בתחילת פברואר השנה קיבלנו למערכת אכול ושאטו ידיעה על תערוכת Colorfood – שת"פ בין חברת כלי המטבח נעמן והצלם דן לב, לחיבור בין אוכל, עיצוב ואומנות. בתערוכה שהתקיימה במשך יומיים בלבד, הוצגו יצירות קולינריות ממטבחם של 15 שפים – אסף גרניט, חיים כהן, ברק אהרוני, ברק יחזקאלי, שי לי ליפא, מאיה דרין, ליאור משיח, מידן סיבוני, אמיר כחלון, אבי שטייניץ, נוף עתאמנה אסמעיל, ערן שוורצברד, תומר בלס, תום פרנץ, ואביבית פריאל. זה היה הטריגר שהביא אותי ליצור קשר עם דן לב, וליזום מפגש איתו לשילובו בסדרה ההולכת וגדלה של ראיונות שלי עם צלמי אוכל ויין: אפרת אשל, אנטולי מיכאלו, אפיק גבאי, דוד סילברמן, איל גוטמן, ודן פרץ.
לא יודע מה יש לצלמי אוכל שהם בוחרים למקם את הסטודיו שלהם בלופטים בין מוסכים באזורים ג'יפאיים למדי ביום – כך דן פרץ וכך גם דן לב בדרום תל אביב. תעודת הזהות של דן לב כוללת גיל: בן 52, מצב משפחתי: נשוי לעדי ואב לשתי בנות, בית: גר בגבעתיים, ותחילת עיסוק בצילום: גיל 14 בקריית מוצקין, תחילה כתחביב. הוא למד צילום באורט מוצקין במגמת אמנות וצילום. אחרי שירותו הצבאי התחיל ללמוד בקמרה אובסקורה. במהלך הלימודים התפנה בחדר החושך של העיתון מעריב תפקיד מדפיס התמונות שהצלמים שולחים בלילה. עורך הלילה היה אחד בשם יאיר לפיד. דן הפך לצלם עיתונות, ובמשך שנתיים צילם בסוכנות IPPA – אינתיפאדה ראשונה, שטחים; לא פשוט.
כשנמאס לו מצילום עיתונות עבר דן לניו יורק, ללימודים ב- School of Visual Arts בשנים 1991-1992, ורצה להיות צלם אופנה. הוא צילם אופנה ועבד במקביל כאסיסטנט של עשרה צלמים – מה שהוא מגדיר כחלק המשמעותי ביותר בלימודיו "כמי שלא סיים שום בית ספר קודם". מכל צלם הוא לקח קצת, ובאותה תקופה עשה הרבה בוקים לדוגמניות. כשחזר ארצה, הוא פתח סטודיו, ואריק בן זינו – סוכנות הדוגמניות יולי, לקח אותו לסיבוב בין משרדי הפרסום וחברות האופנה. במשך שלוש שנים צילם דן אופנה עד שנמאס לו, ובאמצע שנות ה- 90 עבר לצלם פורטרטים, והרבה עטיפות לתקליטים. כך הכיר דן את רעייתו עדי – היחצ"נית של פוליקר, בצילומי הדיסק 'הילד שבך' ב- 1995. הוא הפך לצלם המגזין סופשבוע של מעריב עם מיכה קירשנר ז"ל, וזכה לתואר "הצלם הרגיש". במקביל התחיל ללמד צילום בבית הספר מימד, לפני שהפך לאסכולה מימד.
כשהתחיל עידן הצילום הדיגיטלי. זיהה דן את הפוטנציאל, קנה מצלמת ניקון Coolpix 950 עם רזולוציה של 3 מגה פיקסל, ובמקביל לפורטרטים התחיל לצלם מוצרים ואופנה ליצרני הלבשה גדולים. הוא פתח סטודיו דיגיטלי, שכפי שהוא אומר "גדל למפלצת" – עם שלושה צלמים שהעסיק, הגדיר את עצמו כ"הכי עסוק בארץ" – וגם זה נמאס לו. לפני עשר שנים הבין דן לב, שמה שהוא באמת אוהב זה לצלם אוכל.
הבישול זה מהבית
דן מבשל מגיל שמונה – "בבית עם אימא מרוקאית ואבא הונגרי ניצול שואה, יש הרבה אוכל". תמיד היה עניין סביב אוכל בבית הוריו, כשעד לפני מספר שנים, בכל יום שישי במשך 40 שנה בישלה אמו ארוחת ערב – כל פעם אוכל שונה לגמרי עם מנות ושילובים יצירתיים שלה. "אמי המציאה את הפיוז'ן", אומר לב – מיקס של ישראל, מרוקו והונגריה. זו הייתה ההשפעה הכי גדולה עליו. גם אביו מבשל עד היום מהזיכרון אוכל הונגרי מבית אמו. מאחר שהוריו הפסיכולוגים עבדו שעות ארוכות, דן הוא זה שבישל לאחיו כשחזר מבית הספר. הכיוון היה ברור. מי שפתח לו את הצ'קרה הבישולית, היה אהרוני עם ספרו "ארוחות ערוכות" מתחילת שנות ה- 80, אותו קיבל דן כמתנה. אחרי הצבא בישל לפי הספר ארוחה שלמה, ומאז בישל הרבה למשפחה וחברים.
