1: שרב כבד בציר 2021 – אפשר לצאת מהחדר האטום

התבקשתי על ידי העורך לבדוק עם ייננים מה יקרה עם בציר 2021, בעיקר לבדוק אם התעוררה כבר היסטריה בעקבות המלצה שנתן בפייסבוק ד"ר ישי נצר, ‏חוקר‏ ב‏מו"פ מזרח מאוניברסיטת אריאל‏ שכתב כי כדאי לשפר את משק המים של הכרמים לפני גל החום הזה. ההמלצה נכתבה בהמשך לתחזית לשרב הכבד שנפל על ישראל השבוע. ד"ר ישי נצר הוא מדען (קראו כתבה מקצועית שלו בהמשך), ודעתו המלומדת מסתמכת על מחשבים ואמצעים טכנולוגיים אחרים שצופים את העתיד. אני, לעומת זאת, החלטתי הפעם לא לעשות סקר בין הייננים, כי התברר לי ששאלתי אותם לפני שנה, שנתיים, שלוש וחמש, בדיוק את אותה שאלה, ולהפתעתי התשובות שלהם היו תמיד זהות. בסופו של דבר הסתבר שלא היה ולו אחד שצדק.

אני לוקח לדוגמה את בציר 2019, מחד קורא את התשובות של הייננים, ומאידך שם על השולחן את היינות של אותה שנה שמבחינתם הייתה קטסטרופלית, ואומר לעצמי שכולם מחפשים תעודת ביטוח במידה שהיינות שלהם לא יצליחו. בסופו של דבר, כשמנתחים את שנת הבציר ואת היינות המוגמרים, מבינים שמזג האוויר אכן משפיע, אבל מבינים גם שאנחנו חיים בישראל ולא בצרפת, ואצלנו יש ברז שאפשר לפתוח ולהשקות, ויש טכניקה בעזרתה אפשר לתקן, לשפר ולהוסיף כל מה שצריך, כי אף אחד לא בודק את היינות, זה לא מעניין אף אחד, ובסופו של דבר היינות יוצאים בסדר.

אלה משפטי המפתח הקטסטרופליים של הייננים בשנת 2019: גולן פלם סיכם זאת כך "זה לא היה פשוט בציר 19", ערן פיק אף הגדיל ואמר “אנחנו מתחילים לחוות עידן שעשוי להיות מאוד בעייתי", אורי חץ משאטו גולן: "בציר לא אחיד עם כל מיני תופעות שונות", היינן עידו לוינסון מברקן: "זו לא שנה שתיכתב בספר דברי הימים של היינות הישראלים. לא שנה מדהימה ואף רחוק מכך", ערן גולדווסר מיקב יתיר: "אני לא זוכר שהיה כאן אי פעם דבר כזה", אסף פז מיקב ויתקין: "זו הייתה שנה מוזרה", אלי בן זקן מיקב קסטל: "מדובר בשנת מבחן ליקבים", שיקי ראוכברגר מיקב טפרברג: "אני לא זוכר בציר כזה בקריירה שלי ".

עכשיו בואו נחזור ליקב פלם ולמה שכתב גולן פלם על קלאסיקו 2019: פלם קלאסיקו הוא בעל אף רענן עם פרי בשל, ותיבול מעודן. בפה היין משלב היטב טעמי פרי עדינים, מבנה טאני מרשים, מרקם רך וסיומת ארוכה, מתובלת ואלגנטית. ערן פיק על צרעה הרי יהודה 2019: מבטא בטעמו ובאופיו את הכרם האיכותי של היקב באזור הרי יהודה. היין מורכב מענבי קברנה סוביניון, סירה, פטי ורדו ומרלו. התקבל יין מאוזן, בעל טקסטורה של משי עם טעמי פרי מודגשים וסיומת נעימה וארוכה. היין נפלא לשתייה כעת, וימשיך להתפתח בבקבוק בחמש השנים הקרובות

אורי חץ על שאטו גולן גשם ורוד 2019: בלנד המבוסס בעיקרו על ענבי גרנאש, עם ענבי סירה הגדלים על קרקע בזלתית ועשירה בחרסית, ובתוספת יין הרוזה של כרם שבו. צבעו כתמתם-אפרסקי המעורר תשוקה, הארומה שלו פרחונית וטעמו בעל רמיזה לחמיצות רעננה, העוטפים את החך בנעימות מעקצצת שאין דומה לה. זהו יין יחיד מסוגו. יקב ברקן תחרות בסט ואליו: מדליית זהב ליין גוורצטרמינר, קלאסיק, בציר 2019, ברקן, מדליית זהב ליין מרלו, רזרב, בציר 2019, ברקן, מדליית ארד – עלמון, אסמבלאז', בציר 2019 ברקן.

יתיר רוזה 2019: רשמי טעימה  מהיקב – צבע ורוד אדמדם בהיר. ניחוחות של פטל טרי, אפרסק ופרחוניות. בפה טעם יבש לחלוטין, פירותי מאוד ומרענן. אסף פז על מסע ישראלי ויתקין 2019: יין אדום יבש מענבי קברנה סוביניון (40%), סירה (35%) וקריניאן. יינות מכל זן תססו והשביחו בנפרד במשך 6 חודשים בחביות, בטרם בוצע התמהיל והוחלה תקופה נוספת, זהה במשכה, של השבחה. כל זן בבלנד זה תורם לאופיו המורכב. היין עתיר טעמים וניחוחות של פירות, פרחים, עשבים ותבלינים, מבנה טוב, ועוצמתיות.

