המחדל הגדול בענף גפן יין: וירוס העלים

ראוי לציין כי לצורך כתבה זו ביקשתי לדבר עם הגורמים המוזכרים כאן, על מנת ללמוד את הנושא ולהבין אותו. לשמחתי כולם הסכימו להיפגש איתי ולמסור לי את כל המידע שביקשתי: ד"ר מוניר מוואסי מהמחלקה לפתולוגיה של צמחים, מינהל המחקר החקלאי; ראול קליינרמן, השירותים להגנת הצומח – אחראי חומר הריבוי לגפן; וערן הרכבי, מנהל תחום מטעים בשה"מ (שירות ההדרכה והמקצוע במשרד החקלאות).

אני מניח שכל מה שנכתב כאן מוכר היטב לעובדי משרד החקלאות האמונים על ענף הגפן בישראל. אני מניח שלא אחדש דבר לכורמים ולעובדי האדמה שמגדלים גפני יין, ואני בטוח שלא אחדש דבר וחצי דבר לבעלי היקבים. הכול ידוע, ובכל זאת, כולם מדברים על זה בלחש, כי אולי הלחש לא יעיר את הבעיה, ואולי ככה, כמו כל דבר בארץ, יהיה אפשר לטאטא תחת השטיח את המחדל הגדול בענף גפן יין שהתרחש כאן בשנים האחרונות. אין מי שלוקח אחריות, אין דין ואין דיין.

וכשאני מדבר על מחדל, בעצם מדובר באסון טבע שהתרחש כאן מבלי שהצליחו לזהות את הבעיה בזמן, וגם לאחר שזיהו את הבעיה, עדיין המשיכו לעשות טעויות ולא לפעול על פי המצב חרום שהתגלה. חוסר אכפתיות, חוסר בכוח אדם, בעיית תקציב, ואולי התחושה שעובדי מדינה הם באופיים בירוקרטורים ששום דבר לא בוער להם, והם יודעים שהם לא באמת נותנים את הדין על מחדלים, ואין אחריות ציבורית על מחדלים שעושים עובדי המדינה.

אז מה קרה? הנה התקציר:
הכוכב הראשי הוא וירוס leafroll 3 (GLRaV-3) שגורם למחלת התקפלות העלים בגפן.
במהלך השנים האחרונות ידוע כי מחלת התקפלות העלים מתפשטת כאש בשדה קוצים בכרמים בישראל, בהיקפים משמעותיים ורחבים, בעיקר בגליל ובגולן ובאזור יהודה, ופוגעת קשה בכמות ובאיכות ענבי היין, וכתוצאה מכך פוגעת קשות באיכות היין המופק מהענבים.
חשוב לציין כי בספרות המקצועית מודגש שווירוס זה הינו וירוס של צמחים בלבד, ואינו מזיק לאדם, ואף אינו נמצא ביינות המופקים בגפנים נגועות.

איך מגיע הווירוס לכרם וכיצד הוא מתפשט?
כפי הנראה, המפיץ החשוב ביותר של וירוס זה הוא האדם, באמצעות פעולות לא תקינות.
התפשטות הווירוס בכרמי ישראל נבעה בראש ובראשונה מכניסתו של חומר ריבוי נגוע אל הכרמים, דהיינו- שתילים שנקנו במשתלות מורשות שמפוקחות ע"י משרד החקלאות היו מודבקות בווירוס.
זו אחת הטענות הקשות ביותר שיש לכורמים כנגד משרד החקלאות, בעיקר למחלקת השירותים להגנת הצומח, ולמפקחים שנמצאים בשטח ואחראים על ביצוע הבדיקות.
בהמשך התפשט הווירוס מכרמים שנשתלו בחומר נגוע, אל כרמים נקיים באמצעות הכנימה הקמחית, שהינה חרק מזיק בכרם הנושאת את הווירוס ומעבירה אותו ע"י מציצת מוהל השיפה (הנוזל המכיל את הסוכרים בגזע הגפן).

איך משפיע הווירוס על הגפן ועל היין?
ראשית, המחלה לא פוסחת על זן כלשהו. בגפנים שנפגעו מהווירוס, הנזקים מתבטאים בעיקר בפגיעה בכמות ובאיכות הענבים, וביין המופק מהענבים.
הווירוס הפוגע עלול לגרום להפסד יבול של בין 30-50%. בענבים יש איחור בהבשלה והבשלה בלתי אחידה. צבע קליפות הפרי בענבים האדומים אינו נורמלי, כתוצאה מחוסר פיגמנטים שנוצרת מבעיית פוטוסינתזה.
ניתן לזהות את הווירוס באופן ברור בזנים האדומים באמצעות העלים, בהם האזורים שבין עורקי העלה מקבלים גוון אדום כהה עד סגול. ההשפעה הכלכלית והתוצאה היא שהמגדלים והיקבים סובלים בגלל המחלה הזו הפסדים כלכליים גדולים. רוב הכורמים עובדים היום מול היקבים על פי מדדי הבשלה ומדדי צבע, וכשהכרם לא מגיע למדדים הללו, הענבים נבצרים לטובת מיץ ענבים פשוט, והתשלום עבור טון ענבים הוא מינימלי. רק כשהמדדים מתאימים לייצור יין איכותי, מקבל הכורם את מלוא התשלום על פי ההסכם, ולכן מבחינת הכורמים החקלאים זו מכת מוות, והם יאלצו פשוט לכרות את הכרמים הנגועים.

