fbpx

השבוע בענף היין 280: האם באמת יין כשר הוא אסון מדינה? והיינן לואיס פסקו – שובו של איש החו"ל

השבוע מתחילים בזיכרון השואה ומסיימים בעצמאות. היינן לואיס פסקו חוזר ליין הישראלי – ברוך השב, סערת הסרט "יין קדוש" והכשרות רק גוברת, איך מדריך היקבים החדש? אישה ויין – דיקלה לוי פאוקר, יונתן לבני מבקר ביקב וילה וילהלמה, והרהורי עצמאות ומה לטעום בסופ"ש. כולנו מאחלים שאחרי יום הזיכרון יהיה יום עצמאות שמח
Share on facebook
Share on twitter
Share on pinterest
Share on whatsapp
Share on telegram
Share on email
צילום pixabay

נתון השבוע

האם התפוגג קסם המכירות בשוק מזון ומשקאות?

17.3% – שחיקה במרץ 21 מול מרץ 20

3% – ירידה ברבעון ראשון 21 לעומת רבעון ראשון 20

מקור: סטורנקסט

 

לזכור ולא לשכוח עם כמה כוסות יין

 

מברכים על כוס יין בסדר פסח במקלט של ועד הסיוע לפליטים ברחוב לשנו 6 בגטו ורשה פולין. התמונה מארכיון התצלומים של יד ושם

מה שווה יותר; לחם או יין?

שולמית קטן, 1940, רואן, בצרפת. מתוך "מגילת שולמית או שרשרת הדורות" (המרכז ללימודי השואה)

"כל השבוע דאגה אמי לחסוך אוכל לצרכי שבת, וכל החורף דאגה לחסוך אוכל לפסח. למשל, כיסינו בשמיכות את תפוחי האדמה המעטים במחסן, כדי שלא יקפאו בלילות הקרים, כי הם היו בסיס המזון בכל ימי השנה, אבל במיוחד בפסח. את המנה היומית של הלחם חילקה אמי כך שבסוף החודש יישאר עודף, והאופה הסכים להעבירו לחודש הבא תמורת כמה בקבוקי יין, כי גם היין היה בקיצוב. כמובן, זה היה יין לא כשר, והגויים היו תמיד מוכנים לעשות טובה תמורת מצרך יקר ערך זה…"

טעימת יין מקצועית בתחילת המאה ה-20 בעיר לנדאו בגרמניה השוכנת בלב אזור של כרמים ותעשיית יין במדינת ריינלנד-פפאלץ. לפי סקר מ- 1912 כמעט 70% מסוחרי העיר היו יהודים

בגרמניה שלפני המלחמה

בכתבה של יאיר גת בעיתון 'ישראל היום (10.5.2013), תחת הכותרת 'שיתוף פעולה משכר' הוא כתב כך: "הקשבנו לד"ר דניאל דקרס מהעיתון פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג, שהרצה על תפקידם של סוחרי היין היהודים בהפצת יינות גרמניה לפני מלחמת העולם השנייה. המחקר שלו העלה כי יותר מ- 60% מתוצרת היין הגרמנית של אותם ימים נמכרה ברחבי העולם על ידי סוחרי יין יהודים. קבלות, תעודות משלוח ותפריטי יין שנשמרו היטב, מעידים על כך שסוחרים יהודים אחראים להצלחה של יינות גרמניים בארה"ב ובמדינות נוספות באירופה".

לואיס פסקו (משמאל) עם אלון גונן. צילום אודליה בנאי

 1: למרות פסק הזמן לואיס פסקו לא מפסיק

הפגישה עם לואיס פסקו ביום חמים ביקב בן נון הייתה מרתקת. פסקו הוא יינן שבעשור האחרון היה קצת מתחת לרדאר. הוא התחיל את הרומן שלו עם היין הישראלי בשנת 1997 ביקב תשבי, ושנתיים של עבודה לצד יונתן תשבי הולידו את היין הראשון שהיקב קיבל עבורו מדליית זהב – שרדונה שהוכנס לחביות עץ, דבר שבזמנו נתפס כבזבוז כסף, ובטח לא מתאים ליינות לבנים. יקב תשבי בעצם נתן ללואיס פסקו את ההזדמנות הראשונה להראות כי יש כאן יינן עם טביעת אצבע מאוד ייחודית, ופילוסופיה שלא הייתה קיימת בארץ.

הרומן עם תשבי הסתיים אחרי שנתיים, ופסקו עבר ליקב רקנאטי. לני רקנאטי בעל החך המדויק, זיהה את הפוטנציאל ביינן דובר האנגלית שמדבר מהר, ובמהלך רומן שנמשך עשר שנים, פסקו בעצם הטביע את חותמו, עם יינות שקטפו מדליות רבות והובילו את יקב רקנאטי בבטחה להיות אחד מהיקבים המוערכים הפועלים בישראל. שימוש מושכל בחביות עץ צרפתי ואמריקאי, מיצוי פרי באופן מקסימלי, טיפול ביינות השרדונה באופן אחר, דחיפת טעמי התבלינים והעץ כמעט למקסימום, וחיפושו המתמיד אחר דרכים חדשות להבעה עצמית, הולידו את השרדונה ספיישל רזרב 2005 הבלתי נשכח של רקנאטי. לא אגזים אם אומר כי זה היה יין אינדיבידואלי ואייקוני שהשפיע על התעשייה כולה – חד ומחוספס, שככל שעברו השנים הפך לרך, מלטף ועגול. התפיסה הייננית של יין אמיץ, אומצה על ידי ייננים נוספים במהלך השנים. פסקו היה הראשון לזהות את זן ענבי קברנה פרנק, כזן פוטנציאלי מחוץ לתפיסה המסורתית של השאר. השנים ברקנאטי הוציאו החוצה את הכריזמטיות שלו, והוא תפס מנהיגות והוביל את היקב לעשות דברים אחרים. כשביקשתי מפסקו לומר בשורה אחת מהי תפיסת עולמו בנושא היין, הוא אמר ללא היסוס: MY WINE TASTES LIKE WHAT IT IS.