יקב קסטל על פטיט קסטל 2019: זני הענבים המרכיבים את היין הינם קברנה סוביניון, מרלו, פטי ורדו, קברנה פרנק ומלבק. היין גדל במשך כ-12 חודשים בחביות עץ אלון צרפתיות ועוד כ-4 חודשים במכלי בטון לפני ביקבוקו. לפטיט קסטל צבע הנוטה לסגול מלכותי, והוא יין בעל גוף מלא, טאנינים מעודנים ואיזון הרמוני בין טעמי העץ והפירות. יקב טפרברג על פטיט סירה 150 שנה IMPRESSION : יין בעל צבע אדום עוצמתי, באף עולות ארומות פרי אדום מתובלן בשילוב עץ אלון. בפה היין בעל גוף בינוני, מוצק עם טאנינים אופייניים לזן. והנה עוד אחד של טפרברג מהזן הקשה הזה, סנג'ובזה : IMPRESSION: יין בעל צבע סגלגל. באף עולות ארומות פרחוניות ופירותיות של שזיף, דובדבן ועץ אלון. בפה, היין בעל גוף בינוני ורך עם טאנינים איתנים, הסיומת נעימה ורכה.

לסיכום, הבנתם את הפרינציפ? שרב כבד היו מילות ההרגעה במלחמת המפרץ ב- 1991. אז עם כל ההיסטריה והתחזית לשנת 2021, אני יכול להבטיח לכם שגם שנת הבציר הזאת תהיה בסופו של דבר טובה. כי איך אומרים? יינן שעושה יין לא טוב יכול תמיד להאשים את הטבע, ולמזלנו אצלנו הייננים הם הכי טובים שיש.

 אביב בכרם

זאב דוניה מיקב סוסון ים כתב וצילם: "בצילום חלקת שנין בלאן משנת נטיעה 2007. הכרם מעובד בשיטות ואמצעים אורגניים (ללא אישור רשמי). הכרם בבר גיורא מתאפיין בנטיעה צפופה – 550 גפנים לדונם (בהשוואה לסטנדרט בארץ: 220 גפנים לדונם). צפיפות הנטיעה גורמת לירידה ביבול פר גפן, ובנוסף לגודל קטן  של העינב. המשמעות היא ריכוז ועושר טעמים במיץ הראשוני".

 אביב בכרם

נינה מן מיקב בית אל כתבה וצילמה: "קברנה סוביניון מחלקת היקב בית אל Estate שנשתלה ב- 1996. גפנים בוגרות ועבות, יבול נמוך וזמירה מוקפדת מביאים לפרי איכותי. שטח הכרם קרוב ל- 7 דונם,  רובו קברנה, מעט מרלו ומעט פטי ורדו. הקברנה סוביניון הזה נועד ליישון ארוך. בדרך כלל נכנס ל- Majestic, לפעמים גם ל- Revelation, ולפעמים לחזק בלנדים – מעין תבלין ריחני וטעים".

אביב בכרם

הילה דהאן מיקב סומק כתבה וצילמה: "גרנאש נואר בשקיעה, מכרם בן 20 שנה שלנו בבקעת הנדיב. מייצרים ממנו את ה'כרם 13' שלנו – בלנד של גרנאש ומורבדר".

2: יקב דלתא – 21 מיליון שקלים השקעה ולמה כדאית העסקה עם כרמל?

מזה מספר שנים אנחנו עדים למיזוגים ביו יקבים, שלא פעם מעלים שאלות ותהיות על מה ולמה. התשובה כנראה לא ממש מסובכת, והכל מסתכם למשפט אחד שלמדתי בענף היין ועל פי יקום או ייפול יקב: "לעשות יין זו אומנות, למכור יין זה מקצוע". רוב היקבים מנסים לשמור את כל הביצים בסל אחד, ולהקים מערכת שיווק שתפיץ את היינות שלהם, מתוך תפיסה שהדבר החשוב ביותר לעסק הוא הלקוח, כי הוא זה שיקבע האם העסק יצליח או ייפול. השאלה היא האם באמת יש ביקב איש שיווק אמיתי שיודע לא רק למכור, אלא גם לגבש אסטרטגיית פעולה נכונה, ומכיר כלים לשיווק המותג הספציפי. בעידן של היום, קונצרנים משתלטים על חברות גדולות, שטורפות חברות משפחתיות, שבולעות יזם בודד. הכול מרוכז בידי חברות ענק שהתמזגו למפלצות ענק. חברות כאלה משקיעות הון בפרסום וביחסי ציבור, יש להן  כרישי מכירות, משרדי יחסי ציבור אגרסיביים, משרדי עורכי דין, ובעיקר הרבה כסף. הן חלק ממערכת ענקית שמשווקת לא רק את המותג הספציפי, אלא נותנת סל משלים לכל המוצרים שהלקוח מבקש.

ענף היין רואה מיזוגים כאלה בשנים האחרונות וכאמור, המגמה מתחזקת. המגש שקד של משפחת שקד, בעלת חנויות דרך היין, מחבקים את יקב רמת הגולן; חברת קוקה קולה, משווקת ומפיצה את יקב תבור; חברת טמפו נכנסה כשותפה של יקב פלדשטיין ותשווק ותפיץ אותו בנוסף  להפצת יקביה שלה – ברקן וסגל; חברת הכרם שמשווקת ומפיצה את יקב דלתון ואת יקב ויתקין, צירפה למשפחה לפני מספר חודשים את יקב ברבדו.

