fbpx

גלית בר-און מתיירת בטורינו וגורסת גריסיני וג'נדויה

בעוד בני מדיצ'י הפכו את פירנצה לאבן חן מנצנצת של יופי וצבע, בני סבויה בנו להם טורינו חסכנית ויעילה, ונטולת קישוטים מיותרים. צילום גלית בר-און
הפרק השלישי במסעה של גלית בר-און בפיימונטה שבאיטליה מביא אותה לטורינו, העיר בה שחור ולבן הם הצבעים המועדפים, והיא גן עדן לאוהבי שוקולד בכול צורותיו ואפשרויותיו
Share on facebook
Share on twitter
Share on pinterest
Share on whatsapp
Share on telegram
Share on email

קראו את הפרק הראשון: גלית בר-און והמרדף אחרי הכמהין בפיימונטה

קראו את הפרק השני: גלית בר-און פותחת חשבון בבנק היין הפיימונטזי

אוסף כלי הנשק בארמון פלאצו ריאלה. צילום גלית בר-און

בשנת 1997 פרצה שריפה בפאלאצו ריאלה, מקום משכנם ההיסטורי של בני משפחת סבויה, שליטי טורינו. כשהגיע הזמן לבדוק את נזקי השריפה, ואת נזקי המים בהם השתמשו לכבות את השריפה, התברר שהמים חשפו את אחד מסודותיהם של בעלי הארמון – פסלי השיש המרשימים הממוקמים גבוה ליד תקרת הארמון, מחוץ לטווח עיניים חקרניות, אינם עשויים משיש, אלא מעיסת נייר.

מי שאוהב שיטוט נינוח ימצא ככרות שטופות שמש מוקפות בתי קפה. צילום גלית בר-און

שליטי ערי-המדינה הגדולות והחזקות של איטליה עיצבו לאורך מאות שנים ערים בדמותם. באותה תקופה ממש, בעוד בני מדיצ'י הפכו את פירנצה לאבן חן מנצנצת של יופי וצבע, בני סבויה בנו להם טורינו חסכנית ויעילה, ונטולת קישוטים מיותרים.

כל פרינצסה צריכה ארמון. צילום גלית בר-און

מצד שני, גם מלך חסכן הוא מלך, כך שהעיר אמנם לא עשירה באוספי אמנות ובמוזיאונים, אבל הארמונות שבהם גרו השליטים לבית סבויה גדולים ומרשימים, וביקור בהם בהחלט מספק את הצורך בשפע בארוקי, למי שיש צורך כזה (לא? רק אני?).


נהר הפו. צילום גלית בר-און

היום שבו הגעתי לטורינו ייזכר כאחד המאושרים שלי. רק אחרי לא מעט זמן הבנתי שהשמחה שבה גברי המקום מקבלים את פני, כנראה קשורה כנראה לא לכך שיש לי good hair day, אלא לעובדה שהגעתי לבושה בחצאית מפוספסת שחור-לבן, כצבע מדי קבוצת הכדורגל שלהם. רוב המגיעים לטורינו באים לשם או בעקבות קבוצת הכדורגל האהובה שלהם (אין לי מה לתרום לשיח בנושא הזה), או כמוני – במסע אחרי היין. פיימונטה, שטורינו היא בירתה, מפורסמת (בצדק) בכל העולם בזכות היינות שהיא מייצרת, ותיירים רבים מסתובבים בין הגבעות המוריקות, הכרמים והיקבים, בחיוכים מאושרים.

מולה אנטונליאנה. תצפית מלמעלה על העיר, מוזיאון הקולנוע. צילום גלית בר-און

הדרך המהירה, הקלה והנוחה להתנייד ברחבי פיימונטה היא ברכב – אחרי הכול טורינו היא מרכז ייצור המכוניות באיטליה. אני בחרתי בדרך האחרת. ההתניידות באזור בתחבורה ציבורית היא בהחלט אפשרית, רק צריך להביא בחשבון שגם מקום כמו -למשל- אלבה, שאין חובב-יין (וכמהין, ושוקולד) שלא נושא אליה עיניים, היא, למרבה התדהמה (והייאוש) לא מרכז העולם, אלא עיירה קטנה ומנומנמת מכדי שתהיה בה תחנת רכבת (שתי רכבות ואוטובוס מתחנת פורטה נואובה בטורינו ועד לאלבה, למי שרוצה לדעת. תשכרו רכב וזהו).

