היינות שגלית בר-און תשתה ב-2022 – והמתנה מהפיה הסנדקית שלה

כשהפיה הסנדקית שלי ריחפה לצד העריסה שלי באוגוסט מהביל אחד לפני (כל כך) הרבה שנים, היא הניפה את מטה הקסמים שלה והעניקה לי את אחת מהמתנות יקרות הערך ביותר –  זיכרון סלקטיבי. כתוצאה מכך אני מסתכלת בחיבה גדולה על 2021,  שהייתה שנה של הפתעות טובות, אנשים חדשים ומרגשים שנכנסו לחיים שלי, שלל הרפתקאות והרבה עניין. אבל אצלי סיכומי שנה נעשים בחודש תשרי, ואילו לקראת כל שנה אזרחית חדשה אין לי סיכום אלא מבט ציפייה אופטימי קדימה (אופטימיות היא כמו זיכרון סלקטיבי, רק לדברים שעדיין לא קרו).

אז – איזה דברים חדשים, שעוד לא ניסיתי, אני מתכננת לשתות ב 2022?

פינו נואר, יקב ויתקין – אני אוהבת את היכולת של יקב ויתקין להבין לעומק את זני הענבים שהם עובדים איתם, ולדעת אילו תכונות של היין הן בלתי נפרדות מהזן עצמו, ואילו תכונות תלויות במקום בו הענב גדל, וכך לעשות את היין "שלנו". שתיתי לא מעט פינו נואר בשנה החולפת. רובו הגדול הגיע ממקומו הטבעי בבורגון, מיעוטו הגיע ממקומי הטבעי באיטליה. השנה יהיה לפחות אחד ישראלי, מהבית.

מד רד, יקב אמפורה – היינות של 'אמפורה' מתגמלים את מי שסבלן ומחכה להם ש"יתרככו" קצת בבקבוק ושיבשילו. את מד רד בציר 2019 שתיתי בשנה החולפת. הופתעתי מהעומק של הארומות שהיין הפגין, אבל הטעמים עדיין היו סגורים. אני מתכוונת לחזור אליו שוב במהלך השנה ולנסות שנית, כי כשהאף והפה ייפגשו היין הזה יסב הרבה עונג.

פסיפס, יקב שילה – חדר גדול, הרבה מאוד אנשים, הרבה מאוד בקבוקי יין. אישה יפה בשמלה שחורה ניגשת אלי עם חיוך ובקבוק, ואומרת: "את היין  הזה אני הבאתי, תטעמי". מאחר והיא הייתה האדם ה-14 שניגש אלי עם אותו משפט, וגם את כל 13 היינות האחרים טעמתי, כושר האבחנה שלי היה קצת לקוי. אני זוכרת יין מרוכז, עז טעמים וניחוחות, שהשאיר אותי סקרנית לפתוח בקבוק כזה ולחוות אותו כמו שצריך, מההתחלה.

צויקה, מזקקת יוליוס – לא יין, אבל עדיין מקום של כבוד ברשימה. זיכרונות הילדות שלי משובצים התרגשויות שקשורות לדוד זה או אחר שחזר מנסיעה למולדת הישנה עם מזוודה מלאה בצויקה ובנקניק (סלאם דה סיביו, כמובן), וילדה אחת שתוהה למה רק הגברים שותים מזה ותובעת לטעום גם. מהצויקה של המזקקה בגליל אני לא מצפה להתחרות בזיכרונות הילדות, אלא לייצר חוויות חדשות, ועדיין  להתכתב עם משהו מאוד אישי שלי.

מיסטי הילס, יקב צרעה – ב'צרעה' שולטים בקסם האלכימיה של הבלנד. כל כך נפוץ (ומבאס) לשתות בלנדים בהם כל זן "מונח לצד" האחרים במקום להשתלב איתם; קורה כל כך הרבה שאפשר לזהות בדיוק איפה בבלנד זן אחד נגמר והאחר מתחיל. ביינות של 'צרעה' הבלנד הוא הרמוניה ששרה בקול צלול אחד. אני עוד לא יודעת מה האירוע המיוחד הבא שאני ארצה לחגוג בחברת אנשים אהובים, אבל את היין לאותו אירוע מיוחד כבר בחרתי.

