דוקטור שקשוקה צריך לצאת למילואים

אל מאכל השקשוקה נחשפתי לראשונה במילואים. משהו בחיבור הצמוד כל כך בין חברים למסטינג, שנפגשים לשמחתי הרבה בגלל המילואים רק כמה פעמים בשנה, אם האויב מצפון לא מתכנן או מתכוון להפגיש אותנו שעה אחת קודם; עושה את חיבורי מאכלי העדות לנגיש כל כך.

הרומני, הפולני, העיראקי, הטריפוליטאי, המרוקאי, הרוסי והאתיופי חוברים להם לעתים לתוך מאכל של סיר ענק אחד, עם הרבה ירקות הכוללים פלפלים ירוקים צהובים ואדומים, המון בצל, המון רסק עגבניות וגם הרבה חריף, הרבה מלח עם פלפל שחור; כולם שוחים יחדיו באיזה חצי גלון שמן מטבח צה"לי, אליו מתחברות עשרות ביצים שאף אחד לא יודע לתרגם אותן למשהו אחר, לצד לחם פרוס שתאריך יום הגיוס למילואים עדיין מתנוסס על השקית.

יש משהו בחיבור עם מאכלי מטבח של העדות השונות של המושבניקים, הקיבוצניקים, בני העיר, בני הכפר, ערי הפיתוח וצפון תל-אביב, שכל אחד מהם מביא עמו איזה טאץ' נוסף מבית אימא, עם פיתוחים ואהבות בנות שנים, ששדרגו מאכלים מאוד בנאליים ומאוד עממיים למשהו כל כך טעים כאן ועכשווי, שאם תרצו תקראו לו מטבח פיוז'ן.

אחטא ואומר שהרעיון הזה, אותו שאבתי מהמילואים, הגיע לא אחת גם אלינו הביתה, ומדי פעם בני המשפחה הופכים אצלנו את מחבת הווק האסיאני שקיבלנו לפני שנים כשי לחג, לכירת ענק של בצל, פלפלים צבעוניים וחריפים ועגבניות תחת הכותרת שקשוקה עתירת עיגולי חלמון צהוב, שבני הבית מחסלים בשקיקה רבה, מטביעים בתוכה ככרות של לחם לבן בפרוסות שמנות ודשנות. ומחר נדבר עוד פעם, או לפחות נזכיר לטובה, את חשיבותה של הדיאטה.

ומכאן, מהמקום ששקשוקה הפכה להיות כל כך טעימה, כל כך משביעה, כל כך צבעונית ומזמינה, החלטנו פעם אחת לפקוד את מסעדת ד"ר שקשוקה של בינו גבסו ביפו, שבעיני רבים הפכה למוסד ולשם דבר בתחום.

אבל מה? ציפיות לחוד ותוצאות לחוד.
זה לא שיש לי משהו נגד מוסיקת הטברנות החצי יוונית-חצי ים תיכונית המקפיצה שהושמעה בקולי קולות מהרמקולים שבתקרת חצר המסעדה; מנסה לשוות או לדמות למקום משהו שלא היה של ארץ אחרת.

אלו גם לא דפי הנייר הלבן הענקיים המונחים ומחליפים בתפקידם את מפות השולחן תוך הרף עין על השולחנות, ומתחלפים בחדשים שנייה אחרי שעזבתם את השולחן – מתנופפים ברוח מאווררי הענק התעשייתיים שבפינות חצר המסעדה המנמיכים במעט את הטמפרטורות החמות שבחוץ.

אלו גם לא כיסאות הפלסטיק והתחושה שמדובר במשהו תעשייתי כשל חדר אוכל בקיבוץ, שכל מה שמעניין אותו זה כמות הסועדים שצריכה בזמן נתון להתחלף לצלילי מגירת הקופה הנסגרת.

זה לא המלצר, שלא דמה למלצר, וכנראה גם לא הוכשר ככזה, שהמליץ בפנינו כעסקה משתלמת יותר על "ארוחת הבוקר", במקום לנסות ולשלב יחדיו מוצרים מתוך התפריט; ושעשה זאת בשבילנו, כך הבנו, על בסיס של כדאיות כלכלית ולא של ערכים קולינריים או אחרים.

זה דווקא האוכל שאיכזב, ולו בגלל הציפייה למשהו אחר, למשהו ייחודי, למשהו לא דומה למה שאני מכיר מהמילואים, או מהבית; משהו שאולי רק הדוקטור המדופלם בינו גבסו שקשוקה היה צריך לקחת על כתפיו כמושא קונספטואלי – להפתיע אותי.

הבחירה בארוחת הבוקר ב- 41 ₪ לסועד, שילבה עבור זוגתי ועבורי את המנות הבאות: מחבת אלומיניום לוהט אש ובתוכו שתי ביצים בתוך רסק עגבניות במנה אישית לסועד; רוצה לומר "השקשוקה". חצי חלה רכה וטעימה של מאפיית אנג'ל שנבצעה לפרוסות עבות למדי, לא חתוכות ממש עד הסוף. צלוחית סלט חריף במקצת של דלעת, צלחת סלט ירקות חתוך גס שכלל מיץ לימון, עלי נענה, כרוב, עגבניות ומלפפונים, צלוחית טחינה, צלוחית סלט חצילים עם יותר מדי שמן, צלוחית ירקות מוחמצים שכללה רק כרוב לבן ורצועות פלפל אדום, צלחת של קוסקוס מעוטרת בשעועית חומה טובה ומשביעה, צלוחית רסק עגבניות לא ברור, שני בקבוקי פפסי מקס לבחירה במקום כוס לימונדה "טבעית", וכוס שתייה חמה לקינוח – תה חם עם נענע או קפה שחור, לצד שתי חתיכות עוגת סולת ממותקת ורטובה במי סוכר. וזהו.

את האמת, רעבים לא יצאנו. אם הפועל בטריפולי רגיל לטבול חצי כיכר חלה טרייה ורכה בתוך מחבת של רסק עגבניות עם 2שתי ביצי עין ולהגיד לכולם 'אכלתי שקשוקה ועכשיו אני שבע', שיערב לו. מאידך, תמורת 41 ₪ לסועד אולי הגזמתי מציפיותיי מהדוקטור.

ההגשה אל השולחן הייתה מהירה ויעילה. החוכמה נעוצה בשיטת הכנת השקשוקה בדרך טיפול ובישול אגרסיבית, הכוללת מפוחים שתפקידם להעצים את אש הגז על הכיריים ומעלים את טמפרטורת מחבת האלומיניום לחום להבה המזכיר תבשילי ווק מוקפצים אסיאניים. מאידך, הכיריים עליהם מונחות המחבתות לבישול הסופר-מהיר שכחו ניקיון מהו, והם ספוגות שאריות שמן בן שנים רבות.

איך היה? לא משהו.
נבוא שוב? לא בטוח.
אוהבים שקשוקה? כן, מאוד. אבל נעדיף את המהדורה הביתית.
ולעולם לא נהסס להמליץ על המתכונת הצה"לית.



ד"ר שקשוקה
רח' בית אשל 3 יפו, על יד השעון ושוק הפשפשים
טל. 03-5286560






היו הראשונים להגיב...

כתבו תגובה