לואיס פסקו. צילום אודליה בנאי

בשנת 2009 עזב לואיס פסקו את יקב רקנאטי, ונסע לקליפורניה. אלו היו שנים בהן הוא עסק בעיקר בייעוץ ליקבים, ועבד ביקבים בקליפורניה. הוא אף נכנס לעולם הקולינריה, ומצא את עצמו שף במסעדה, ואז התברר לו שספקטרום הטעמים שרכש כיינן מביא אותו ליצור אוכל שונה ומרגש. לאחר שלוש שנים בגלות החליט פסקו לחזור לישראל עם סכין בין השיניים, חדור התלהבות ומוטיבציה, וחבר ליקב בית אל שתמורת ייעוץ מקצועי ללא תשלום, אפשר לו לעשות שם את יינות פסקו. כשטועמים את היינות הללו, מזהים מייד את הסגנון של פסקו או סגנון רקנאטי – יין מדויק, שופע פרי, חמיצות במיטבה, מאוד מאוזן, אבל הירקרקות שוב מובילה לטביעת האצבע הייחודית שלו. במקביל לכך חבר ליקב בן נון של הכורם דני יניב והיינן אדי גנדלר, ויחד הם הולידו יינות משובחים.

התפיסה שלו בעקבות חזרתו מקליפורניה הייתה שיש דרישה ליינות איכות, כי יש כאן דור של חובבי יין איכותיים. המשולש הזה של פסקו כיינן ראשי ביקב, יחד עם אדי ודני, הוליד גם חברות אמיצה וקשר מאוד קרוב בין השלושה. ב- 2017 נקלע פסקו למשבר אישי, נאלץ לחזור לארצות הברית, ואת השנים שם עד חזרתו לאחרונה לישראל, הוא מכנה "השנים האבודות". הוא המשיך לתת ייעוץ ליקב בן נון, ויניב וגנדלר, כחלק מהחברות והערבות ההדדית שהייתה בין השלושה, תמכו בו וסייעו לו ככל יכולתם עד לחזרתו לארץ וליקב, שם קיבל שוב את תואר היינן הראשי. הוא מייעץ ליקב בן נון עם היינות שלהם,  ובמקביל מייצר את המותג שלו.

צילום יולה זובריצקי
יינות פסקו. צילום יולה זובריצקי

בטעימת היינות של פסקו מול יינות בן נון, אפשר להבין באופן מידי את ההבדלים בגישות, וזו השוואה מרתקת. אם יקב בן נון מעדיף יינות רגועים, קלאסיים, ושימוש עדין בחביות עץ הונגריות; אז המקביל של פסקו יהיה מתובל ועוצמתי יותר, כאשר החבית הצרפתית לא עושה חשבון לנוזל, ומאלצת אותו להיות נוקשה יותר עם טאנינים חזקים ומרשימים. יין למיטיבי לכת. אם יקב בן נון הצעיר מכוון לחובבי יין רבים עם מנעד טעמים רחב, אז היין של

דני יניב ביקב בן-נון – מדרון איכותי בכרם. צילום איריס לוי
דני יניב מיקב בן-נון. צילום איריס לוי

פסקו מבקש להגיע לאמיצים יותר, לכאלה שהוא ידחוף אותם לקצה וייתן להם או להזדעזע או להתאהב. זה כמו שהוא אומר: אני יכול לייעץ לעשרות יקבים שמבקשים ממני, אבל אני לא נותן את שמי לכל אחד. פסקו מחפש את האמיצים כמו לני רקנאטי כשנתן לו את ההזדמנות, ועשה זאת מתוך אומץ, כי יכול היה להישאר במיינסטרים אבל החליט, כאמור, באומץ רב לעשות שינוי בתפיסה ובגישה. תעשיית היין הישראלית צריכה עכשיו אנשים אמיצים שיעשו שוב מהפכה נוספת – יינות ים תיכוניים, זנים אחרים. ירקרקות צריכה להפסיק להפחיד אותם. "יש כאן דרישה לאיכות, ויש אנשים איכותיים", חוזר פסקו על המשפט שוב ושוב.

לסיכום: הברק קיים בעיניים והסכין עדיין בין השיניים. אבל יחד עם זאת השנים האחרונות הפכו את פסקו לרגיש יותר, והיינות שלו מחכים לאמיצים. אם יורשה לי לצפות את העתיד בזעיר אנפין, אז צריך להבין שיש פה יועץ יין שיכול לגרום למהפכה שתוביל את התעשיה המנמנמת שלנו לגבהים אחרים. אם ארקדי פפיקיאן עשה זאת בשלושים השנים הראשונות והקים את התעשייה, ודור הביניים של היועצים כמו יותם שרון ואיתי להט, עושים זאת בעשרות יקבי בוטיק בעשר השנים האחרונות, אז לואיס פסקו הוא הדור הבא.

