פגשתי לראשונה את בני גאון בספטמבר 2002, במסדרונות האגודה למלחמה בסרטן, כאשר מוניתי לדוברת. בני גאון, שימש כבר אז כנשיא האגודה למלחמה בסרטן והשתתף בכל ישיבות הועד המנהל, תפקיד אשר מילא עד יומו האחרון. יצא לי לפגוש אותו עוד מספר רב של פעמים, אולם רק בחודש מרץ 2004 כעבור כשנתיים, זכיתי להכיר אותו באמת. זה היה בטקס הסיום השנתי של מבצע הקש בדלת. טקס שבו מעלים מדי שנה על נס את פועלם של מתנדבי האגודה למלחמה בסרטן אשר הובילו מגוון פעילויות למען גיוס הכספים, במהלך מבצע ההתרמה.
בני עלה לבמה ובקולו הבוטח, לאחר כמה משפטי פתיחה וברכה למתנדבים, פצח בוידוי אישי על מחלת הסרטן שלו: "גדלתי באווירה חשדנית כלפי כל מה שקשור לגוף בפרט, ולבריאות בפרט" סיפר בני. "גדלנו לחשוב שהגוף הוא כמעט נפרד מאיתנו, משהו שדורש טיפול כמעט מיסטי ובכל מקרה, מערכת שיש לה שני מצבים, בריאות מוחלטת, או מוות קליני ויסודי. אין מצב ביניים", תיאר בגילוי לב.
"ברשימת המחלות המאיימות, מחלת הסרטן כבשה בקלות את המקום הראשון. היא הייתה המפלצת שלא מזכירים את שמה, הצל האורב מתחת למיטה, הלהב החד של מלאך המוות המחכה להזדמנות הנכונה לקטוף עוד נשמה. ליד הסרטן, התקפת לב הייתה הליכה בפארק, וצהבת, אחר הצהריים אביבי. כך היה בבחרותי, וברוב שנות בגרותי", סיפר בני והמשיך אודות הדרך בה התמנה לנשיא האגודה. "בגיל מאוחר יחסית, איתרע מזלי וזכיתי להתמנות לנשיא האגודה הישראלית למלחמה בסרטן, לבקשתם של ידידיי ליאון רקנאטי ופרופ' אליעזר רובינזון, היו"ר. לקיחת התפקיד לא הייתה מובנת מאליה. האם אני, שהייתי מקפיד לדלג על כתבות העוסקות בסרטן, מסוגל לקבל על עצמי תפקיד זה המחייב היכרות עמוקה עם המחלה והתרועעות עם חולים ורופאים? בסופו של דבר לקחתי את התפקיד על עצמי, למרות החששות הרבים שאותם הקפדתי לא לגלות לסובבים אותי".
בהמשך הרחיב בני על, מעורבותו הראשונה, במסגרת האגודה למלחמה בסרטן, אשר הייתה במסגרת מבצע הקש בדלת בשנת 1993, ובשיאה הצליח לגייס 1.5 מיליון שקלים לטובת האגודה. "במהלך פגישות ההכנה, כצפוי, יצא לי לשבת ליד אונקולוגיים ששוחחו אחד עם השני על עבודתם", סיפר בני, "לאחר שבפגישות הראשונות ניסיתי לזמזמם שיר נושן או להעסיק עצמי בשיחות טלפון, במרוצת הזמן נכנעתי והקשבתי לשיחותיהם של מומחי הסרטן. מהם, ולראשונה באופן יסודי, למדתי להתייחס לסרטן כמחלה. לא גזירת גורל, לא עונש מאלוהים, לא פסק דין מוות. מחלה שאפשר להבריא ממנה, ואפשר גם לא. מחלה שיש גרועות ממנה, למשל מחלות לב הממוקמות במקום הראשון בכל הקשור לתמותת בני אנוש. מחלה, ששיעורי התמותה ממנה ירדו באופן תלול ב– 30 השנים האחרונות, ויש בידי הרפואה המתקדמת כלים ראשונים לחסלה כליל, באמצעות הרפואה הגנטית. בהיותי רציונליסט, הכרת הסרטן והבנתה הקלה עלי את ההתמודדות איתה. אך היא הייתה עדיין ערטילאית, היא הייתה מחלה שאנשים אחרים חולים בה".