השבוע דיווחנו על הסכם – כשתחילה הבנו שמדובר במכירת יקב דלתא ליקב כרמל, אך מהר מאוד יצא יקב כרמל בהודעה על כך שהתקשר בהסכם שיווק והפצה בלעדיים עם יקב דלתא. ההסכם כולל את המותג, הכרמים וסעיפים נוספים שיתווספו בהתאם למכירות והעמידה ביעדים. כתבנו רבות על השינוי שיקב כרמל עובר בשנים האחרונות תחת המנכ"ל נדב ארנס, שהגיע מתעשיית היין ובשנים האחרונות מקבל עם הצוות הניהולי שלו החלטות מאוד אמיצות, ועושה שינויים מאוד משמעותיים ביקב. ארנס משיט את ספינת הענק הזו בצורה מאוד פרגמטית, ואנשי השיווק הבכירים שלו מייצרים שינויים כל הזמן. לא פעם העברתי ביקורת על המנהלים לשעבר, שעשו מהלכים תמוהים, וכמעט גרמו ליקב להגיע לתחתית. אבל בשנים האחרונות התוצאות מדברות בעד עצמן,  והמכירות שמותאמות ליינות שהיקב מוציא לשוק מוכיחות שהמהלכים משתלמים. אני לא יכול לנתח את המהלך המפתיע האחרון בשילוב יקב דלתא בפעילותו. יקב כרמל מחזיק גם ביקב קאיומי שאינו פעיל כבר ארבע שנים. שני היקבים – דלתא וקאיומי, ממוקמים 200 מטרים אחד מהשני, ואולי יש כוונה לאחד ביניהם. אולי ההשגחה של העדה החרדית שיקב דלתא מתהדר בה, היא זו שקרצה לאנשי השיווק של כרמל, והם רואים בה מקפצה לקהל הזה בארץ ובעולם. ואולי יקב יתיר מספק פחות את הסחורה. רק לאחרונה ראינו את השינויים שיקב יתיר עובר עם ייצור יינות תחת מותג "Darom" – יינות שלא ממש קשורים לאלה שממצבים את יקב יתיר בנבחרת העילית של יינות ישראלים. לדעתי מדובר במותג ויינות שפוגעים בתדמית של היקב המשובח הזה.

רבות נכתב על היינות שמייצר יהודה כמיסה – שותף ומנכ"ל יקב דלתא, באזור תעשייה דלתון בגליל העליון. אלה יינות מכרמים שבבעלות היקב בגליל, ומתעלמים באופן אבסולוטי מהטרואר. מבחינתו, כל קשקושי הטרואר של הייננים בשנים האחרונות לא רלוונטיים, אחרת קשה להסביר איך ליין של דלתא אין בכלל זהות ישראלית – גלילית. זה יין בעל נטייה אמריקאית, הן במראה והמיתוג, והן בנוזל שנמצא בבקבוק.

השאלה הגדולה – כמה זה עלה לכרמל ומה ירוויח מזה יקב דלתא,  היא המעניינת ועדיין לוטה בערפל ובחשאיות מובנת. על פי נתונים שהגיעו אלינו ממקורות שנמצאו בלב העניין ומבקשים להישאר בעילום שם, התברר כי ההשקעות ביקב דלתא הגיעו לסכום גדול 21 מיליון שקלים. יקב כרמל קיבלו אופציה לקנייה של כמה עשרות אחוזים מדלתא, כשמנגנון התמחור מבוסס על רווחיות בכפולות של רווח תפעולי. על פי החיוכים בחתימת ההסכם, "נראה שכולם היו מרוצים מהעסקה שהייתה מהירה בגלל ה- DNA האנושי החיובי של כל המעורבים", כפי שאמר לי גורם בכיר.

כאמור, טמפו, קוקה קולה, המגש שקד, הכרם, ויקב כרמל שנכנס למשחק של הגדולים, הם בעצם השחקנים הראשיים במה שאנחנו מכנים "תעשיית היין הישראלית", והם אלה שעל פיהם יישק דבר. אז נכון שהם אחראים על השיווק וההפצה, אבל הם גם אלה שמזהים את המגמות של הלקוחות, שידרשו מהיקב לעשות יותר יין מסוג מסוים, להוריד מחירים, לשנות תוויות, לוותר על יין, ולעשות מבצעים ברמות מחירים שמתאימות למצב השוק ולתקופה. הם השולטים על הברז התקציבי, והיינן פחות רלוונטי, גם מבחינת מיתוגו וגם מבחינת החלטות לגבי השקפת עולם, בבחינת "תהיה יפה ותשתוק". רוצים לשרוד? רוצים להרוויח? תקשיבו לשיווק ולהפצה. איך אמר אלי בן זקן מיקב קסטל בסרט המדובר? "הכשרות לקחה לי את הרומנטיקה". אז נוסיף את אנשי השיווק, ונוכל להתהדר במשפט נוסף: "אכן בעל המאה הוא בעל הדעה".

אביב בכרם

ניר לביא מיקב הר ברכה כתב וצילם: בתמונה לבלוב של ענבי גוורצטרמינר. יש לנו קרוב ל- 200 דונם כרמים, הוותיק ביותר בן 25 השנה, והצעיר ביותר בן 5 שנים, כאשר ביניהם יש נטיעות כל 3 שנים פחות או יותר. אנחנו מגדלים ענבי קברנה סוביניון, קברנה פרנק, שיראז, מרלו, פטי ורדו, פטיט סירה, מלבק, וכמובן גוורצטרמינר.