2: סערת הכשרות – מערכה שנייה

"אם בציבור היו יודעים מה מסתתר מאחורי ייצור יין כשר, לא היו קונים אותו". זו הכותרת שהתנוססה מעל כתבתה של רונית ורד ממוסף 'הארץ', בעקבות סרט הקולנוע ואמצעי השידור האחרים  Holy Wine. הרשתות החברתיות לא מפסיקות לעסוק בנושא היין הכשר, ונראה שהסרט עורר הרבה אמוציות. הרחמים להם זוכים בכמויות נדיבות הייננים החילוניים  שבוכים על מר גורלם, גובלים כבר בצורך לשבת מול צג המחשב עם מטרייה, כי הדמעות עלולות להרטיב את הקורא. הגדילה לרחם על אותם מוהיקנים אחרונים או הדון קישוטים שסובלים נואשות, רונית ורד מעיתון הארץ; עיתונאית קולינריה שחוטאת מדי פעם בכתיבה יצירתית ויפה על יקבים. אבל מה חבל שהיא הוטעתה על ידי יוצר הסרט ועל ידי קבוצת הייננים שהעבירו לה מידע מוטעה וקיצוני, והגיע הזמן לומר את מה שרובם חושבים: שטויות במיץ עגבניות.

מקור: אתר kosher wine

מה? אני שואל, רונית, מה הכותרת אמורה להביע? מה מסתתר מאחורי ייצור יין כשר? גלי לנו את האמת הנוראית, איפה הכשרות פוגעת באיכות היין? אם היית עושה את עבודתך נאמנה, היית מבקשת לטעום את היינות של עידו לוינסון מיקב גראז' דה פאפא, לצד היינות שלו מרקנאטי או ברקן. היית מבקשת להשוות בין היינות של אלי בן זקן לפני שהפך לכשר לאלה הכשרים; היית מתקשרת ליינן אורי חץ מיקב שאטו גולן, שגם הוא צייץ באיחור אופנתי אבל צייץ, ודאג לעלות ציטוט מהסרט לגבי הכשרות הבעייתית, אבל מסתיר מהקהל מדוע יש לו צורך להפוך גם הוא לכשר בשאטו גולן (אולי בהתחלה בקטנה, אבל מי יודע, אולי המכירות יעלו?); וכמובן אבי פלדשטיין עם יינות יקב פלדשטיין מול יינותיו כשעבד ביקב סגל. דרך אגב, שימו לב כמה פירגון ותשבחות קיבל אבי פלדשטיין הכשר ביינות 2019 ו-2020. לאחרונה נודע לי כי הוא מייצר אותם בברקן, ככה שהכמויות של הכשר יוכפלו או ישולשו. מעניין יהיה להשוות בין פלדשטיין הלא כשר לפלדשטיין שלא היו קונים אותו, לפי הכותרת של הארץ. ה

אלי בן זקן קסטל ורזיאל. צילום דוד סילברמן dpsimages

טענה לפיה יין כשר נופל באיכותו בגלל הכשרות, היא אווילות ורשעות לשמה, ואין לי מושג על מה את מסתמכת. ביקב שמייצר עשרות ומאות אלפי בקבוקי יין, יש ליינן את היכולת והזמן לגעת ביין? הוא נותן הוראה שימזגו לו טעימות וימלאו לו בקבוקונים, ושאר העבודה השחורה נעשית על ידי שומרי שבת, שרובם הגדול אוהבים יין ומבינים ביין לא פחות מהיינן בעצמו.

חטאה לאמת העיתונאית שלא ראיינה ייננים שומרי שבת, חטאה לאמת העיתונאית שנשבתה בסוג של הלקאה עצמית של ייננים שחיפשו קצת כותרות ופרסום, חטאה לאמת העיתונאית שלא הבינה כי בלי יין כשר אין ליין הישראלי בחו"ל שום מעמד. אפילו בישראל רוב הציבור דורש יין כשר, ולא בגלל שמכריחים אותו, אלא מפני שככה הוא חושב שהוא תומך בתעשייה המקומית. חטאה העיתונאית שלא שאלה את הייננים המלינים "אז למה אתם מייצרים יין כשר?". הבכיינים בסרט מייצרים כמה עשרות אלפי בקבוקים, פרומיל של יין, והם לא צריכים את הכשרות. אבל הם דאגו לזרוק משפטים לחלל האוויר ובעיקר לזעוק חמס, כשהאמת מאוד פשוטה: חובבי יין לא קונים יין לא בגלל שהם לא יודעים מה

היינן דוד בר אילן (מימין) ובעל היקב ומנהלו רועי יצחקי - אנשים מצטיינים ליינות מצטיינים. צילום דוד סילברמן dpsimages
היינן דוד בר אילן (מימין) ובעל היקב ומנהלו רועי יצחקי – אנשים מצטיינים ליינות מצטיינים. צילום דוד סילברמן dpsimages

