בציר 2004: השחקנים הראשיים אנטואן (סירה) ולנון (זיפנדל)

אומרים שהזמן חולף מהר יותר, ככל שמזדקנים. יש משהו בזמן שלפעמים "רץ" (בדרך כלל בחופשה…) ולפעמים לא זז. בכל אופן, נראה היה שבציר 2003 אך הסתיים, היין עבר לחביות, וכבר נהיה שוב קיץ…
לא הספקתי "לנשום", להירגע, לקרוא ספר בשקט…
אבל היה משהו ממשי שהעסיק אותי באביב – ואולי זו הסיבה לכך שהזמן פשוט נזל בין האצבעות – פרויקט בניית היקב החדש, במבנה הרעוע שהיה פעם לול.

בנייה ושיפוץ הם תמיד כאב ראש. עזרא קדם, השף והבעלים של מסעדת ארקדיה, עשה לי היכרות עם הביטוי: "יש לך יציקה על הראש…".
במקרה הזה, נתקלתי בבעיות בלתי צפויות כמו, למשל, חידוש אספקת החשמל ללול. כאזרח שומר חוק הודעתי לחברת החשמל שאני מתחיל להשתמש בחשמל מהלוח שהיה קיים בלול. כתוצאה מכך נשלח באופן מיידי טכנאי החברה כדי… לנתק את הזרם!
חיבורו מחדש לא היה פשוט כלל. הייתי במרוץ נגד הזמן. הבציר מתקרב, ואני חייב להעביר את החביות מלאות היין שאוכסנו זמנית בחדר מיכלי התסיסה…
כשראיתי שדבר לא מתקדם, קבעתי פגישה עם מנהל המחוז של חברת החשמל בבית שמש. לא צעקתי. דיברתי. לזכותו של מנהל המחוז ייאמר שהוא הקשיב. הוא אף הזמין את אחד ממנהלי המחלקות, ודקות אחדות אחר כך, נכנסו השניים למכונית ועלו לבר גיורא. למחרת חובר זרם החשמל. כעבור ימים אחדים היה המקום ליקב: היין נשאב והועבר בחזרה לחביות, שקישטו את היקב החדש. לי הוא ניראה כמו ארמון, או חדר מהודר באחוזה מלכותית. רק חודשיים קודם לכן היה כאן לול, מלא כלובים חלודים ולטאות רדומות, עטוף בצמחיית פרא צפופה ועקשנית.

בציר 2004 היה הגדול ביותר עד כה. הוא כלל ענבי סירה וזינפנדל מהדרום, אחר כך בציר ענבי סירה וזינפנדל בכרם הקטן בבר גיורא, וכרגיל, הקברנה סוביניון מהגליל, שמגיע אחרון. כאשר ניסיתי לסכם את הבציר באוזניו של אלי בן זקן מיקב קסטל, אמרתי פשוט: "היה מתיש". הוא צחק והסכים.

בתקופת היישון בחביות התנהלו דיאלוגים מעניינים בין אחדים מלקוחות היקב שביקרו וטעמו את היין מהחבית. הדיון התמקד במיוחד באיכות אלול 2003 בהשוואה לאלול 2004. הרוב העדיף את ה- 2004. אני בחרתי בזכות השתיקה. כיום התמונה ברורה לי יותר. בציר 2003 התאפיין בטאנינים חזקים יותר, בהשוואה לאלו של שנה מאוחר יותר.
כתוצאה מכך אלול 2004 הוא יין רך יותר, נגיש יותר, עגול יותר. אולם זהו מצב זמני. צריך לחכות לראות מה קורה לאלול 2003 בבקבוק – שם הוא יכול עדיין להתעגל, להתעדן ולהיפתח. אולי הוא אפילו יחיה זמן רב יותר בבקבוק בזכות כך…
אחרי הכל, אין כאן, לעניות דעתי, שוני או עדיפות באיכות היין. ההבדלים הם באופי היין, ובזה טמון סוד קסמו: בכל שנת בציר הוא שונה מעט, ולנו נותרה המשימה לגלות זאת.

כמדי שנה, אני גאה במיוחד מהיינות שהופקו מענבי בר גיורא. שם הושקעה מירב האנרגיה שלי. הפעם היבול היה מעט יותר גבוה: 1 ק"ג לגפן. שיפור של 100% בהשוואה לשנה שעברה. עדיין, מדובר ב- 250 ק"ג בממוצע לדונם, כמות שאינה גבוהה בכל קנה מידה.
יינות "אנטואן" (סירה) ו"לנון" (זינפנדל) מבטאים בייחודיותם את ריכוז הטעמים של ענבים אלה. לי מזכיר היבול הזה את התואר "בכורות צאנו", מהסיפור של קין והבל. אני מכתיר שתי חביות מיוחסות, בתואר המכובד והמרגש הזה, ובתרגום צרפתי: Tete du Cuvee. אלה היינות שעשו לי את השנה.


פורסם ב"חוג הסוסון" – עיתון ידידי יקב סוסון ים







היו הראשונים להגיב...

כתבו תגובה