יום שישי לוהט של אוגוסט, צהרי היום. עין הוד הציורית שלווה ורגועה. חונים ממול שער הכניסה החסום למכוניות של אורחים וחוצים את הכביש. היעד: דוניה רוסה – מטבח כפרי ארגנטינאי. המטרה: ארוחת צהרים עם חברים – בני דודים. הסיבה, או שמא התירוץ: שנה למלחמת לבנון השנייה בה אירחנו פליטים גליליים רדופי קטיושות ושאר טילים, ויום נישואים – אותו אנו חוגגים יום אחרי יום, אם כי בהפרש של מספר שנים.
נכנסים פנימה למיזוג האוויר, ונמצאים במקום אחר, ארץ אחרת. קורות עץ כבדות לאורך התקרה. הרבה עץ, וילונות בורדו, מנורות תקרה גדולות, בר בהחלט נעים בכניסה, מטבח מתפרס ופתוח, עם מחבתות תלויות מעל הכיריים וחצי עגל מונח לו בשלווה מעל הגריל הרוחש, בדרכו שמתחילה בצהרים להפוך לאסאדו של הערב אחרי 8 שעות רביצה מעל הגריל.
הפרות מככבות כאן, למרות שיש גם שרימפס וסלמון בתפריט. מעל הבר לוח ירוק גדול עם תיאור אנטומי של חלקי הפרה, החוזר גם בפוסטר התלוי על הקיר ובו מפרט סוגי בקר וחלקיהם.
לפני המנות הראשונות מגיעה כיכר עגולה וחמה של לחם הבית היישר מהתנור, עם טפנד זיתים וממרח עגבניות – שניהם מתובלים וטעימים.
יין החודש של המסעדה הוא צרעה הרי יהודה 2004, אבל את היין שלנו הבאנו איתנו – מרגלית מרלו 2002 מכרם יחידני בקדיתא – פרטים בהמשך.
המנות הראשונות שלנו: שקדי בקר (40 ₪), סלט פטריות שמפיניון מוקפצות עם עגבניות וגבינת פטה, על מצע עלים ירוקים (38 ₪), קרפצ'יו פילה עגל (38 ₪). סלט הפטריות מתגלה כמנה ענקית – מספיקה בהחלט לשניים, ואפילו שלושה סועדים יסתדרו איתה. הקרפצ'יו מצוין – טעם הבשר מורגש ומעליו שמן זית כתית, לימון גבינת פרמזן מגוררת וקרוסטיני (טבעות בגט שעברו גריל) – בהחלט מנה ראויה.
שקדי הבקר, Mollejas בשפת בעלי הבית, מנה מדהימה – לצערנו לא מספיק גדולה, וכשמסיימים אותה רוצים עוד. שקדי הבקר עשויים בגריל, מתובלים היטב – חלום של מנה.
עכשיו, כשאנחנו רגועים מרעב הצהרים, אנחנו נהנים מהמרגלית שלנו (25 ₪ דמי חליצה) שיצא בבוקר ממקרר היין בבית והיה עדיין מעט קריר, כראוי ליום לוהט. פשוט יין מדהים, עשיר בטעמי פרי – עם משקע על קרקעית הכוס, אבל למי אכפת?
זה גם הזמן לעיין בקורות המסעדה ותולדותיה:
מסתבר כי הסיפור מתחיל ב- 1937, בערבות ארגנטינה, בין בואנוס איירס ללה פאמפס, שם מצאו מרכוס ורוסה רוכפלייש, שטח אדמה בן 6,000 דונם, שהיה שייך לברון הירש. הזוג התאהב בחלקה, ורכש אותה מייד.
בחלקה זו בנה הזוג חווה חקלאית שוקקת חיים, ושם, יחד עם עוד 12 פועלים, עבדו את האדמה וחיו ממנה. דון מרכוס היה מגדל ראשי בקר למטרות בשר, וכן יבולי חיטה, בעוד שרוסה הייתה אמונה על משק הבית ואחזקת החווה.
פעמיים ביום היו כל דרי החווה מתכנסים על מנת לאכול, לשתות ולחלוק את חוויות היום, בזמן שהשולחן אפוף הארומות והניחוחות המשכרים היה עמוס לעייפה ממטעמיה של רוסה אשר כונתה בפי כל "דוניה רוסה".
והנה אנחנו בעין הוד. כאן, בבית אבן בסגנון ערבי, בנו נכדיהם של דון מרכוס ודוניה רוסה – האחים רוכפלייש, את מטבחה של סבתם כפי שהיה בנוי אז בחווה לפני יותר מ- 60 שנה, בניסיון לשחזר נאמנה את האווירה, הטעמים וריחות של אותו שולחן אוכל שהיה מתכנס בחוות הסבא והסבתא. לשם כך הם הביאו מארגנטינה את הגריל, ביחד עם הצוות המפעיל והפחמים המאפשרים בעירה איטית בסגנון ארגנטינאי.
טוב ויפה. אנחנו במנות העיקריות.
שלוש נקניקיות צ'וריסוס לבן מגיעות לשולחן – דשנות ושמנמנות. כאן תשלמו לפי מספר הנקניקיות שתזמינו (12 ₪ לנקניקה – יש גם מבקר, באותו מחיר), ותשלמו בנפרד עבור התוספת, מכיוון שהבשר כאן הוא המלך. כתוספת לנקניקיות הוזמנה מנת פירה (20 ₪) – קערה גדושה בתפוחי אדמה לא מעוכים עד הסוף – לא פירה פריזאי אלא מחית מערבות הפמפס שמתאימה לבשר.
שניים מאיתנו נהנו מאוד מכבד עוף עשוי עם בצל, תפוחי עץ, יין לבן וכוסברה (52 ₪ למנה), ולשולחן הגיעה גם מנה של שרימפס עם ירקות שורש – השרימפס עסיסיים ומחית ירקות השורש משובחת, אך איכשהו הייתה תחושה נוזלית מדי על הצלחת מהדו-קיום בין הרוטב למחית.
את המנות ליווינו בשתי קערות סלט ירקות גדול – עיקרו חסה, ומעט עגבניות ושמפיניון (20 ₪ לסלט, 12 ₪ לגרסה מוקטנת).
ויתרנו על קינוחים – בסך הכל צריך גם להגיע בחזרה הביתה; לא לפני שביררנו עם איש הגריל שהתוודה בפנינו כי הלהיט של הסועדים בדוניה רוסה הוא האנטרנדה – הלא הוא "נתח הקצבים", שאכן נתחים שלו חגגו על הגריל מתחת לאותה קשתית עגל מעוררת תאורה שרבצה לה בנחת בדרך להפיכתה לאסאדו.
דוניה רובס – מסעדה ראויה בהחלט לארוחה בה, ואפילו לביקור חוזהר.
שילמנו עבור ארוחה מהנה של ארבעה סועדים 441 ₪, לפני הטיפ שניתן ברצון.
וכמו שכתוב על החשבונית: Muchas Gracias!
דוניה רוסה
מטבח כפרי ארגנטינאי
עין הוד
טל. 04-9543777
www.dona-rosa.israel.net