מסתתר בו. חובבי יין לא קונים יין כי הם לא אוהבים את היין בלי קשר לאיך ומי עשה אותו, נקודה. אין קשר לכשרות, פשוט אין. ערן פיק, גולן פלם, דוד בר אילן, איתי בן חיים, עירית בוקסר, יפתח פרץ, עידו לוינסון, יהודה נהר, קובי ארנס, אסף פז, ועוד ועוד ועוד.  האם הם יעשו יין אחר ברגע שהם יהפכו ללא כשרים? וחלקם הרי היו לא כשרים ואפילו היום הם 'היברידיים' כמו טל פלטר ב'פלטר' ו'מטר'? אם התשובה היא כן, אז צר לי עליהם. חומר הגלם הוא אותו חומר גלם, החביות הן אותן חביותת, התשוקה והמסירות זהות, ומשגיח הכשרות אינו הבעיה של ענף היין הישראלי.

אסף פז יקב ויתקין. צילום דוד סילברמן dpsimages
אסף פז יינן יקב ויתקין. צילום דוד סילברמן dpsimages

בכתבה הראשונה על הסרט, כתבתי שהמחיר הוא האויב הגדול של היין הישראלי, ואי אפשר להאשים את הכשרות כאויבת הראשית של היין הישראלי. אי אפשר להגיד שהיא פוגעת ואפילו מסוכנת, וכי חלילה לכם לשתות יין כשר. ענף היין מגוון, כשר ולא כשר, כשרות מקלה וכשרות מחמירה. ענף היין מאגד בתוכו דתיים וחילונים, ימניים ושמאלנים לא עלינו; ערבים נוצרים ויהודים, עובדי אדמה ואנשי הייטק. זו זירה אחת שכולם יכולים לשבת בה בצוותא וליהנות רוב הזמן מיין ישראלי משובח, ושכל אחד ימזוג לעצמו איזה יין שהוא רוצה. לחיים.

צילום דוד סילברמן dpsimages

3: יומן יין – הרפתקה ישראלית: ביקורת

לפני מספר שבועות יצא לאור יומן יין – הרפתקה ישראלית; סוג של מדריך תיירות יין ליקבים ברחבי הארץ. ההוצאה לאור של הספר, פרי עבודתם המשותפת של רוני ססלוב, גיא הרן, דוד סילברמן ואיתמר גור, התאפשרה בזכות קמפיין גיוס המונים בהדסטארט (תוכלו להשיג באתר, מחירו 96 ₪).

סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מגלה כי 29% מהאוכלוסייה הבוגרת בארצנו לא קוראים ספרים כלל. הספריות שהיו נחלת כל בית בעבר הלא רחוק כבר לא קיימות, שלא לדבר על ספריות עירוניות. כל המידע שסיפקו ספרים כמו אנציקלופדיות, מילונים, ספרי בישול וכולי, עבר מזמן אל האינטרנט – כמה נקישות על המקלדת ופרופסור גוגל מגלה לכם את הכול, מה גם שטעויות שצצות מדי פעם מתוקנות ברגע. זה מקביל למה שקרה לעיתונות הכתובה שהולכת ונעלמת.

ספר נישתי שמיועד לקהל מסוים, חייב להיות אחר. הוא צריך להכיל מידע רלוונטי, אמין, קל לחיפוש, ובעצם להיות מספיק אטרקטיבי לרכישה, כשברור שהמידע בו יכול להשתנות כמעט כל יום (יקב נסגר, יינן התחלף, מסעדה נסגרת, יקב הופך כשר, וכולי). אז נשאלת השאלה, האם הוצאת ספר נישתי שמאגד בתוכו את כל המידע על חלק מהיקבים בארץ (כמחצית אם מאמינים למספר הנזרק לאוויר על יותר מ- 300), אכן הכרחי לחובב היין כשהמידע קיים וזמין כל הזמן ברשתות החברתיות.

צוות 'יומן יין' – רוני ססלוב (משמאל), גיא הרן, איתמר גור, דיויד סילברמן. צילום מהאתר

כאמור, תהליך הוצאת 'יומן יין' התחיל ברשתות החברתיות, ובעיקר באתרי היין השונים; החל מגיוס הכסף להוצאת הספר, דרך פנייה ליקבים ולנותני שירותי תיירות על הכוונה להוציא ספר ממוקד לענף תיירות היין, ולבסוף מסע יחסי ציבור נישתי לאלפי חובבי היין שנמצאים באתרי היין. הספר סוקר יקבים בכל חלקי הארץ, מהפן התיירותי ולא מהפן של ביקורת יין, ואין בו אזכור פוליטי כזה או אחר. חוץ מהיין שכולנו יודעים שמיוצר ביקבים, הספר מעניק מידע עדכני בעברית ובאנגלית לגבי מזון בסביבה או ביקב, כשרות, שעות ביקור, נגישות למוגבלים, אפשרות לינה, נגישות לבעלי חיים, ועוד, אבל אין בו אין ביקורות יין. הברקוד בתחתית כל דף יקב, מוביל למידע נוסף על היקב וכמובן לאתר היקב. הספר אכן נכתב בשפה (עברית ואנגלית במקביל בכל עמוד) בגובה העיניים, ומיועד לחובבי יין שמסתובבים בארץ עם המשפחה, ורוצים באופן ספונטני למצוא אטרקציה בסביבה אליה הם נקלעים.

