשון העורך רני רוגל עריכה מצויינת ואני יודע שזה לא היה פשוט לארגן כזאת כתבה ערוכה..

    2. רואים שינוי לטובה בשנים האחרונות לגבי צריכה של יינות לבנים ורוזה וטוב שכך.. אצלינו בשבת בצהרים בכמה לוקיישנים נפתחים מעל 100 בקבוקי יין לבן ורוזה..

    3. רוב היינות דגל האדומים נפתחים אצלי כ7 שנים אחרי הבציר ומעלה רק ככה הם יותר טעימים לי..
    כל היינות הצעירים שנפתחים אצלינו זה לבדוק פונטיציאל עתידי… כרגע שותה בעיקר מבצירי 2010 ועד 2014..

    4. לגבי המצב בקבוצות יין בפייס או בווצאפ..
    חושב שחייבים יותר גילוי נאות מצד המפרסם.. יש שמה המון פירסומים אינטרסנטים וכלכליים וחבל שהממליץ או המפרסם לא רושם כשהוא מפרסם שהוא כשור לנושא דרך זה שאו שהוא עובד ביקב או בחנות יין או סוכן כלשהו.. חבל זה רק הורס..
    אני שנים בענף היין ברשת ולא לקחתי שום מתנה מאף יקב
    או חנות יין.. הכל שילמתי ממיטב כספי.. וכל מי שמכיר אותי יודע שאני מפרסם רק את היינות שאני אוהב.. ומה שלא לא !!

    5. לגבי יקב רמת הגולן.. אחד מתןך הטופ 10 האהובים עליי..
    ברור שכל הכבוד זה ליינן ויקטור שונפלד עם לא הוא לא חושב שהייתי קונה מהם כ"כ הרבה.. הטביעת אצבע שלו נטו היא ההצלחה הרבה של היקב.. ויש להם מזל.. הם בהנהלה ובשיווק קצת עפים על עצמם.. (לי אישית יש מזל שאני לא קונה מולם אלה דרך חברים סוכנים שדואגים שאני יקבל את היינות עד הבית).. אצלי אישית שרות זה במקום הראשון..
    כרגע נכון להיום בירושלים והמרכז בציבור הדתי הוא הייקב המוביל במכירות יין ויש להם את השוק הכי טוב.. ולמה? כי הם מצליחים להתיישן מצוין.. הכל בגלל ויקטור שונפלד ..
    איך אומרים אצלינו אין אירוע בלי מבעבע שלהם..
    ברור שיש עוד מלא יינות שמתיישנים מצוין.. יתיר הרי גליל כרמל קסטל פלם צרעה בזלת ועוד..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים קשורים

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לניוזלטר