אביב בכרם

אדם שטרנבך מיקב הנס שטרנבך כתב וצילם: "התמונות מכרם ג'נבא, נחל חכליל, גבעת ישעיהו, נטיעת 2010. שטח הכרם 13 דונם. הזנים שלנו הם סירה, פטי ורדו, רוסאן, ויונייה וסוביניון בלאן היינות שאנו מפיקים מהם: לה-ג'נבא – סירה ורוסאן, נחל חכליל ורוד – פטי ורדו, נחל חכליל לבן – ויונייה ורוסאן, ג'נבא לבן – סוביניון בלאן".

אדם שטרנבך כתב בנוסף כי "היו לנו גם 12 דונם קברנה סוביניון, אבל הם נעקרו". השאלה הבלתי נמנעת הייתה "וירוס?", וכתשובה הוא שלח לנו את הפוסט שלו מחודש יוני 2020: "אני כותב בעצב… משום שלאחרונה נפרדנו סופית מחלקת ג'נבא א', חלקת הקברנה סוביניון הוותיקה שלנו, שנטענו ב- 1996. החלקה הזאת הייתה מקור הענבים הבלעדי של כל הבצירים של יינות ג'נבא רזרב, ומקור עיקרי לרוב יינות נחל חכליל (האדום).

הקברנה היה מוכה בווירוס. לא בקורונה אלא בווירוס בשם "גלגול עלים 3" (LR3) . הווירוס הזה לחלוטין אינו מדבק או מסוכן לבני אדם ולחיות אחרות, אך מזיק מאוד לגפנים. תסמיני הווירוס, שכנראה הגיע אלינו עם השתילים ששתלנו ב- 1996, הולכים ומתגברים עם השנים, וגורמים לפחיתה מתקדמת בכמות היבול ובאיכותו. התסמין הבולט הראשון, המעיד על הנגיעות בווירוס, הוא האדמה אינטנסיבית (ומקסימה ביופייה) של העלים בסתיו . החלטנו להפסיק לעבד, לטפל, להשקות ולבצור את החלקה לאחר בציר 2017. קיווינו, ללא הואיל, שהיא תשקע אל מותה ללא התערבותנו. בסופו של דבר נאלצנו להשקות אותה ברעל. חלק מהגפנים עמדו גם בזה. בחודש שעבר עקרנו אותה סופית. בשנים האחרונות נעקרו אלפי דונם של כרמי יין נגועים בווירוס הזה בארץ (ובעולם). בעיקר מהזנים קברנה סוביניון ומרלו, אבל גם מזנים אדומים אחרים".

עצוב מאוד. רוב הכורמים והייננים לא מפרסמים ברבים את הינגעות הכרמים בווירוס, אך זו מכת מדינה ממנה נפגעים כולם.

3: היכל היין של המלון הסקוטי – לא מתקמצנים במחמאות

אחרי תקופה ארוכה של הדממת בתי המלון בארץ, המלון הסקוטי בטבריה פותח שוב את שעריו. בית החולים לשעבר, ששופץ למלון מוקפד ומרהיב ביופיו, צופה אל הרי הגולן וכמובן אל הכנרת שמגיעה כמעט עד לפתח המלון. מול הנוף הזה הקימו דניס בודסוב ועמרי יצחק את היכל היין של המלון – St Urban Wine Bar, הכולל חדר טעימות עתיק ומדהים ובר בריכה עם תפריט אוכל מוקפד, שנמצאים תחת פיקוחם של דניס ועמרי.

הדבר שהכי חשוב להם הוא שירות מקצועי, נינוח ובגובה העיניים, מרמת פוליש הכוסות ועד בחירת יינות מדויקים, שמתאימים לתפריט ים תיכוני מלא בטעמים שכולל דגים טריים, פירות ים, וגם המבורגרים איכותיים. כך יש בתפריט יינות שמייבא דני גליל, כמו אתנה ביאנקו מסיציליה שבאיטליה, או ברוטו דה פורטוגל סנטוס לימה, עליו כתב עמרי בתפריט "להתראות קווה שלום ברוטו, מבעבע יבש, הדרי מדויק, עשוי מהזן המקומי ארינטו עם טאצ' של שרדונה", או אם כבר שמפניה, אז של פייר פיטרס בלאן דה בלאן -100% שרדונה מרטיט לבבות.

אם ביינות ישראלים חשקתם, תמצאו בתפריט את אביב רוזה הרי גליל, גליל עליון 20, יבש חד חצוף וטעים (מייקל אייברי במיטבו). הפנינים שעמרי ודניס מצליחים להכניס לתפריט היין יעוררו קינאה אצל כל סומלייה. למשל יקב תל (TEL) של ליטל עובדיה, שמייצרת כ-5,000 בקבוקי יין מענבים שהיא מגדלת בצפון רמת הגולן, ומשלבת מסורת וחדשנות כפי שהיא מעידה על יינותיה. שווה טעימה ללא ספק. רק העיון בתפריט גורם להתאהב במקום, שלא לדבר על המארחים. קחו רגע שקט מכל הבלאגן ופשוט קפצו לשם. הבר פתוח במתכונת תו ירוק, אין כאלה מקומות בארץ נקודה. דברו עם עמרי 052-4563504.