יומן יין – הרפתקה ישראלית. עיצוב איתמר גור. צילום דוד סילברמן dpsimages

תיירות יין זה מושג שמעניק ליקבים מעבר למכירת יין גם ערך מוסף, כמו הזדמנויות עסקיות נוספות ליצרנים מקומיים שונים להציג את מרכולתם ולא רק בנושא אוכל. היקב הופך למרכז אטרקציה שבגללו באים אורחים ותיירים, ומהנקודה הזו הוא מגלה עוד אטרקציות סביבתיות.

אני חושב ששם הספר קצת מטעה. לא מדובר ביומן יין, ואני לא מבין למה לא קראו לילד בשמו, כי אין כמעט יין בספר מלבד התמונות. אין המלצות על יין, או על יינות שהיקב מתמחה בהם ושחייבים לטעום כי הם זכו בפרסים. מפתיע כמה שאין יין בספר יין.

לצערי, הפורמט של הספר והבחירה להגיש את התמונות על נייר שאינו מבריק (מט), פוגעים קשות בעוצמת התמונות של הצלם המוכשר דוד סילברמן. כולנו מכירים את התמונות שהוא מעלה באתרים שונים, ומופיעות לעתים קרובות גם במדור שלנו, וההבדל ביניהן לבין התמונות בספר, עושה להן עוול קשה. דבר נוסף, ואולי הכי חשוב, זו ההתעלמות המוחלטת מציון יקבים שיש להם רישיון או רישוי עסקים להפעלת מקומות הבילוי במתחם היקב. לא ייתכן שיש יקבים עליהם נכתב שהם עורכים אצלם אירועים, ואף חתונות, כאשר אין להם רישיון לכך. מדובר במידע שאסור לפסוח עליו או שאסור לכתוב על הנושא בכלל.

לסיכום: למרות הכול, ספר שצריך להיות בכל תא כפפות של מכוניות חובבי יין

הצלם זיו קורן מוזג לדיקלה לוי פאוקר בתערוכת צילומים שלו בעמק חפר. צילום פרטי

4: אישה ויין

פינה במדור השבועי בה נשמח לארח נשים פעילות בהיבטים השונים והמגוונים של תעשיית וענף היין. מעוניינת להשתתף? שלחי ווטסאפ לרני רוגל 050-5267706

דיקלה לוי פאוקר – אני ועולם היין שבתוכי

דיקלה מחפשת לחזור לעבודה בתחום היין. כמומחית בתחום האירוח ניהלה את מרכז המבקרים ביקב רקנאטי, והפיקה אירועי יין רבים ביקב ומחוצה לו, כגון פסטיבלים, תערוכות, השקות וכדומה.

למעלה מעשרים שנים עברו מאז עשיתי את צעדי הראשונים בעולם היין שכמו גפן ניטע בי. כילדה קטנה בבית בו גדלתי, נהגתי לשתות מכוס הקידוש עליה בירך אבי בערבי שישי, חגים ואירועים אחרים. לא הבנתי אז כמה אהבה תהיה בי למשקה האלים, שהפך לחלק בלתי נפרד מחיי.

דיקלה לוי פאוקר בימי רקנאטי עם הייננים גיל שצברג (מימין) ועידו לוינסון. צילום דוד סילברמן dpsimages

הסיפור שלי עם עולם היין ״של הגדולים״ החל בשנת 2001, בחורה צעירה שמחפשת את העבודה הנכונה. הגעתי ליקב רקנאטי לראיון עם המנכ"ל, וכשנשלחתי לחדר החביות לאתרו מצאתי אותו טועם יין מאחת מחביות העץ החדשות שגדשו את החדר. הריח היה משכר, האויר היה קר, אבל בפנים הרגשתי חום מתפשט. התרגשות שאין לתאר במילים. הוא פנה אלי עם הכוס ושאל אם ארצה לטעום. איך יכולתי לסרב? לטעום יין בתהליך ייצור, מחבית עץ, לא משהו שפגשתי קודם לכן. בדיעבד, נראה לי שזה היה כרטיס הכניסה שלי לעבודה שהפכה להיות חלק ממני. אחת מהאהבות הגדולות ביותר שלי. עולם ומלואו שאני רק גרגיר קטן שמסתקרן ממנו כל פעם מחדש.

במהלך השנים הקשבתי לכל מילה, ביקרתי בכרמים, ביקבים בארץ ובעולם, פגשתי באנשים מיוחדים שיין זורם להם בגוף יותר מדם. חלק מתפקידי היה לארח אנשים ביקב ולספר להם על תהליך ייצור היין, מהאדמה ועד לכוס אליה הוא נמזג, לשתף איתם חלק קטן מאשכולות הידע הכול-כך מרתק בעולם שלי.

דיקלה לוי פאוקר בפעולה. צילום דוד סילברמן dpsimages

לפני כשנתיים הרגשתי שהגיע זמן שינוי. שתיתי כל כך הרבה יין, לבן, אדום, קל, כבד, טאניני, פירותי, מהארץ או מעבר לים, ואהבתי כל טיפה, כל רגע, אך מנגד עמד לו הגיל הזה שמביא איתו מחשבות ורוחות של שינוי; הגיל הזה שגרם לי לרצות לגלות מחדש את הגבולות שלי, לראות למה עוד אני מסוגלת. הגיל הזה שהביא אותי להסכים לשחרר את האהבה הגדולה הזו, לפסטיבלים ולתערוכות, לחנויות ולמסעדות, לבית השני שהכרתי טוב יותר מהבית הפרטי שלי, שגרם לי לעצור.