מוזיאון הקולנוע. צילום גלית בר-און

בין המוזיאונים הבולטים בעיר אפשר למנות את מוזיאון הקולנוע, והביקור בו מאוד מהנה. רק כדאי להביא בחשבון שהוא מדבר בעיקר לחובבי הקולנוע האיטלקי, והפריטים בו שמציגים את הקולנוע האמריקאי האייקוני הם ברובם הגדול רפליקות (מה שקצת מותח את ההגדרה של מוזיאון,

במוזיאון המצרי יש את האוסף השני בגודלו בעולם, אחרי קהיר. צילום גלית בר-און

לדעתי, אבל אף אחד לא שאל אותי לדעתי); המוזיאון המצרי מקסים ומכושף, לעיתים עוצר נשימה, אבל הצטערתי שהשילוט בו הוא באנגלית ובאיטלקית בלבד. אין בו שילוט בשפה של האנשים שאוצרות התרבות האלה נחפרו מתוך אדמתם ונלקחו ממנה לכאן (אבל גם כאן, אף אחד לא שאל לדעתי).

מתה על שווקי פשפשים. צילום גלית בר-און

טורינו היא גן עדן לאוהבי שוקולד. באלבה ערבבו לראשונה (או היו הראשונים לנכס לעצמם) ממרח שוקולד עם מחית אגוזי לוז, ובטורינו  הפכו אותו לגוש מוצק של עונג- הג'נדויה.

באצ'י די דאמה

הקונדיטוריות ברחבי העיר מלאות בבאצ'י די דאמה- מעין מקרונים קטנים על בסיס אגוזי לוז טחונים, שהוצמדו בזוגות בעזרת ממרח ג'נדויה; והשוקולטריות  מלאות בג'נדויוטי- משולשים קטנים וחמודים, עטופים אחד אחד; קרמיני- ריבועי שוקולד קטנים מורכבים משתי שכבות ג'נדויה במילויים שונים; או פשוט בגושי ג'נדויה גדולים, בטעמים שונים, מהם חוצבים פיסות-אושר ומוכרים אותן לפי משקל (כמו חלבה אצלנו).

 

בטורינו גם המציאו את הגריסיני. מעשה באחד מדוכסי בית סבויה שסבל מבעיות עיכול, והרופא המלכותי ציווה עליו לאכול רק את הקשה של הלחם; לכן הזדרז האופה המלכותי להכין מאפה שכולו הקשה של הלחם. אני מודה שבהתחלה לא הבנתי למה הם מתגאים דווקא במה שאוכלים במסעדה כשמחכים לאוכל האמיתי, וגם- בואו, "המציאו"- לקחו בצק לחם ורידדו אותו דק, אבל יש להודות שהגריסיני בפיימונטה הם לא אלה שהאמריקאיות בסרטים מכרסמות כשהן מחכות לדייט שלהן, אלא מקלות דקיקים, מתפצחים וממכרים, עם או בלי תוספות עשבי תיבול, שאפשר לקנות בכל פינה בשקיות אטומות.

כמהין. צילום גלית בר-און

בעונת הסתיו המסעדות מתמלאות במאכלים עם כמהין, גם הכמהין השחורות, וגם הלבנות היוקרתיות של אלבה, שמגוררות לפיסות דקיקות על האניולוטי, הפסטה הממולאת העדינה של הצפון, ובעצם על כל מאכל אפשרי.

לטיול של יום מחוץ לטורינו- אוהבי נופים דרמטיים יפנו את רכבם צפונה, לכיוון האלפים, לוואלה ד'אאוסטה; ומי שרוצה אוספי רנסנס אייקוניים, אמנות בת זמננו מהחדשניות בעולם, היכלות פודיז קסומים ומרתפי יין מטורפים- – יעלה על הרכבת המהירה וייסע בה שעה למילאנו.

על מילאנו אהובתי-אולי בפעם אחרת. אולי גם קצת על פירנצה.

Share on facebook
Share on twitter
Share on pinterest
Share on whatsapp
Share on telegram
Share on email

כתבו תגובה