עובדה ידועה היא שהוויסקי הומצא באירלנד. במאה ה-13 חזרו נזירים איריים ממסעות במזרח התיכון, והביאו עימם את אומנות הזיקוק שהיה עד אז בשימוש אצל המוסלמים והמוּרים למטרת ייצור בשמים איכותיים.
הנזירים האירים לקחו את הזיקוק צעד אחד קדימה, וזיקקו דגנים עד לקבלת תזקיק אלכוהולי שקוף ונייטרלי שזכה לשם "uisce beatha" – "מי החיים". בסוף המאה ה-15 נדדו נזירים רבים מאירלנד לסקוטלנד על מנת להביא את בשורת הנצרות למקומיים, כשבנוסף לבשורה הקדושה הם הביאו את התזקיק החדש.
למרות שהיו אלה האירים שהביאו לעולם את הוויסקי, העדות הראשונה בכתב על ייצור וויסקי דווקא מגיעה מסקוטלנד. היה זה ג'ון קור, נזיר סקוטי, אשר בשנת 1494 כתב את העדות ההיסטורית הכתובה הראשונה על וויסקי, כשתיאר משלוח של שמונה שקי שעורה מונבטת למטרת ייצור uisce beatha.
אז נכון שלסקוטים יש ההוכחה הכתובה הראשונה על ייצור וויסקי, וכיום סקוטלנד היא אכן מעצמת הוויסקי מספר אחת בעולם, אך אל לנו לשכוח כי האירים היו באמת אלה שהמציאו את הוויסקי.
בסוף המאה ה-16 באירלנד, מאות מזקקות קישטו את הגבעות הירוקות של המדינה, בעיקר בחלקה הצפוני. אך אליה וקוץ בה – הממשלה המקומית הטילה מיסים כבדים על ייצור וויסקי ואלכוהול, והחל מרדף בלתי פוסק אחרי מזקקות שלא שילמו את המס. עשרות מזקקות נסגרו, עשרות אחרות המשיכו לפעול באופן מחתרתי, ורק חלק קטן מהן הסכימו לתנאי הממשלה, שילמו את המיסים וקיבלו אישור להחזיק במזקקה.
ב-20 באפריל 1608 העניק המלך ג'ורג' ה-1 לסֵר תומאס פיליפס, מושל צפון אירלנד באותם הימים, רישיון לנהל מזקקת וויסקי למשך שבע שנים בתוך תחומו של מחוז אנטרים, אחד מששת המחוזות המרכיבים כיום את צפון אירלנד.
פיליפס הקים מזקקה בכפר בושמילס שבלב המחוז, וקרא לה על שם הכפר עצמו. הוא לא היה היחיד ולא היה הראשון שקיבל באותה השנה רשיון להפעיל מזקקה, אך המזקקה שלו היא היחידה ששרדה עד היום.
השנה חוגגת בושמילס 400 שנים לייסודה.
הכפר הקטן בושמילס, בו שוכנת מזקקת בושמילס, קרוי כך בשל הנהר בשם Bush הזורם בסמוך אליו, אשר לגדותיו עומדות מספר טחנות רוח – Mills ומכאן השם.
בסביבת המזקקה אתרים היסטוריים ומיתולוגיים רבים, כשהידוע והמעניין ביותר נמצא כשלושה ק"מ מהמזקקה, על שפת הים, ונקרא "סוללת הענק" (Giant's Causeway). מדובר בעמודי בזלת משושים וצפופים בגובה של עד 12 מטרים המפרידים בין הים לחוף. התופעה המיוחדת נוצרה עקב התפרצות הר געש, שבסופו של תהליך נוצרו העמודים המוזרים.
מקור השם באגדה עממית על פיה חי על החוף ענק אירי בשם "פין מק'ול", שנקרא לדו קרב עם אויבו הסקוטי, הענק "בנאדונר", ועל מנת לחצות את הים המפריד בין שתי המדינות בנה לעצמו את גרם המדרגות הבזלתי.
עם השנים עברה המזקקה טלטלות רבות. ב-25 בנובמבר 1885 כילתה שריפה ענקית את המזקקה, אך עקב הביקוש הרב לוויסקי היא נבנתה במהרה מחדש, וחזרה לפעול תוך זמן קצר.
מי שבנו מחדש את המזקקה היו דווקא סקוטים שחיו באירלנד, מה שמסביר מספר סממנים סקוטים במזקקה, כמו למשל גודל הדודים הקטן יחסית לאחיהם האירים.
בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היו תור הזהב של הוויסקי האירי. באותם הימים, הוויסקי האירי היה מוכר בעולם הרבה יותר מאחיו הסקוטי. תעשיית הוויסקי הסקוטי כמעט ולא הייתה קיימת. מכירות הבושמילס, כמו שאר הוויסקים האירים, היו בשיאן עד הנפילה הגדולה שהגיעה בשנות העשרים של המאה העשרים; נפילה שבאה בעקבות חוקי היובש בארה"ב, שחסמו את האפשרות לייצא וויסקי אירי לשוק הענק בארה"ב, ובגלל מלחמת אנגליה-אירלנד, שגרמה לאיסור מכירת וויסקי אירי במדינות רבות שנשלטו ע"י האימפריה הבריטית של אותם הימים.
לאחר סיום המשברים, באמצע שנות השישים, הרוב המוחלט של מזקקות הוויסקי באירלנד נסגרו, והתעשייה החלה לבנות את עצמה מחדש.