איך התחלת לצלם אוכל?
לפני עשר שנים זה קרה, ונפתחה לי דלת במגזין "על השולחן". ז'אנה גור נתנה לי הרבה צ'אנס, ואני חייב לה הרבה. נפתחה דלת ונכנסתי בתנופה. צילמתי הרבה אוכל לגופים נחשבים כמו מחלבות גד, דומינוס פיצה, שטראוס ואחרים, והרבה ספרי שפים. כל היום צילמתי אוכל, ובמקביל היה לי מיזם אישי שנקרא "202 גרילה קוויזין" – ארוחות מחתרתיות בסטודיו שהיה אז ברחוב קיבוץ גלויות. הארוחה הראשונה הוגשה על שולחן ארוך ל- 60 איש – "surf and turf" – ים ויבשה, ארוחה מדהימה. כך נולד ליין של ארוחות וסדנאות שהתקיימו פעם בחודש. לאחת הארוחות הגיע היזם של Eatwith , התלהב ועשה את הפיילוט של המיזם עם דן. מאז הפכה Eatwith להצלחה והיזמים כבר עשו אקזיט, אך דן לב עדיין משולב. פעם בשבוע הוא הולך לשוק, קונה, מבשל, ובסטודיו מתקיימות ארוחות ל- 20-60 איש.
מקורות ההשראה
דן אומר כי הוא מקבל השראה משפים איתם הוא עובד, כמו אביבית פריאל באוזריה, שאצלה בישל פעם בשבוע במשך שלוש שנים. שם הוא למד בישול מדויק יותר, תיבול ושילוב ימתיכוני של שמן זית, מלח וצ'ילי. הסגנון שלו הוא אוכל ישראלי עם השפעות ספרד איטליה ויוון, כשבכל ארוחה יש תפריט שונה. תמיד הפתיחה היא עם נשנוש, ואז מתיישבים והאוכל מוגש בשיתוף (sharing): דגים, בשר, גבינות, דגש על חומרי גלם טריים כמו פלמידה טרייה מאותו יום, ירקות עונתיים, גבינות משובחות, שמן זית איכותי (פתורה), חומץ בלסמי לאונרדו מאיטליה וגבינות מאיטליה – כל פעם תפריט שונה עם צורה, צבע, טקסטורות וטעמים אחרים – מקומי וים תיכוני, כשהכלל הוא לא יותר מחמישה רכיבים במנה, ובדרך כלל אפילו שלושה. "כמה יותר פשוט, ככה יותר טעים".
כאן לא מסתיימות פעילויותיו של דן לב, כי מלבד צילום וארוחות, הוא מארגן סיורים קולינריים באיטליה עם סדנאות צילום ובישול בטוסקנה, יחד עם השף יוגב ירוס. הסיורים מתקיימים פעמיים בשנה – הקרוב באמצע מאי 2019, לקבוצה של עד 15 איש. מתגוררים בוילה ממנה הולכים לשוק, בוחרים וקונים. הולכים לקצב, ליקב, ליצרנים מקומיים, חוזרים עם המצרכים לוילה, מבשלים יחד, ולומדים לצלם ולבשל אוכל טוסקני – טוסקנה במיטבה במשך חמישה-שישה ימים, עם אוכל ויין ללא הפסקה. רגע, דן לב גם מלמד צילום אוכל בסטודיו גברא, מרצה בחו"ל, ומעביר פעם בשנתיים סדנאות בפסטיבל אוכל דנמרק. לפני שבע שנים יצא לדרך Colorfood – היום פרויקט שפרץ את גבולות ישראל והגיע לרחבי העולם.
Colorfood נולד
לפני שבע שנים הרגיש דן שהוא שצריך לעשות משהו למען הנשמה, ולא רק השוטף השגרתי. יחד עם מנהלת הסטודיו שלו עילית אנגל, שותפה בפרויקט, חשבו מה עושים, והחליטו: Colorfood. "המטרה היא לאתגר שפים, להגיד להם לצאת מהצלחת, לקחת את האוכל כחומר גלם, לחשוב על צבע ולהביא תמונות השראה מעולמם, שמבטאות אותם הכי נכון והכי טוב, ולומר: ההשראה שלי הגיעה משם – חלום, אהבה, ציור, צילום, נוף, מטבח, אמא או סבתא, וליצור משהו אבסטרקטי מחוץ לצלחת שמתחבר עם תמונת ההשראה – ומשקף את תהליך היצירה שלהם במטבח, אך כאמנים ולא טבחים, שמציירים לא עם צבעים אלא חומרי גלם".