אז לקחתי הפסקה, ויצאתי לבחון עולמות אחרים, כאלה שלא קשורים בעולם היין שזרם בי כל אותן שנים. מה שבעיקר גיליתי בהפסקה הזו הוא געגוע שמבעבע בתוכי, מרגיש כאילו משהו בי חסר, געגוע שממשיך להדהד בראש ובלב. ממשיך לתסוס כשאני באה לבקר את החברים ביקב, או בכל סוף שבוע כשאני שותה לבן וגם אדום, קל וגם כבד,  טאניני, וגם פירותי, מהארץ או מעבר לים. וזה לא מרפה, התשוקה בוערת, זורמת בדם.

דיקלה לוי פאוקר. צילום דוד סילברמן dpsimages

נגמר הזמן "לברוח", בוחרת להקשיב ללב שדופק חזק יותר כשמתחילים לנהל איתי שיחה על העולם שלי. כשמסתכלים עלי ואומרים לי "העיניים שלך נוצצות בכל פעם שאת מדברת על יין". על מי אני עובדת? לאן ניסיתי לנדוד כל הזמן הזה? לא מתרחקים מאהבה כזו. להיפך, מחבקים ומקרבים אותה, מטפחים ומעשירים אותה.

היום, כשאני בת 45, נשואה ואמא לשני מתבגרים שרגילים לטעמים של יין עוד מהבטן. מאחלת לעצמי לחזור לעולם שמעולם לא באמת עזבתי. לחזור לספר לאנשים על מאיפה ואיך היין שהם שותים הגיע לכוס שלהם. לשתף את כל מי שרק רוצה בתשוקה העצומה שבוערת בי כשאני חושבת על העולם הזה, עולם היין שבתוכי.

יין MATTI. צילום מאיה איזנברג

אסיים בהמלצה על יין שטעמתי לאחרונה:  – MATTI יין בוטיק המיוצר על ידי חברה מוכשרת שהפכה אהבת יין לתחביב. קריניאן 2019, בעל אופי רענן וגוף קל, חמיצות וטאניניות עדינה, ארומה של פרי אדום ושזיפים מיובשים. בעל גוון סגול עמוק. שיושן בחביות עץ כ- 14 חדשים. מהיין יוצרו 300 בקבוקים בלבד.

מעוניינים להעסיק את דיקלה? "עיקר העיסוק שאני מחפשת בתחום היין כיום הוא אירוח, הדרכות, ניהול מועדוני לקוחות, הפקות אירועי יין וכו׳". 052-5557894, ובפייסבוק

עידו לוינסון: דיקלה נהדרת

עידו לוינסון, היום היינן הראשי של יקב ברקן-סגל, אומר: "עבדתי עם דיקלה עשר שנים ביקב רקנאטי, והיא אשת יין נהדרת, מלאה בתשוקה לתחום האירוח והפקות היין. אירועים שהפיקה נעשו תמיד במקצועיות, בהשקעה, ולוו בחיוך גדול".

חן שעובדת שנים רבות ביקב וילה וילהלמה בחדר החביות של המתיישנים. צילום יונתן לבני

5: יונתן לבני מבקר – יקב וילה וילהלמה

יקב וילה וילהלמה הינו יקב מיוחד מסוגו בהרבה מובנים: הוא נמצא בבית ייחודי; בניין שהיה שייך לטמפלרים לפני למעלה ממאה שנה בישוב בני עטרות ליד שדה התעופה בן גוריון, שהפך מאז למושב. בעליו, מוטי גולדמן, אינו יינן, אבל הוא בעל עיטור העוז על גבורה במילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש במלחמת שלום הגליל, בהיותו  אחד ממפקדי הכוח שלחם  במבצר  הבופור בגבול לבנון, והוא גם מורה למתמטיקה. יינן היקב הוא אדם בן 80, זקן היננים בישראל, עמרם סורסקי – מי שהיה היינן של יקב כרמל ויקב ברקן. הוסיפו על כל אלה את ייחודו של היקב – מייצר במכוון בעיקר יינות אדומים שמתיישנים במשך שנים רבות בחביות ובבקבוקים, ומתכתב מנטלית עם הטענה שיינות ישראל אינם מתיישנים  בצורה נאותה, מכיוון שהשמש אצלנו חזקה מדי, אחוזי האלכוהול גבוהים, ועוד כהנה וכהנה תירוצים שונים.