אביב בכרם

רמי נעמן מיקב נעמן כתב, בטינה נעמן צילמה: "כרם הר יחמור הוא הכרם העיקרי של יקב נעמן. הכרם ניטע בשנת 2005  אחרי שהבנתי שהכרם הביתי לא יספיק לתוכניות שלי. הר יחמור גובל בנחל הדישון, והעמק שלרגליו נקרא בפי בני המקום "עמק המכנסיים" בגלל השלוחה שחוצה אותו. העמק הוא סעיף של עמק קדש, שנחשב לטרואר מובחר במיוחד לקברנה סוביניון. לכן בחרתי לשתול שם את ארבעת זני בורדו: קברנה סוביניון, קברנה פרנק (שלפי האנציקלופדיה הצרפתית הגיע הזן מהגליל העליון לבורדו – לא להיפך!), מרלו ופטי ורדו.

יקב נעמן מייצר מהכרם גם יינות זניים וגם בלנדים בורדלזיים – עם טוויסט יצירתי, אשר נקראים על שם להקות: סגול עמוק, קטיפה שחורה, מלך ארגמן ופלויד הוורוד. את עודפי הענבים אני מוכר ליקבי בוטיק אחרים, כגון יקב שטרן, יקב פלטר ויקב פלם. באזור עוד כרמים רבים שמשרתים את כל היקבים הגדולים: כרמל, ברקן, הרי גליל, תבור, וכמובן יקב רמת הגולן –  שבמשך שנים רבות הפיק את יינות הדגל מהכרם הוותיק של רמות נפתלי".

אביב בכרם

ששון בן אהרון, יינן ומנהל הכרמים של יקב מוני, כתב וצילם: התמונה מחלקת קאלדוק נטיעת 2017, המשמשת ליצירת יין רוזה בסדרת נחל על טהרת הזן. בבעלותנו 20 דונם גפני קאלדוק ליד היקב, והשנה נבצור יותר מ- 15 זנים שונים של ענבים.

4: כותב אורח – ד"ר ישי נצר

משק מים של כרמים באקלים ים תיכוני-ארידי (יבש) – להפוך את הלימון ללימונדה

ד"ר ישי נצר, מו"פ אזורי מזרח ואוניברסיטת אריאל

גידול גפן יין בתנאי ישראל הוא אתגר לא מבוטל, כאשר ישנם מחקרים רבים מאוד המצביעים על הקשר בין עקת היובש של הגפן לאיכות היינות (בעיקר אדומים). באזורים אירופאים גשומים, חלק מהאתגר הוא להגדיל את צריכת המים של הגפנים על מנת לגרום לעקות (שמבוששות להגיע). בישראל העובדה שהקיץ הוא חם ונטול גשמים היא בעיה, אבל בהחלט אפשר וניתן להפוך את הלימון ללימונדה.

בעזרת תזמון השקיה נכון, ניתן לשלוט על משק המים של הגפנים באופן שיתאים ליעדי הגידול. לדוגמה, כרם כמותי המיועד לייצור מאסה של ענבים לסדרות נמוכות, יושקה לאורך כל העונה בנדיבות ביחס לכרם הררי שמיועד לסדרות יין איכותי.

במחקר שערכנו יחד עם ד"ר נעה אוחנה לוי, נראה כי ברמת הבסיס צריכת מים של הגפן מושפעת בראש ובראשונה משטח העלווה (כ- 70%) של הגפן, ומתנאי האקלים הסביבתי (כ- 30%). נתונים אלה ניתנים להשגה בקלות יחסית (פריסת התחנות המטאורולוגיות בארץ היא חסרת תקדים בזכות פעילותו המבורכת של מרק פרל ממשרד החקלאות). בהקשר זה חייבים לציין ביושר, כי עד כה מתודת ההשקיה מתחשבת בעבר. כלומר, אם הכורם משקה אחת לשבוע, ההשקיה בשבוע הנוכחי נסמכת על נתוני האקלים בשבוע שעבר. נקודה זו בעייתית בהיבט של גלי חום, כפי שחווינו אותם השבוע, וכנראה עוד נחווה בהמשך. פתרון חלקי הוא העלאה שרירותית של ההשקיה בכ- 30% על מנת להיות בצד הבטוח, כאשר הסיכונים של הגדלת הגרגר ופגיעה באיכות היין הם זניחים מאוד, לפחות בשלב זה של תחילת העונה. פתרון שצריך להיבחן בעתיד ,הוא רמת האמינות של תחזיות עתידיות של נתוני התאדות ונתונים אקלימיים בכלל.

בשלב השני צריכה להיקבע רמת העקה המיושמת על הגפן, או במילים אחרות – גובה מקדם ההשקיה. כרמים המיועדים לגידול כמותי יושקו ברמות של בין 40% עד 60% מצריכת המים של הצמח (המתכללת בתוכה כבר את נתוני שטח העלווה והאקלים). כרמי איכות לסדרות גבוהות יושקו ברמה של 15% עד 20% מהצריכה המקסימלית. בחלק לא מבוטל של כרמים אלה, דווקא השקיה במקדמים גבוהים במהלך הלבלוב, ובעיקר במהלך שלב 1 (מחנטה עד אשכול צפוף), יכולה להביא ליבולי ביניים טובים (כ- 1.4 טון לדונם), עם איכויות יין משופרות. למעשה, דווקא "פינוק" הגפן בתחילת העונה הוא זה שמייצר עקה מוגברת לפני הבציר, כאשר מנות המים מונמכות בשלב 2 (עד בוחל) ובשלב 3 (עד בציר). הסבר חלקי נעוץ ב"זיכרון האנטומי" של הגפן, ובאופן הבנייה של מערכות הובלת המים בצמח.