פינו גרי זיו, יקב שטרן – אפשר להגיד על יין שהוא ישיר? יקב 'שטרן' מייצר יינות שהם ישר ולעניין. אין בהם קישוטים מיותרים או ניסיון למצוא חן. היין הולך לאן שהזן או הזנים לוקחים אותו, והתוצאה היא יין שיש בו כוח, מהסוג שאין צורך לתת לו "להתרכך", אלא פשוט לחוות אותו עוצמתי כמו שהוא. הפינו גרי הוא זן חדש בפורטפוליו שלהם, ואני מספיק סקרנית לגבי הפרשנות שלהם לזן הזה כדי להניח לרגע בצד את הנאמנות שלי לפינו גרי מאלזס, ולהוסיף את 'זיו' לרשימת 2022 שלי.

מורבדר גבעת עדה, סדרת היינן, יקב טוליפ – להכין יין ממורבדר זו בחירה די מקורית ודי נועזת. נכון שמי שבוחר לפתוח בקבוק של מורבדר זני לא מצפה ליין מעודן, אבל מי שמייצר את היין צריך להיזהר שלא ילך לקיצוניות השנייה וייצר יין קשוח מדי; שתהיה בו החייתיות האופיינית לזן, אבל לא גסות.  בשנה החולפת פגשתי את המורבדר הזני של יקב מרגלית ואהבתי את התוצאה של היד העדינה עם חומר הגלם המאתגר, ואני סקרנית להתוודע לזה של יקב טוליפ.

יראון, יקב הרי גליל – אם הייתה תחרות "חביב הקהל" של עולם היין (יכול להיות שיש תחרות כזו ולא סיפרו לי?), 'יראון' היה ללא ספק אחד הפיינליסטים. אין לי דרך להסביר איך יצא שמעולם לא טעמתי אותו. השנה זה יקרה. מבטיחה.

אופז, יקב גיתו – כשפתחתי בקבוק שָׁנִי של יקב 'גיתו' מאוד רציתי לאהוב אותו. העִבְרִיּוּת שבשם היקב והיין כבשה אותי, הפשטות והצניעות שבלייצר יין אדום אחד, ולדייק את האחד הזה, הייתה מקסימה בעיניי, ומאוד שמחתי כשאכן אהבתי את היין, ואת זה שהושקע הרבה מאמץ בלהביא לתוצאה הלא-מתאמצת שבבקבוק. את 'אופז' שלהם אני אשתה השנה, כי אני רוצה לראות מה קורה לבלנד בורדו לבן של סמיון וסוביניון בלאן, כשמכינים אותו בפשטות וצניעות והופכים אותו ליין עברי.

ריזלינג, עמית טולדו – הריזלינגים ה"קלאסיים", גרמנים ואוסטרים, מופלאים בעיני, וריזלינג ישראלי מאתגר אותי, אני מודה. אם אני בוחרת יין של מישהו שחושב מחוץ לקופסה כמו עמית טולדו, אני יכולה להיות בטוחה שהוא ייקח אותי הרחק הרחק מאזור הנוחות שלי. הענבים מהגליל העליון וגי ביד חדשנית? חייבת לנסות. למעשה, זה יהיה לדעתי היין הראשון שלי בשנה החדשה.

יין בונוס – פטרוס – יהיה אחד כזה ב- 2022. לא יודעת מתי. לא יודעת איך. אני לא דואגת לגבי הפרטים הקטנים כרגע, אבל אני בהחלט מקדישה מחשבה, כבר מעכשיו, לאוכל שאני אגיש לצידו.

וגם… וגם… וגם… השופעים ועתירי החימוקים של ריוחה, המכשפים של בורגון, המתפרצים של פיימונטה וטוסקנה, המחוכמים של בורדו, הצחים של המוזל,  אולי קצת עולם חדש השנה. הרבה ישראלי, ללא ספק, כי זו מי שאני, בראש ובראשונה ולפני הכול. 2022 תהיה מלאה ביינות, חוויות, אנשים, אתגרים, חדש וישן, מוכר וזר, עשייה ומנוחה, וגם עליה אני אסתכל אחורה באהבה והודיה והערכה. זו המתנה מהפיה הסנדקית שלי.