 

פורטפוליו יינות וילה וילהלמה. צילום יונתן לבני

יקב וילה וילהלמה, המייצר רק כ-18,000 בקבוקים בשנה, שם לו כמטרה לייצר יינות מתיישנים. אל נקל ראש ברעיון, שכן החזקת יין במשך שנים בתוך החבית ואחר כך בבקבוק, מייקרת את היין בצורה משמעותית. יקב וילהלמה מצליח למרות זאת למכור את היין במחירים שפויים. אגב, ביקב שייצר כמעט אך ורק יינות אדומים מתיישנים, יש התחלה של ייצור יינות לבנים שאינם כה עתיקים כמו האדומים, ואיתם פתחתי את הטעימה של יינות היקב. בוילה וילהלמה מתקיימת טעימות מודרכות של היינות מספר פעמים בחודש, ואני השתתפתי בקורס שכזה שמוטי גולדמן מעביר בסבלנות אין קץ לקבוצת צעירים, שממש לא מתמצאים ביין. הוא עושה זאת במקצועיות ובאהבה מרובה, שכל כך בולטת. תבדקו באתר היקב ותוכלו להצטרף לטעימה המודרכת. התחלנו ביינות לבנים, שמאופיים ובניגוד לפילוסופיה הייננית של היקב, אינם יינות מתיישנים:

צילום יונתן לבני

מוסקט 2020 – בעולם יש כ- 200 נגזרות של זן המוסקט, והוא נחשב לאחד הזנים העתיקים ביינות הלבנים. לראשונה יוצר השנה ביקב יין מענבי מוסקט. יין קל ויבש, בניגוד להרבה מוסקט-ים שיש בהם מתיקות מרובה. ליין בוקה ניחוח פרחוני האופייני לזן. טעם היין שענביו מאזור בני עטרות עצמו, הוא מאוד קליל ולימוני ומענג כשהוא מקורר היטב. ניתן לקנות רק ביקב. מחירו  65 ₪ – VFM (תמורה לכסף – תל"כ).

סוביניון בלאן 2019 – ענבים מכפר תבור ובני עטרות. הסוביניון בלאן הוא יין שיש לו בדרך כלל ארומה מדהימה, המרמזת על איכות היין וטעמיו. טעמיו בדרך כלל הם טעמי הדרים, אשכוליות, והוא תמיד יבש. לזה של וילהלמה אין בוקה אופייני לזן, אולי כי הוא בוקבק בסמוך מאוד למועד בו שתיתי אותו. טעמתי בארץ סוביניון בלאן טובים ממנו. מחירו 75 ₪ – לא VFM.

גרנד שרדונה 2016 – יין יבש ועוצמתי, המיושן כשנה בחביות עץ אמריקאיות וצרפתיות חדשות. מדובר ביישון לא קצר לשרדונה שהיום מיוצר לרוב רק במכלי נירוסטה ללא שהייה בחבית, וזאת כדי לשמור על פירותיות ורעננות. ליין גוף מלא וחמיצות מאוזנת. מעניין לשתות אותו, כי הוא שונה לטעמי מרוב יינות השרדונה המיוצרים בארץ. הבוקה לא אופייני ליינות שרדונה, וקשה לזיהוי אם רק תסמכו על הריח. אבל הוא שרדונה מיוחד ושונה עם טעמי וניל, הדרים וגרידת לימון. מומלץ לשתותו כדי להכיר שרדונה שונה מאוד ממה שאנו רגילים לו. מחירו 95 ₪. בהתחשב במיוחדות – VFM.

צילום יונתן לבני

TIMELESS  2008 – עברנו לאדומים. יינות ה TIMLESS -הם יינות הדגל של היקב המיושנים הרבה שנים. כאן מדובר ב- 100 חודשים, מהם 60 חודשים (5 שנים) בחבית, ועוד 40 חודשים בבקבוק. היין אכן צועק ובועט, כפי שמוטי מתאר אותו. ענבים, איך לא, מכרם בן זמרה האגדי, 80% מהם קברנה סוביניון, ו- 20% מרלו. מוטי טוען שהיין יכול להתיישן גם 15 שנה לאחר הבציר. אני לא בטוח בכך, כי הוא כבר מגלה סימני בגרות מורחבת. יין עם טעמי פרי בשל ביותר, עלי טחב, שוקולד מריר וחמיצות בולטת, ועם זאת מאוד מאוזנת. בסוף הטעימה של היין ישנה מתיקות שאינה אופיינית לזן, אך אינה פוגעת באיכות. שווה לנסות יין ישראלי כל כך ותיק ולהיווכח למה הוא מסוגל להגיע. ציפיתי ליין כבד יותר. והופתעתי לטובה. מחירו 180 ₪. בהתחשב בתקופת היישון והייחודיות – VFM. בהתחשב בארנק הממוצע כדאי להוזילו.

TIMELESS 2009– כאן כבר 108 חודשי  יישון. הרכב זנים של 70% קברנה סוביניון ו- 30% מרלו. היין בוקבק בחודש מרץ 2019, ומאז הוא בבקבוק. צבע שונה מעט מקודמו. בהיר יותר עם גוף בינוני. טעמי פירות יער ומעט מליחות. יין מאוזן עם טעמים מתוקים בסיומת. יין מרשים, ומעניין לטעום את ההבדל בינו לבין קודמו. אינני בטוח שהוא ימשיך להשתבח עם השנים כפי שמבטיחים ביקב. בכל זאת אני ממליץ להשוותו ל- 2008 ולראות את ההבדלים. ענין של טעם מה תאהבו יותר. חובה לנסות כדי לראות את ההבדל בין יינות מתיישנים ליינות חדשים יותר. מוטי מסביר בזמן הטעימה "כל יין שלי יהיה שונה. לא הבטחתי שתאהבו אותם". היישון לא גורם לכבדות ביין. אדרבא ואדרבא, יש בו קלילות שלא מאפיינת יינות מתיישנים. מחירו 180 ₪ – VFM כנ"ל. לסיכום: חוויה שונה ומעניינת. ביקור מרתק.