השיטה המכונה "מודל הדס", פותחה במהלך עבודות הדוקטורט של ד"ר שראל מוניץ יחד עם פרופ' אמנון שוורץ, והיא כבר מופעלת על ידי האגרונומים של היקבים הגדולים. אנחנו נמצאים כיום בשלבי סיום של פיתוח אפליקציה יישומית חינמית, שתשוחרר לטובת כלל כורמי ישראל.

מכיוון שלכל כרם יש את גורמי הסביבה הקבועים (סוג קרקע, עומק, שיפוע, זן , כנה), קיים צורך לבדוק מה המצב הפיסיולוגי של כל חלקה וחלקה. הכלי הוותיק והאמין ביותר הוא תא לחץ, ואנחנו רואים שימוש הולך וגובר בכלי זה, המאפשר התאמה של מקדמי ההשקיה במדויק לכל חלקת כרם. ישנו מאמץ מחקרי ומסחרי לא מבוטל למצוא חלופות לנתוני תא הלחץ דרך צילומי לוויינים, מטוסים, רחפנים, וכן פיתוח של מגוון רחב של חיישנים (סנסורים) שיחזו את מצב העקה בצמח. קבוצת המחקר שלנו מלווה רבים מהפרויקטים הללו, ואנחנו מקווים שיימצא כלי חדשני שיאפשר לנו לשבת תחת הגפן ותחת התאנה, ולקבל אונליין את הנתונים למחשב.

גבריאל ג'יניאו: באליטה המוסלמית בעיר העתיקה שתו אלכוהול כמו האנגלים

רני רוגל מדווח: בגיליון יום העצמאות של 'השבוע בענף היין' פרסמנו כתמונה ראשית בשחור-לבן קבוצה ממגיני הרובע היהודי בעיר העתיקה מרימים 'לחיים' עם בקבוקים של יקב ג'יניאו שהוקם ב- 1840, שאת שמו פגשתי בפעם הראשונה. סקרנותי גברה, וכשראיתי שהזכויות לתמונות מהיקב בעיר העתיקה הן של גבריאל ג’יניאו, חיפשתי אותו, מצאתי את מספר הטלפון והתקשרתי. קבענו פגישה, וכך הגעתי לשכונת רחביה היוקרתית (עדיין) בירושלים למפגש עם עו"ד גבריאל ג’יניאו – בן 95 שנים וחודשיים, דור שישי למשפחה שהגיעה לסלוניקי שביוון לאחר גירוש ספרד, וממנה לעיר העתיקה לפני 198 שנים.

גבריאל זוכר הכול על תולדות המשפחה, על עסקי היין והאלכוהול שלה, ולא פחות על הצמרת הירושלמית של ממשלה-אקדמיה-פוליטיקה מדינתית ועירונית, וכל המי ומי של העיר. למשל פולה בן גוריון, שלא הסכימה שיגאל אלון ישכור דירת גג בבניין של ג’יניאו מול בית ראש הממשלה באותו רחוב (שדרת בן מיימון) "כדי שלא יהיה מעל בן גוריון", ואולי יציץ לו הביתה.

לקראת הפגישה קראתי קצת רקע על המשפחה ופעילותה בתחום האלכוהול, באתר בשם 'מלון' – למה דווקא שם? תעלומה  ירושלמית. הנה קצת מהכתוב שם: " דוד ג'יניאו, אביהם של בכור שלום ויצחק גי'ניאו, פתח את היקב והחנות בעיר העתיקה ב- 1840. ליד חנות משפחת ג'יניאו ברחוב היהודים (רחוב דוד), נתלה שלט משיש שבו היה סמלו של ערק הצבי (ערק גזאלי), אותו ייצרו ביקב של המשפחה החל משנת 1840. למרות שלמוסלמים אסור היה לשתות משקאות חריפים, ערק זה כיכב בבתי הקפה של ירושלים העתיקה. על פי האגדות, את התורה לעשיית הערק למדו בני ג’יניאו ממשפחת קואינקה שקדמה להם בייצור ערק בעיר העתיקה. בהמשך עבר היקב של משפחה זו לתפעול של  משפחת גי'ניאו, ואז חזר אל בנו של יעקב קואינקה המייסד, אך ללא הצלחה רבה כפי שהייתה לאביו".

המשפחולוגיה של הג’יניאו-ים ענפה ומורכבת, ואולי תוכלו להבין אותה ואת פעילותה בסרטון הנקרא 'על מפתן יקב ג'יניאו שהוקם ב- 1840' בו צילם ישראל פרקר את מדריך הטיולים דני בירן, והעלה ליוטיוב בשנת 2017:

כדי להביא לכם פרטים מעניינים המאירים לא רק את היקב אלא את החיים בארץ ישראל תחת השלטון העותומאני ואחריו המנדט הבריטי, הנה הבהקים מפגישתי עם גבריאל ג'יניאו שנמשכה שעתיים תמימות.

מקור הענבים: שאלתי את גבריאל מהיכן קנה היקב את ענבי היין ליינות שלו, וקיבלתי צילום של ידיעה שכותרתה 'מכתב תודה' אשר פורסמה בעיתון 'ההשקפה' בספטמבר 1908 מטעם "בעלי בית מעשה ומסחר יין גפן ויין שרף בעירנו ירושלים", בהם שלום ג'יניאו, בה הם הודו לחברי אגודת ממכר ענבים ממושבות יהודה (ראשון לציון, רחובות, נס ציונה), "על ענביהם הטובים אשר שלחו לנו בשנה הזאת לעשיית יין, אשר כל אחד מאיתנו הפיק רצון טוב ונעלה מהענבים באופן אשר היינו שבעי רצון כולנו". דרך אגב, גבריאל אומר שהענבים הטובים ביותר היו מאזור גוש עציון הגבוה והקר יותר.