זה הקו בפרויקט – צבעים וטקסטורות. השניים פנו לשפים (הראשון היה אהרוני) שהרימו את הכפפה. כל אחד בחר צבע, והתקיימה תערוכה של 37 שפים בהאנגר 2 בנמל יפו. דבר המיזם זכה לחשיפה, הגיע לחדשות בטלוויזיה ולערוצי מדיה רבים אחרים. Colorfood המשיך להתגלגל עוד ועוד. תחילה בשת"פ עם מחלבות גד, אחר כך עם יקב הרי גליל, שגרירות ישראל באיטליה שקיימה Colorfood עם 17 שפים איטלקיים, תצוגה באקספו איטליה עם 17 שפים ישראלים ו- 17 איטלקים, בהמשך בבניין עיריית מרסיי, וייטנאם, דנמרק, וזה ממש לא הכל.
מספר שבועות לפני פגישתנו חזר דן לב מפרובנס, שם יצר תערוכה עם שפים צרפתים בשיתוף שגרירות ישראל בצרפת, כש- Colorfood זה מוצג באפריל במלון אינטרקונטיננטל במרסיי. האחרון בישראל הוא השת"פ עם חברת נעמן. "נעמן הם שותפים ותיקים שנתנו חסות לפרויקט בו נוצר משהו אחר – כחלק משינוי, התחדשות והתפתחות. בהתאמה לגוף השת"פ, ב Colorfood זה לקחנו מנעמן לקחו קצת כלים, בלי מחויבות, כדי לשמור על האופי האמנותי, כי כל השפים עושים זאת בהתנדבות ללא כסף".
השפים פשוט אוהבים את זה, וכשדן קורא להם כשיש Colorfood חדש, הם באים. "זו חבורת שפים מוכשרים ויצירתיים, שכיף לעשות זאת איתם. עם נעמן עשינו משהו אחר. לקחנו את חומר הגלם – גם אם תות מצולם בשחור יודעים שהוא אדום, לקחנו את יד השף כפורטרט – כמו הידיים המקועקעות של אסף גרניט, אהרוני עם השיער על הידיים, או נוף עתאמנה אסמעיל עם הצמידים. מתקבלת תמונה עם יד השף וחומר הגלם, וליד תוצאה מאוד אבסטרקטית. המסר שלנו הוא 'עם אוכל כן משחקים'. הפרויקט הפך לשפה, ודן לב מעביר סדנאות Colorfood, כשהסטודנטים מביאים איתם דברים מאוד אישיים. עד היום נוצרו 270 יצירות שפים ו- 150 יצירות סטודנטים.
מה הגישה הצילומית שלך?
הגישה שלי היא אותנטיות, לספר את הסיפור, וצילום באור יום. היה לי מורה שאמר: יש שמש אחת – מקור אור אחד, הכי יפה ואמיתי. לספר את הסיפור זה צילומים לא מוקפדים, במטרה לא להיות מוקפדים. הכי נכון כשמצלמים אוכל כדי שייראה טעים – זה המבחן.
אתה משתמש בכלים? פוטושופ, משהו אחר?
כלום, וכך אני מלמד את הסטודנטים שלי. מקפיד על תאורת יום, משתמש בלדים, כמעט לא פלאשים, בתאורה רציפה. מקפיד להוציא את התוצאה הכי טובה בצילום עצמו.
מה ההישג הצילומי הכי גדול שלך?
ללא ספק Colorfood. הפרויקט מוביל את עצמו, כך נחשפה אליו שגרירת אקוודור בארץ, ורוצה להביא אותו לארצה. אני חושב שיגיע לכל העולם, והחלום שלי הוא להציג אותו ב- MOMA (המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק), ובדרך כלל אני מגשים חלומות – אני אדם חרוץ מאוד; חושב בלילה וקם בבוקר ועושה.
מה יגרום לך את האושר הצילומי הגדול ביותר?
לא מה, אלא עם מי. יצא לי לפגוש את השף ג'יימי אוליבר באירוע פרטי, ואם יש משהו שאני רוצה, זה לעבוד איתו. מבחינתי הוא מדהים בעשייה שלו, באנרגיות שלו ובאוכל שלו.
מה אתה אוהב לאכול?
אני אוכל הכל ואוהב הכל, אבל בסופו של דבר תן לי אוכל הכי פשוט שאפשר – פלאפל, שניצל. פרוסת לחם עם אבוקדו יכולה לרגש אותי. לא חשוב מה אוכל, חשוב שיהיה לי טעים. מרגש אותי לפגוש טעמים חדשים, אבל שיהיה אוכל פשוט.
מסעדות שאתה אוהב במיוחד?
בארץ אוזריה – תמיד הייתה ותהיה. בחו"ל, באיטליה יש מסעדה שנשים מנהלות באורבייטו שבאומבריה, בדרך לטוסקנה – אנטיקה קנטינה אוסטרייה של הדונה – הן עושות שם אוכל ביתי משפחתי אלוהי. ברומא רנאטו א לואיזה – שעל כמות האנשים שהפניתי לשם אני צריך לקבל תואר כבוד. זו מסעדה משפחתית עם טוויסט אישי.
שפים שאתה אוהב במיוחד?
ג'יימי אוליבר עליו כבר דיברתי. הוא פרסם ספר בשם 5 Ingredients, ועושה אוכל פשוט עם כל כך הרבה טעם. בארץ אני משוחד לאוזריה ואביבית פריאל, אבל יש המון שפים שאני אוהב– אני עובד עם כולם.