צילום איל גוטמן

6: יום העצמאות 2021 – הרהורים וטעימה לחג

ישראל בת 73, והשנה האחרונה הייתה לא פשוטה למדינה. וירוס הקורונה שיתק את החיים לתקופה ארוכה ופגע בכלכלה, בחיים ובכיסים של מאות אלפים, ובדבר שמתברר פתאום כחיוני כל כך: השיגרה. השלטון עדיין לא הוכרע, העם מפולג, העתיד לא בטוח, אבל המדינה חוגגת 73 וכבר לא כל כך קטנה.

בשנה האחרונה ענף היין פרח. עשרות יקבים הצליחו לשגשג, ולמכור יינות לעשרות אלפי המבקרים שפקדו אותם בגלל סגרים על מקומות בילוי. כשתנותח שנת הקורונה, אני חושב שענף היין יצא מאוד מורווח מהעניין, עם לקוחות חדשים, גיל חובבי היין שירד, והמון קבוצות חדשות שנפתחו ומתעניינות וקונות יין. השיח על יינות ישראל התגבר, קמו מיזמים של מכירת יין ישירות ללקוח, והשחקנים בענף כל הזמן ממציא פטנטים איך להתייעל ולהישאר פתוחים. אז יש סיבות לחגוג את עצמאות ישראל.

דנה בני ייננית יקב ננה. צילום רפי ניבור
דנה בני ייננית יקב ננה. צילום רפי ניבור

מעבר ליקבים שהזמינו אליהם יחד עם מבצעים והצעות מיוחדות, בית איש הענבים מצטרף לחגיגה בסופ"ש זה עם בית פתוח שכולו יינות כחול לבן בסוג של מרתון. באירוע יפתחו לטעימה מספר יינות כמספר שנותיה של המדינה (כל שנה זה הולך וגדל), עם מגוון עשיר של יינות ישראליים מהיקבים הגדולים והמוכרים, לצד יקבי הבוטיק המבטיחים והמצטיינים. סגנונות רבים של יינות יוצגו לטעימה, לצד יינות מתיישנים, טעימות חבית ועוד הפתעות. אז לפני שתתחילו מלאכת הנפנופים, מומלץ לפתוח את חגיגות העצמאות למדינה עם כוס יין משובח.

ריצ'רד דיויס יינן יקב כישור על חורבות מצודת תפן

כאמור הרשימה של היינות ארוכה ומגוונת, ואי אפשר לנסות הכול. אז מה כן? קודם כל קחו את דף הטעימות וסמנו איזה יקבים מעולם לא טעמתם, בתוך זה סמנו 3 לבנים, 3 רוזה, 3 אדומים ו- 3 מתיישנים. לכו על זנים פחות מוכרים. די עם השרדונה, מרלו, קברנה. כל העולם מדבר על יינות מזרח תיכון חדש, אז אולי שווה להתמקד ולנסות להבין על מה מדברים היקבים.

אסף גלאי מיקב גלאי ובתו. צילום מדף הפייסבוק

אל תוותרו על: יקב רקנאטי רזרב מרסלאן 2016; יקב גוש עציון עמק ברכה שרדונה 2019; יקב ננה שנין בלאן 2019;  יקב כישור משגב ויונייה 2019; יקב דלתא סיגמא פומה רוזה גרנאש 2020; יקב גלאי קאזה-בלנקה בלאן דה נואר 2017; יקב וילה וילהלמה טיימלס 2006; יקב וילה וילהלמה טיימלס 2008; יקב שטרן סירה 2015;

עמיחי לוריא ביקב שילה. צילום איל קרן

יקב שילה סוד פטי ורדו 2017; יקב אשרה 2018; יקב דלתון מתתיה 2014; יקב ויתקין שורשים 2011; יקב הר אודם רזרב סירה 2017; יקב עמק יזרעאל קריניאן 2018.

פרטי הטעימה בבית איש הענבים ביפו: כל סבב מוגבל ל- 40 איש ונמשך 3 שעות בלבד. היום שישי 9.4.21 – 10:00-16:00; מחר שבת 10.4.21 – 12:00-18:00.

לחיי מדינת ישראל ולחיי היין הישראלי והעוסקים במלאכה.

Share on facebook
Share on twitter
Share on pinterest
Share on whatsapp
Share on telegram
Share on email

3 תגובות

  1. לא קראתי את הכתבה בהארץ, אבל אני צריך להבין- הכתבת כתבה שהיין הכשר לא טעים? כי הכותב כאן התייחס לכותרת- לא יכול להיות שהכוונה בכותרת הכתבתה בהארץ היא לחוקי הכשרות לגבי יין והסתירה שלהם לערכים של לפחות חלק משותי היין, ולא שהכוונה לכך שהיין עצמו לא טעים? אם הכתבת אכן כתבה שהיין לא טעים, זה אכן מוזר. אבל יכול להיות שמדובר בחוסר הבנה, והשציטוט שבכותרת הכתבה מתייחס לגזענות ולכפיה של קיום חוקי הדת, ולא לטעם היין?

כתבו תגובה