על כוחו של מיתוג: האנגלים אהבו משקאות אלכוהול וקנו אותם בחנויות ג'יניאו. לבקשתם שינו את התוויות על בקבוקי יין ששמותיהם לא אמרו לאנגלים דבר, לשמות מוכרים ונחשבים אצלם. כך, יין אליקנט הפך ל'פורט', ויין מתוק לבן הפך ל'שרי', והאנגלים קנו אותם בשמחה רבה. בשנות העשרים התקיימה תערוכה חקלאית בינלאומית, והערק של ג'יניאו קיבל את המקום הראשון וגבר על ערק זחלאוי לבנוני. לציון האירוע הפיקו חבק (בנדרולה) זיכרון מיוחד להישג זה, והדביקו על הבקבוקים.

על כוחו של ויסקי: מאחר שוויסקי היה הכוכב אצל הקצינים (בעיקר) והחיילים הבריטיים,  השלטון רצה לדעת כמה ויסקי ג'יניאו מכרו בארץ ישראל (לא ייצרו אלא מכרו מותגים ידועים מסקוטלנד), והעניק למשפחה אישור לכמות ויסקי שנתית. בגלל ייצור משקאות חריפים הרשו למשפחה להחזיק טנדר ומכונית פרטית. וחשוב הרבה יותר: בית המסחר הראשי היה בכיכר מגדל דוד ליד הקישלה. במאורעות 36 עד 39 הבריטים הגנו על החנות. כשהאצ"ל היה פוגע בבריטים, ליקב ג’יניאו היו בעיות איתם, אבל גבריאל מודה שהוויסקי היה הנשק של המשפחה לפתיחת דלתות. שופט עליון אחד בא לחנות ואמר לגבריאל: Bring me my bottle. ושלא תחשבו שהבריטים לא שילמו – הם שילמו עבור כל המשקאות. כך בקבוק ויסקי עלה לירה ו-16 גרושים, ובנוסף החזרת הבקבוק הריק.

בקבוקים זה לא הכול: את היינות והמשקאות האחרים שהיקב ייצר מ- 1840 תחת רישיון רשמי של השלטון העותומאני ולאחר מכן הבריטי,  מילאו בפחים של 20 ליטר, ואז ריתכו אותם אצל נפח והוסיפו תוויות. היו גם חביות מברזל בנפח 200 ליטר שנמכרו תחת רישיון הסיטונאות של היקב. היו  כאלה, בעיקר חנויות מכולת, שקנו תריסרי בקבוקים עם תוויות. עבור הקהל הפרטי הייתה חנות ליד שוק מחנה יהודה.

השומרוני הטוב: הכהן הגדול השומרוני בהר גריזים שלח את אחיו הצעיר, שהזמין בחנות של ג'יניאו עבור אחיו רם המעלה ערק 'כוכב המזרח' .

איסלם ואלכוהול: הבעיה הקשה הייתה עם האיסלם. בזמן המנדט, אנשי האליטה המוסלמית רצו להיות כמו האנגלים ושתו משקאות חריפים. המסגדים ראו בערק תרופת מרפא – דאווה.

מלחמות ואלכוהול: גבריאל ג'יניאו מודה שהמלחמות והצבאות הזרים, היו טובים ליקב – "צבא זה הלקוח הכי טוב", הוא אומר, ומספר על הצבא הפולני שהגיע וכמובן היה צריך וודקה, הרבה ומהר – תוך שבועיים. ייצרו עבורם בקו הייצור של הערק, ומכיוון שהפולנים רצו תוויות על הבקבוקים, קנו עבורם נייר בשוק השחור, והדפיסו עבורם בבית דפוס בעיר העתיקה. שביעות הרצון הביאה להזמנת כמויות נוספות של וודקה. "לקוחות טובים", הוא מסכם.

מהרשתות החברתיות

עמית סגל שיצא בתחילת השבוע לפסק זמן קצרצר מהמהדורה המרכזית של חדשות 12, העלה לטלגרם תמונה זאת. עשרות אלפי המעריצים מיהרו לנחש מה יש בכוס: ערק על קרח, אפרול שפריץ בגרסה ישראלית, ערק עם לימונים או עם אשכוליות. ואולי ויטמינצ'יק אננס?

6: ביקורות יין מתחת לרדאר

יקבים קטנים שלפעמים נמצאים מתחת לרדאר; כאלה שמנגישים את היינות עם מחירים ראויים ונכונים, וכאלה שלא פעם מפגיזים עם מחירים מופקעים – אז באנו איתם חשבון

יקב סומק – דרך לבנה 2018: בלנד מענבי שאנין בלאן, ויונייה ורוסאן. אכזבה. בלנד לא מאוזן וחסר אופי. מחירו 80 ₪.

יקב שטרן – קברנה פרנק 2016: יין מקסים, מאוזן להפליא, שופע פרי וחמיצות טובה. מחירו 95 ₪. VFM (תמורה לכסף – תל"כ) לחלוטין.

