יקבי הבוטיק הקטנים יותר זקוקים לתמיכה וקידום

עבור היקבים הקטנים יותר זהו בדרך כלל קרב במעלה הר תלול בניסיון לקבל מקום על מדפי החנויות או בתפריטי יין במסעדות

פסטיבלים ותערוכות יין צריכים לעבוד ביעילות רבה יותר על קידום תיירות היין . בתמונה הפסטיבל ברמת הנדיב. צילום דוד סילברמן dpsimages
פסטיבלים ותערוכות יין צריכים לעבוד ביעילות רבה יותר על קידום תיירות היין . בתמונה הפסטיבל ברמת הנדיב. צילום דוד סילברמן dpsimages

כ -95% מהיין הישראלי מופק על ידי 12 היצרנים הגדולים ביותר (ברקן, כרמל, רמת הגולן, טפרברג, תבור, בנימינה, תשבי, ארזה, ציון, ירושלים, רקנאטי, דלתון), בעוד כל אחד מתוך 300 עד 400 יקבים קטנים יותר מייצר אלפי או עשרות אלפי בקבוקים, ומעטים מהם מאות אלפי בקבוקים.

על 12 היקבים הגדולים ביותר נמנים זכייני קוקה-קולה ופפסי, שגם מייצרים את הבירות הפופולריות ביותר בישראל, וכאלה שיש להם רשת סופרמרקטים או רשת של חנויות יין בבעלותם או בבעלות משותפת. כך שעבור היקבים הקטנים יותר, זהו בדרך כלל קרב במעלה הר תלול בניסיון  לקבל מקום על מדפי החנויות או בתפריטי יין במסעדות. זאת בעוד 12 הגדולים יכולים למנף את כוחם ואת כלכלת הגודל עבור התמחור שלהם כדי להוציא את היקבים הקטנים יותר והקטנים מאוד מחוץ לתמונה.

טעימת יינות ביקב סימון. צילום דוד סילברמן dpsimages
טעימת יינות ביקב סימון. צילום דוד סילברמן dpsimages

 היצוא לחו"ל, בעיקר לצפון אמריקה ולאירופה, מסייע, למרות שמדובר בסך הכל בכ- 10% ממכירות היינות הישראליים. עבור יקבים קטנים יותר, יכול להיות אטרקטיבי שיבואן יזמין מהם מכולה של בקבוקי יין ויקבלו תשלום מגוף אחד גדול, ולא להפיץ לעשרות או מאות לקוחות ולרדוף אחרי התשלום. עם זאת, המחיר הממוצע לבקבוק שישולם ליקב חייב להיות נמוך יחסית כדי לפצות על עלויות המשלוח והתשלום למתווכים, ועדיין להיות תחרותי על המדפים ובתפריטי יין בחו"ל. אז איך יכולים יקבים מסחריים קטנים ויקבי בוטיק לשרוד?

 ובכן, את השיעור ניתן ללמוד מאזורי יין אחרים. בקליפורניה, למשל, מעל 50% מיקבי הבוטיק מוכרים 50% או יותר מהיין שלהם לתיירים ולמטיילים שמגיעים ליקב או לחדר טעימות צמוד אליו. אלה הם מספרים שכמעט כל יקבי ישראלי היה מקנא בהם, מפני שרבים נאבקים למכור אפילו מחצית מכמות זאת באתריהם. אחד היתרונות הגדולים ביותר של מכירת יין ביקב הוא שהיקב שומר לעצמו נתח גדול בהרבה מהמחיר הקמעונאי, מה שמסייע ליקב קטן לפצות על כמות הייצור הקטנה שלו.