מזקקת בושמילס הצליחה לשרוד את התקופות הקשות, להתגבר על הקשיים הרבים, לייצר וויסקי איכותי וללא פשרות, ולהמשיך לשאת בתואר "מזקקת הוויסקי המורשית העתיקה ביותר בעולם".
לכל בוש יש שם
אחת הנקודות המעניינות המבדילות וויסקי אירי מוויסקי סקוטי, היא העובדה כי יצרני וויסקי אירי רבים משתמשים בשיטת הזיקוק הדודי לזקק וויסקי שאינו על טהרת המאלט (השעורה המונבטת).
כפי שרובנו יודעים הסקוטים משתמשים בדודי הזיקוק אך ורק לייצור וויסקי משעורה שהונבטה (וויסקי מאלט).
עד לאמצע המאה ה- 19 גם באירלנד היו משתמשים רק בשעורה מונבטת בדודי הזיקוק. כאשר בשנת 1850 הוטל באירלנד מס על שעורה מונבטת, החליטו יצרני וויסקי אירי רבים, על מנת לחסוך בעלויות המס, להשתמש גם בשעורה שלא עברה הנבטה. וכך בא לעולם סגנון חדש של וויסקי אירי – וויסקי המזוקק בשיטת הזיקוק הדודי וחומר הגלם שלו הוא תערובת של שעורה מונבטת יחד עם שעורה שלא עברה הנבטה. סגנון זה נקרא Irish Pot Still.
מזקקת בושמילס, שלא כמו מזקקות איריות אחרות, הקפידה לאורך השנים להשתמש אך ורק בשעורה מונבטת ממש כמו שכניהם הסקוטים למרות ההשלכות הכלכליות שבעניין.
עד היום משתמשת המזקקה אך ורק בשעורה מונבטת, בכל מגוון המותגים שלה.
בושמילס אורגינל – Bushmills Original
ידוע גם בשם "בושמילס תווית לבנה" או פשוט "בושמילס". זהו מותג הבסיסי של המזקקה – וויסקי בלנדד המורכב מוויסקים בני 4 שנים ויותר. על התווית יש הדפס של שלושה דודי זיקוק מסורתיים, רמז לזיקוק הדודי המשולש שהוויסקי עובר. וויסקי נהדר לשתייה נקי או עם קרח, ויש שיאמרו שאף מתאים לערבוב עם משקאות קלים. קליל, פירותי וחביב.
בלאק בוש – Black Bush
זהו מעין מותג פרמיום לוויסקי בלנדד של בושמילס. הבלאק בוש עשוי מבלנד של וויסקים בני 8-6 שנים, כשכמות המאלט היא אדירה יחסית לוויסקי בלנדד ממוצע – למעלה מ- 70% מהוויסקי כולו. זהו וויסקי מיושן, עמוק עם מתקתקות קלה בטעמים. המאלטים שבו מיושנים בחביות שרי מספרד. וויסקי משובח הנותן תמורה נהדרת בעבור מחירו השפוי, מה שהופך אותו ללהיט התורן בקרב חובבי הוויסקי המקומיים.
בושמילס 1608 Bushmills
מותג חדש-ישן של בושמילס. בעבר היה זה בלנד מיוחד שהכיל וויסקים בני כ-12 שנה. כיום זהו מותג בלנדד המכיל 90% מאלט, וויסקים שזוקקו שלוש פעמים מ"לתת קריסטל", שעורה שנקליתה זמן רב יותר משעורה רגילה, ועל כן צבע המשקה כהה יותר מוויסקי רגיל.
הבושמילס 1608 הושק לפני כמה שבועות לכבוד חגיגות ה- 400 של המזקקה, וכבר זכה מה- Whisky Magazine בפרס "הוויסקי החדשני של 2008". עם כזו התחלה טובה אי אפשר להתווכח. בקרוב בארץ.
בושמילס מאלט 10 Bushmills malt
הבושמילס מאלט 10 הוא הסינגל מאלט הראשון שבושמילס הוציאו מאז מלחה"ע ה-II. ב- 1984 הוא הושק לראשונה, וב- 1993 ארה"ב זכתה לקבל כמה אלפי ארגזים שלו – והשאר היסטוריה. מדובר באחד ממותגי המאלט האיריים האיכותיים ביותר, כשבנוסף למאלטים בני 10 הוא מכיל גם כאלה בני 15 שנה, יישון בחביות בורבון וביקבוק בחוזק אלכוהולי של 40%. מאלט עשיר בטעמים ונפלא כוויסקי מאלט לחובבי המאלטים המתקתקים והלא מעושנים.
בושמילס מאלט 16 Bushmills malt
על הנייר נראה כאילו זו גירסת 16 שנה של הבושמילס מאלט ותו לא. אך הייחוד הגדול של המותג הזה הוא היישון: שלושה סוגי חביות משתתפות בחגיגה – בורבון, שרי ופורט – הנותנות שילוב נהדר של טעמים וניל עדינים עם פיניש מעט מתקתק ומריר גם יחד. עונג גדול.
בושמילס מאלט 21 Bushmills malt
יש הטוענים כי זהו מותג העילית של בושמילס. מאלטים בני 21 שנה לפחות, מיושנים 19 שנים בחביות בורבון ושרי, ובשנתיים האחרונות עוברים תקופת חיתון בחביות מדירה. כל מילה נוספת מיותרת…
פורסם במגזין הישראלי לוויסקי.
תודה למועדון הוויסקי הישראלי – [email protected]
