בקבוק יין נראה לכאורה פשוט: זכוכית, פקק וכוס. אבל מי שמתקרב מעט מגלה עולם שלם של כלים קטנים, מסורות וטקסים שנולדו לאורך מאות שנים. פותחנים מסוגים שונים, חובקנים, מפית מלצרים, דרופרים, מתקנים להעמדת בקבוק ושמפניירות – כל אחד מהם נועד לפתור בעיה קטנה, ולעיתים גם להוסיף מעט אלגנטיות לרגע שבו היין עושה את דרכו מן הבקבוק אל הכוס.
כדאי לזכור שהפקק עצמו הוא תוספת מאוחרת יחסית בהיסטוריה של היין. בעת העתיקה ובימי הביניים אוחסנו יינות בכדים או בחביות, ולעיתים נאטמו בבד משומן או בפקקי עץ. רק במאות ה־17 וה־18, כאשר בקבוקי זכוכית חזקים יותר נכנסו לשימוש והפקק משעם הפך נפוץ, נוצר הצורך בכלי שיחלץ אותו. כך נולדו הפותחנים הראשונים – למעשה גרסאות מוקדמות של הכלים ששימשו לשליפת כדורי עופרת שנתקעו בקני רובים. בהמשך הפכו הכלים הללו למכשיר ייעודי לפתיחת בקבוקי יין.
עוד לפני הפתיחה עצמה מגיע שלב קטן אך חשוב: הסרת החובקן – מעטפת המתכת או הפלסטיק המכסה את צוואר הבקבוק. יש מי שחותכים מתחת לשפה העליונה של הבקבוק, ויש שמעדיפים מעליה. במסעדות רבות מקובל לחתוך מתחת לשפה, כדי שהיין לא יבוא במגע עם המתכת בזמן המזיגה. בעבר היו חובקנים עשויים לעיתים מסגסוגות שכללו עופרת או בדיל, ולכן נוצרה רגישות לנושא המגע עם המתכת. כיום כמעט כל החובקנים עשויים אלומיניום דק או פלסטיק, כך שהחשש הבריאותי כמעט אינו קיים – אך המנהג נשאר כחלק מהטקס.
מכאן מגיע תורו של הפותחן. הפשוט והנפוץ ביותר הוא פותחן המלצרים – כלי קטן ומתקפל הכולל ספירלה (“תולעת”) ומנוף קצר. הוא זול, אמין ונכנס לכיס, ולכן הפך לכלי העבודה הסטנדרטי במסעדות. לצידו נפוצים פותחני המנוף הביתיים – אותם מכשירים שמלבישים על צוואר הבקבוק ומורידים שתי זרועות כלפי מטה. הם קלים מאוד לשימוש ולכן אהובים בבתים רבים.
יש גם פותחנים מכניים מתוחכמים יותר, עם מנוף כפול או מנגנון גלגלי שיניים המחלץ את הפקק כמעט ללא מאמץ. בקצה הסקאלה נמצא הפותחן החשמלי: מניחים על הבקבוק, לוחצים על כפתור – והפקק יוצא מעצמו. יש הרואים בו פתרון נוח, בעיקר למי שמתקשה בכוח ידיים; אחרים רואים בו גאדג’ט שמרחיק מעט מן המגע הישיר עם הבקבוק.
סוג מיוחד של פותחן מיועד לבקבוקים ישנים. פקקי שעם בני עשרות שנים נוטים להתייבש ולהתפורר, וספירלה רגילה עלולה לפרק אותם. לשם כך קיים הפותחן הדו־להבי – כלי דק עם שני להבים המוחדרים בין הפקק לזכוכית ומחלצים אותו בעדינות. חובבי יינות מיושנים מכירים אותו היטב, ולעיתים הוא ההבדל בין פתיחה מוצלחת לפקק מתפורר בתוך הבקבוק.
ולפעמים אין פותחן כלל. אז נכנסת לפעולה היצירתיות. אחת השיטות המפורסמות היא פתיחת בקבוק בעזרת נעל: עוטפים את תחתית הבקבוק בנעל או במגבת ודופקים בעדינות את התחתית בקיר. הלחץ דוחף בהדרגה את הפקק החוצה. זהו טריק מוכר בקרב מטיילים, אם כי במסעדות כמובן יעדיפו להישאר עם הפותחן.
לאחר שהבקבוק נפתח נכנסים לפעולה אביזרי ההגשה. אחד הפשוטים והיעילים הוא הדרופר – טבעת או פיה קטנה המולבשת על צוואר הבקבוק ומכוונת את הזרימה כך שהיין לא יטפטף על הזכוכית או על המפה. במסעדות רבות משתמשים גם במפית מלצרים – מפית בד לבנה המוחזקת ביד בזמן המזיגה. מעבר לאסתטיקה, היא מאפשרת לנגב את צוואר הבקבוק ולמנוע טיפות סוררות.
יש גם מתקנים להעמדת הבקבוק או להטייתו – בעיקר כאשר הבקבוק נשאר על השולחן לאחר שנפתח. המתקן מחזיק אותו בזווית נוחה למזיגה ולעיתים גם מוסיף נופך אלגנטי להגשה.
ולבסוף מגיע עולם היינות המבעבעים. כאן נכנסת לתמונה השמפניירה – דלי מתכת או כלי זכוכית מלא קרח ולעיתים גם מעט מים, שבו מקררים בקבוקי שמפניה ויינות מבעבעים. זהו אביזר שימושי לחלוטין, אך גם כזה שהפך לסמל של חגיגיות. בקבוק מבצבץ מתוך הקרח – והאווירה כבר נוצרת מאליה.
כך מתברר שבין הבקבוק לכוס מתקיים עולם שלם של פרטים קטנים. חלקם שימושיים מאוד, אחרים כמעט טקסיים. יחד הם יוצרים את הרגע שבו הבקבוק נפתח, הפקק יוצא בשקט – והיין מתחיל את דרכו אל הכוס. אבל כאן הסיפור רק מתחיל. מעבר לכלים עצמם יש גם את עולם המחוות והטקסים: הדרך שבה מציגים בקבוק לשולחן, המזיגה המדויקת, הרגע שבו הסומלייה מניח את הפקק לבדיקה והעמידה האופיינית ליד הסועד. בשלב הבא מגיע גם הצד הפחות נראה – אחסון נכון של בקבוקים, שמירתם לאורך שנים והטיפול בהם לפני ההגשה.
הכותב: צביקה אמיתי מ'נחמת שותים' – מועדון צרכני יין ונגוסיאנטים בחביות פרטיות. 052-2636850