טעימת יינות ביקב צפרירים. צילום דוד סילברמןdpsimages
טעימת יינות ביקב צפרירים. צילום דוד סילברמןdpsimages

 בקבוק יין שמחירו לצרכן 100 ₪, צריך להימכר לחנות יין או למסעדה במחיר סיטונאי של קרוב ל -70 ₪, ו- 15% אמורים להגיע למפיץ. כאשר מפחיתים מכך את המע"מ, היקב צריך להיות בר מזל לכדי לראות חצי ממחיר המדף. יקבים ללא חדר טעימות פעיל קובעים לעתים קרובות מחירים מנופחים כדי לפצות על פער זה, אבל אז הם נוטים להיות תחרותיים פחות מול יינות באותה רמה. אז כדי שיצרנים קטנים יוכלו להישאר ברי קיימא, נראה ברור כי רובם צריך להגביר ולקדם תנועת תיירים ומטיילים שיגיעו לבקר ולקנות את היינות שלהם במקום הייצור שלהם.

יש יקבים שמצליחים טוב יותר מאחרים למשוך אורחים אל חדרי הטעימות שלהם, אבל באופן כללי, ישראל, אזורי היין שלה ורוב היקבים צריכים לעשות הרבה יותר כדי להביא מבקרים לחדרי הטעימות שלהם, בין אם אלה ישראלים או תיירים מחו"ל. נכון שנעשו מאמצים בנושא, אבל בדיעבד הם נראים זניחים, מוגבלים ולעתים קרובות מנוגדים. ראשית, היצרנים הישראלים לא מצליחים לסיים את קביעת אזורי היין במדינה. סכסוכים פוליטיים מעכבים את מיתוג האזורים ביעילות, וחבל, מפני שסביר כי יקבים, מועצות תיירות אזוריות, גופים לאומיים וסוכני נסיעות, היו עושים מאמץ לקידום תיירות יין אם היו יודעים שלא יהיה  סיכון שעלונים, פרסום ומיתוג יהפכו ללא רלוונטיים אם או כאשר הכינויים האזוריים יגיעו.

טעימת יינות ביקב בר-מאור. צילום דוד סילברמן dpsimages
טעימת יינות ביקב בר-מאור. צילום דוד סילברמן dpsimages

התעשייה צריכה להתקדם עם מערכת שניתן לעדכן אותה בעתיד. אזורי יין רשמיים מוכרים בעולם כדרך של מדינה לקדם יינות איכותיים יותר, להעלות ערך מותג של תיירות יין וגם את ערך הבקבוקים הנמכרים. לדוגמה, בקבוק של קברנה סוביניון מנאפה נמכר תמורת הרבה יותר כסף מאשר קברנה קליפורני ממוצע, בדיוק כפי יין אדון מבורגונדי נמכר ביותר מאשר כל פינו נואר צרפתי אחר. מיצוב גבוה זה גם מושך אל היקבים תיירים מארצותיהם ומחו"ל.

 שנית, התעשייה בכללותה עושה עבודה עגומה בכל הנוגע לקידום תיירות היין בכל שפה שאינה עברית, ולפי דיווחים שונים היא לא מצליחה גם בעברית. עברית אינה שפה בינלאומית. וכאשר שליש מאזרחי ישראל הם עולים חדשים דוברי שפת אם אחרת, ורוב 70,000 התיירים המבקרים בארץ מדי שבוע אינם דוברי עברית, ייתכן שכדאי לחשוב על מאמץ להפקת חומרים גם באנגלית, אם לא בצרפתית ורוסית. לדוגמה, מפת היין היחידה המודפסת בישראל, היא מפה לאומית אשר עשויה להיות טובה לתכנון יעדי יום טיול, אבל בהחלט לוקה בחסר במה שנוגע למי שרוצה למצוא את דרכו ליקבים שבדרך כלל יש אליהם שילוט גרוע או בכלל לא. כל אזור יין זקוק למפות יין בעברית ולפחות גם באנגלית, שצריכות להיות ממומנות עלי ידי משרד התיירות, המועצות האזוריות והיקבים עצמם. יש בתי מלון שגילו עניין בתמיכה במאמץ זה על ידי תרומת משאבים, אך בינתיים התעלמו מהם. צריכות להיות גם מפות מקוונות, אפליקציות סלולר ושילוב באפליקציות פופולריות.