מי אשם?

החקלאים מצדם מפנים את האצבע המאשימה כלפי האנשים האמונים על זיהוי ומניעה במשרד החקלאות, בעיקר למנהלת ה- PIPS, הממונה על חומר הריבוי שנשלח מהמשתלות המורשות לכורמים, והמדריכים של שה"מ במשרד החקלאות, האמונים על גילוי וירוס בשטח ומתן ייעוץ לכורם, ובעיקר כלפי המשתלה הגדולה והעיקרית המורשית למכירת חומר ריבוי בשנות ההדבקה.

בשנת 2007 התפוצץ הווירוס בכל גדולתו בפניהם של הנוגעים בדבר, הם הבינו כי העסק יצא משליטה, ומרבית הכרמים בארץ נגועים בווירוס שעלול לחסל את ענף היין במדינת ישראל תוך שנים מעטות.
נגד הווירוס אין טיפול ואין ריסוס שיכול לעזור, ומה שנותר לעשות זה לעקור את הגפנים הנגועות ולשתול חומר ריבוי נקי מווירוס.
חומר הריבוי מגיע בעיקר מאירופה, אשר לאחר שנבדק שם מגיע למשתלות הפרטיות המורשות שמפוקחות על ידי משרד החקלאות, ושם הוא נמצא עד העברתו לכורמים. כאמור, ב- 2007 הבינו כי הווירוס השתלט על כל המדינה ובמשתלות אין חומר נקי מווירוס כפי שחשבו. אחת הבעיות הייתה שפיקוח המדינה התגלה במערומיו, מאחר שהחומר שהגיע מאירופה היה נקי והוא נדבק במשתלה. דהיינו, אף אחד לא בדק ולא פיקח על הגפנים הנ"ל.

הפתרון של יקב רמת הגולן

האגף להגנת הצומח במשרד החקלאות טוען היום, כי המכשירים שהיו בידיו לבדוק את חומר הריבוי היו מיושנים, ולא נתנו מענה אמיתי. יכול להיות, אבל במשך שנים ידעו שיש וירוסים בכרמים, ועדיין לא עשו דבר ולא חקרו את הנושא.
בשנה זו פנה יקב רמת הגולן, שגם מגדל ענבים, למשרד החקלאות, והודיע כי בבדיקות שנעשו ביקב לחומר הריבוי שהגיע מהמשתלה המרכזית, נמצאו וירוסים, ועקב כך הם מפסיקים לרכוש שתילים מהמשתלה שנמצאת בפיקוח, ופותחים משתלה עצמאית שלהם, בה יכינו בעצמם את חומר הריבוי.
משרד החקלאות לא יידע את הכורמים האחרים בממצאים של יקב רמת הגולן, לא פתח בחקירה ובאיתור הבעיה במשתלה, ואישר את המשך מכירת חומר הריבוי מהמשתלה הנגועה.
רק שנתיים מאוחר יותר אפשר משרד החקלאות לכורמים "יבוא אישי" מאירופה ממשתלות מבוקרות, של גפנים נקיות מהווירוס הנ"ל. זה אולי מה שאיכשהו הציל את התעשייה מהתרסקות. בד בבד הוחלט על ניקוי כל חומר הריבוי מהמשתלות וחיטוי הקרקע, וכן על מיזם הפחתת נזקי וירוסים בכרמי יין, וביצוע מחקר מקיף במימון המדען הראשי ומשרד החקלאות בנושא הווירוס.

 

עושים מחקר

בבדיקה פנימית של רשימת החוקרים, עולה כי המשתתפים במחקר בחלקם היו אלה שאחראים גם על המחדל או על אי תשומת הלב בעשר השנים שקדמו למחקר. למשל, היה שם החוקר הראשי מהמחלקה לפתולוגיה של הצמחים, ונציגים בכירים מהאגף להגנת הצומח שבעצם הם האשמים העיקריים, נציגי מינהל המחקר החקלאי ועוד.

 

היעדים של המחקר היו:
 1. אבטחת חומר ריבוי חופשי מווירוסים.
2. אפיון המחלה והגורם המידבק.
3. אפידמיולוגיה ומניעה הן של הווירוס והן של הווקטור המעביר קמחית הגפן.
4. כתיבת פרוטוקול לממשק גידול אופטימלי להפחתת נזקי המחלה.