ואז סיפר בני כמעט לראשונה על מחלתו, והנוכחים באולם הקשיבו באהדה. "לצד ובניגוד לעבודתי באגודה, חששותיי ממחלת הסרטן התעצמו והתגברו במהלך בגרותי, על בסיס היכרותי עם אנשים רבים שהלכו לעולמם לאחר מחלה ממושכת וכאובה. יותר מעצם המוות הפחיד אותי אבדן צלם האדם. האופן שבו מחלת הסרטן מוצצת את לשד חייך והופכת אותך לצל, לנטל, למי שאיננו כבר, ורק גופו נותר בעולם זה, כשריד קמל למה שהיית פעם. בצעירותי תהיתי על פשר המונח: טוב מותי מחיי. כיצד יכול מותי להיות טוב מחיי? במרוצת השנים הכרתי חברים, אהובים וקרובי משפחה, שמחלת הסרטן הפכה את חייהם לסיוט מתמשך, מציאות הזויה וספוגת סמים שבה, באמת, המוות איננו אופציה רעה. ראיתי את המבט בעיניהם, שאומר: אנו יודעים כי אנחנו נטל על קרובינו ואהובינו. אנו יודעים כי זמננו קצוב, וכאוב. אנחנו יודעים את מה שאתם המבקרים אותנו יודעים, אך מפחדים לומר, טוב מותנו מחיינו".
"לפני כארבע שנים, בבדיקה שגרתית, מצאו לי גידול בכליה. הרגשתי באותו יום קודר כי מה שהטריד אותי היה יותר מכל חוסר הוודאות, כמו חוסר היכולת להיערך לצפוי. הרגשתי כמו בן אדם שהורגל לחיי יבשה ולפתע נזרק למים, כאדם שנזרק למקום כלשהו ואינו יודע אם הוא מוקף אויר, אש או חוסר ודאות מוחלט. השבח לאל ולכל אוהביי; החלמתי, והיום בדיעבד מתוך ניסיון, ברצוני להדגיש שוב: מחלת הסרטן איננה הזאב הרע, או הגולם מפראג, או מלאך המוות. לא בהכרח. אגב, אין טעם גם להצטדק, איתרע מזלי ותודה לאל מחלתי אובחנה בשלב מוקדם יחסית. במידה ומחלתי הייתה מתקדמת יותר, ייתכן ולא הייתי כזה אבו עלי. הנה עוד שיעור חשוב: דאגו לבריאותכם, וערכו מעקב שוטף, גם כאשר נדמה לכם שקצב החיים איננו מאפשר זאת. תאמינו לי, כאשר תגלו שאתם חולים, לפתע קצב החיים ייפסק".
"היום אני בריא", אמר בני גאון במרץ 2004, "מה שלקחתי מהחוויה ההיא, היא בעיקר תחושת האחריות. לבריאותי, ולסובבים אותי. למדתי כי בעת צרה רפואית יש על מי לסמוך. רופאים, אחיות, מערכת שלמה. למדתי כי גורלו של אדם תלוי בו, במידה רבה, או לפחות מסוימת. את המונופול של אלוהים על ההפתעות בחיינו, טרם הצלחנו להפקיע". כך אמר בני גאון וירד מהבמה.
במוצאי שבת, כאשר התבשרתי כי בני גאון הלך לעולמו ממחלת הסרטן, הרגשתי צביטה גדולה בלב, וגם אני כמו בני בשנת 1993 ניסיתי לזמזם שיר נושן או להעסיק את עצמי בשיחת טלפון, אבל אז נזכרתי בנאום שלו, במהלכו דיבר על המחלה שניצח לפני כמה שנים, והבנתי שכנראה בני צדק. אנחנו יכולים לדאוג לבריאותנו, לערוך מעקב שוטף, ולפעמים לאבחן את המחלה בזמן, אולם על אף העלייה בתוחלת החיים של חולי הסרטן בישראל, אחוזי ההישרדות ומגמת השיפור בניצחון של המחלה; המונופול עדיין אצל אלוהים.
יהי זיכרו ברוך.
נאוה עינבר היא יועצת תקשורת המתמחה ביחסי ציבור וניהול משברים תקשורתיים בתחום הרפואי. נאוה כיהנה כדוברת האגודה למלחמה בסרטן עד אוקטובר 2006.