השקת יינות ביקב ספרה. צילום דוד סילברמן dpsimages
השקת יינות ביקב ספרה. צילום דוד סילברמן dpsimages

 בנוסף, נראה כי נהגי מוניות ואוטובוסים יודעים רק לעתים רחוקות היכן נמצאים כל היקבים באזורים שלהם ובדרכים בהן הם נוסעים. תמריצים לנהגי מוניות ואוטובוסים שעוברים ליד יקבים, יסייעו בבירור להגיע אל דלתות היקבים. רכבות מתל אביב וירושלים וכל התחנות לאורך הדרך, יכולות לקדם יקבים הסמוכים לתחנות, כמו אשכול היקבים הסמוכים לבית שמש או לבנימינה. נכון שבעבר היו מאמצים לנסות שמדריכי טיולים ותיירים יקבלו הדרכה ייעודית בתיירות יין, אבל לא הגיעו להישגים בנושא. לבוא הרבה. נראה שצריך לצמוח סוג חדש של מדריך יין ו/או מדריך קולינרי שיענה לצרכים של התייר המבקר, במקום מדריכי תיירים קיימים, אשר כן או לא מתאימים או בעלי כישרון לארח חובבי ואוהבי יין, כפי שאלה התרגלו בארצות אחרות. שנה לימוד אחת אותה עוברים מדריכי טיולים להכרת כל האתרים ההיסטוריים בישראל, אינה רלוונטית ומונעת את קידום סצנת היין והקולינריה שלנו.

כמו כן, פסטיבלים ותערוכות יין, שלא חסרים בישראל, צריכים לעבוד ביעילות רבה יותר על קידום תיירות היין. רובם עושים מעט, או לא כלום, לקידום בשפות נוספות לעברית, ולעתים קרובות הקידום מתחיל רק מספר שבועות לפני האירוע, במקום חודשים מראש. פשוט כי רוב התיירים מחו"ל מעדיפים לתכנן מראש את החופשות שלהם, כדי לנצל הנחות הזמנה מוקדמת על טיסות, הזמנת חדרים, ופעילויות אחרות בארץ היעד. כמו כן, פסטיבלים אזוריים צריכים לחשוב מחוץ לקופסה, ולא רק לקיים אירועים באזור שלהם, אשר לעתים קרובות אפילו לישראלים לא קל להגיע אליהם, אלא לקיים פסטיבלים בירושלים ובתל אביב. גם פסטיבלים קיימים צריכים לקבץ יקבים לפי אזור, ולהפיק מפות שיהיו זמינות לתיירים ולמקומיים, שעשויים לרצות לבוא בעקבותיהם לטיול. חשוב גם שפסטיבלים אזוריים ישתתפו באירועי יין בחו"ל.

חג בציר ביקב אסף. צילום דוד סילברמן dpsimages
חג בציר ביקב אסף. צילום דוד סילברמן dpsimages

 אחרון אבל בהחלט לא פחות חשוב: יקבים צריכים לקדם את עצמם ביעילות רבה יותר בפרסום המסורתי, כמו גם בפעילות אונליין, במיוחד במדיה חברתית. הם צריכים ללחוץ על גופי התיירות המקומיים והארציים להשתמש במשאבים שלהם באופן הוליסטי כדי להעלות את תיירות היין הישראלית לרמה הבאה. ובכל זאת, כל המאמצים האלה לא יועילו אם צוותי היקבים והמסעדות ברחבי הארץ לא יעברו הכנה לארח תיירים במה שמתקרב לסטנדרטים בינלאומיים.

 הכתבה נכתבה במקור באנגלית. דיויד רודוס הוא סומלייה שלמד והוסמך בקליפורניה, עבד ביקבים ומסעדות בארה"ב ובישראל, והוביל מאמצים לקידום היין הישראלי ותיירות היין. ניתן ליצור איתו קשר ב- [email protected]  או בקבוצת הפייסבוק שלו Drink Israel.

איציק כהן מיקב רמות נפתלי הגיב

50% מבעלי היקבים הקטנים (יקבי הבוטיק) לא יודעים שהם מפסידים כסף.

 

 






היו הראשונים להגיב...

כתבו תגובה