עד למחקר זה לא היה במשרד החקלאות פרוטוקול לטיפול בבעיה, אף על פי שידעו שהווירוס קיים יותר משמונה שנים.

והנה ההמלצות שהתקבלו בגדול:
צריך לדאוג לחומר ריבוי חופשי מווירוסים ואמצעים להבטחת ניקיונו, כפי שנדרש היה לאורך כל השנים.
צריך לעקור את כל גפנים הנגועות בווירוס שנשתלו בארץ, ולנטוע חומר ריבוי נקי בלבד.

ואלה ההמלצות שהיו צריכות להתקבל, על מנת שיהיה סיכוי כלשהו להצלת הכרמים בארץ, אבל עליהן לא דיברו. הן לא התקבלו, כי משרד החקלאות לא לקח על עצמו אחריות כל שהיא על המחדל של אנשיו:
צריך לאפשר לכורמים לייבא חומר ריבוי באופן עצמאי, ולאחר הבדיקה והקרנטינה לאפשר לשתול אותו. זאת בהסתמך על הייבוא בשנים שמשרד החקלאות אישר לייבא באופן עצמאי חומר ריבוי, דבר שעשה בית ספר למשרד להגנת הצומח, כאשר התברר שכל החומר שהגיע באופן עצמאי ונשתל בכרמים נקי מווירוס.
יש לפצות את החקלאים על המחדל.
 
אז מה קורה כשהאחראים על המחדל חוקרים את עצמם?
כאן בעצם מתחילה הבעיה. המחקר היה מדעי עם המון טבלאות, ודיברו שם על הכל חוץ מאשר על למה הגענו למצב אליו הגענו, ומי בעצם צריך לקחת אחריות למחדל הזה. מדובר באסון טבע שהיה אפשר למנוע או לפחות למזער אותו. ההתראות נמסרו למשרד החקלאות, הפיקוח היה מזערי אם בכלל, ובעצם הייתה הפקרות. כיום באים החוקרים של משרד החקלאות, ובעצם מעבירים את הבעיה לחקלאים הפשוטים, ודורשים מהם לחסל את הכרמים שלהם ולעקור את הגפנים. אף מילה על למה מכרו להם את הגפנים הנגועות, שום תקציב עקירה ושתילה. שום דבר בעניין מה יהיה בארבע השנים שלאחר עקירת הגפנים הנגועות ושתילת גפן נקייה. מה יהיה עם היין ומי ישלם את אובדן השנים לחקלאים. האם החקלאי צריך לספוג ולשלם על טעויות של פקידי מדינה, שאמורים לשמור על בטחונו הכלכלי או לפחות לא להרוס אותו.

הדבר דומה כאילו נתנו לחיילים בשטח רובה ללא נוקר, וביקשו מהם לנצח בקרב. אף אחד לא בדק אם הרובה תקין לפני הקרב. לא, אי אפשר לנצח ככה. אי אפשר להפיק יין מגפן חולה שנמכרה לחקלאים על ידי משרד החקלאות ללא בדיקה. נעשה כאן מחדל, שאם לחקלאים היה שכל, הם היו צריכים להגיש תביעה ייצוגית נגד המדינה, ובית המשפט היה חייב להורות למדינה לשלם עבור העקירה ועבור השתילה ועבור הפסדי העבר וההפסד העתידי מאותו כרם.

 

קורע את הלב

לראות עקירת כרם צעיר על ידי חקלאי, זה דבר קורע לב. זה ממש כמו לכרות לעצמך יד. זר לא יבין זאת, פקיד לא יבין זאת. מה רבה עוגמת הנפש של כורם שנטע כרם במיטב כספו, בתקווה גדולה, כדי לגלות במהרה שהכרם נגוע וימיו ספורים.
ענף החקלאות במדינה מורכב מאנשים שנכחדים, והקומץ שנותר יודע שאין לו דור עתיד. הכל היום נדל"ן. המדינה לא יודעת לשמור על האדמות האסטרטגיות הללו.
הרי נסיעה על כביש הצפון מראה לנו בדיוק איך הגפן תורמת לביטחון המדינה. בנגב נשתלים מאות דונמים של גפנים על ידי משוגעים (ככה קוראים להם היום), והרי מה שלא מעובד נמכר לעסקנים או לבני מיעוטים שמגדלים שם כבשים ועזים. לא בשביל זה הקמנו את המדינה, לא בשביל זה אבותינו עיבדו אדמות והחקלאות בארץ ישראל הייתה מבוססת בעיקר על גידולי בַּעַל המוּשְׁקים על-ידי גשם וטל, גידולי החורף – חיטה ושעורה, ועצי פרי הנותנים פרי בקיץ – גפן, תאנה, רימון, זית ודבש (תמר), וכן שקדים, אגוזים, בוטנים ושקמים. מה נשאר היום מכל זה?
זו השאלה שמשרד החקלאות והעומדים בראשה חייבים לחקלאים ולנו תשובה עליה.






היו הראשונים להגיב...

כתבו תגובה