יקב סימון – סוביניון בלאן 2019: מאוד מפתיע, שונה בנוף הסוביניון בלאן הישראלי משופע הדשא. נגיעות קטנות של פסיפלורה והריח של השיתנן החתולי, רומזים על השתייכות ליינות סוביניון גדולים שיתישנו עוד ועוד. שאפו. מחירו 90 ₪ –  VFM לחלוטין.

יקב גלאי – קאזה בלאנקה בלאן דה נואר 2017: יין חצוף, בועט, דומיננטי, קשה להפסיק לשתות ממנו. מחירו 120 ₪ – ל- VFM  צריך מחיר דו ספרתי, לא יותר.

יקב ויינר – רוזה גרנאש 2020: רוזה מהליגה של הגדולים. פרי טוב, חמיצות ורעננות מקסימים. שאפו. מחירו 75 ₪ –  VFM לחלוטין.

יקב הנס שטרנבך – לה ג'נבא 2016: סירה עם 10% רוסן. טעמים מרשימים, מדויקים, מעט מעושן לצד ריחות התבלינים והאניס. בפה פרי שיושב טוב ולאורך זמן. כאמור יין מרשים. מחירו 120 ₪ –  VFM לחלוטין.

יקב דומיין סרור – ל'אור רוז' 2016: קברנה סוביניון, מרלו, סירה. קברנה ריבתי, לא מאוזן. עוצמות פרי שמבטלות את החמיצות או כל דבר אחר שצריך להיות ביין. מחירו 180 ₪.  VFM לחובבי המועקות. מספר דו ספרתי לכל היותר.

יקב להט – להט לבן 2019: רוסאן, ויונייה וסוביניון בלאן. אף ארומטי לעומת פה מינרלי מאוד. היין יהיה מרשים לחובבי העשבוניות והמתיקות הקלילה. מחירו 120 ₪. בהיבט  VFM לדעתי כרגע מחיר דו ספרתי ראוי לו יותר. אני מבין שהמחיר יכול להתאים מפני שהיין יכול להתיישן, אז אספנים ישלמו. כרגע המחיר מופרז.

יקב לה סיטאדל דה דיאמנט  – מדמואזל 2020: גרנאש. לא אהבתי. היין בוקבק בבקבוק ששייך לעולם הוודקות. חמיצות שמשתלטת, אין פרי, מרירות באפטר טייסט. אף אחד כנראה לא באמת חשב על הנוזל, העיקר הבקבוק המרשים. מחירו 100 ₪ –  VFM  יין לשפריץ, שצריך לעלות גג עד 40 ₪.

יקב אייל – יובל רזרב קברנה סוביניון 2017: קברנה עוצמתי, טעמים מושלמים. אחד מהטובים שטעמתי השנה. מחירו 130 ₪ – VFM  עד 100 ₪.

יקב מירון – שאטו מירון 2011: שיראז וקברנה סוביניון. כל כך הרבה פגמים ביין אחד, שהמקלדת ממאנת לרשום אותם. מעופש, חסר פרי, נוטה לחום. גם הבקבוק השני שנפתח לצורך השוואה היה דומה. מחירו 470 ₪ – VFM? לא שאטו ולא בטיח, אפילו לא אוהל סיירים.

7: יונתן לבני מבקר – יינות יקב פלדשטיין

אבי פלדשטיין הוא מהייננים הוותיקים והטובים בענף היין בישראל. הוא היה במשך כשני עשורים הינן הראשי של יקב סגל מבית ברקן, היוצר של היין האיקוני 'סגל לא מסונן', ואיש שהכיר את ברי היין משני צדדיהם. זה מספר שנים שהוא מייצר את יינותיו ביקב קטן במושב גִּבְעַת כֹּחַ לרגלי הרי יהודה. חברת טמפו היא עתה שותפה ביקב. ותהיה אחראית על השיווק וההפצה. יקב פלדשטיין נערך להגדיל את כמות היין שלו, ויעבור בקרוב למתקן חדש . אבי פלדשטיין ימשיך בפעילותו הייננית, כשכל יינותיו יהיו מעתה כשרים. ברביעי השבוע התקיימה טעימת זום  של יינות פלדשטיין על ידי חברת היין 'בורגון קראון' בהנחיית דניאל ליפשיץ, וקבוצת הפייסבוק 'חברים ממליצים על יין'  בה יש למעלה מ-10,000 חברים.

סוביניון בלאן 2018 – אני אוהב אצל פלדשטיין את החשיבה והעשייה מחוץ לקופסה. האיש שהיה מיוצרי היינות האדומים הטובים בארץ, עושה היום יין לבן נפלא. יין "פרשי" לבן נחשב היום כיין שלא עבר חבית אלא כולו יצירת מכלי נירוסטה. פלדשטיין מיישן את הסוביניון בלאן במשך כשנתיים בחביות עץ אלון, חלקן חדשות וחלקן ישנות. התוצאה מצוינת. יין עם בוקה ירקרק ופרחוני. היין מאוזן, הדרי ובעל סיומת ענקית, וממלא את הפה בטעם עשיר עם טאנינים כמו ליין אדום. חגיגה של סוביניון בלאן. אסור להחמיץ. מחירו 110 ₪. ב- 80-100 ₪ הייתי אומר VFM .

רוסן 2018 – עוד יצירת פאר של יין לבן  של פלדשטיין, שמדגיש כי הוא בכוונה אינו עושה שרדונה, אלא מחפש זנים המתאימים לחלק התחתון של חגורת היין העולמית ולמזג אויר חם. אף אקספרסיבי ואלגנטי. יין רענן ומאוזן היטב, מעט מריר או מלוח בסיומת. יין שפלדשטיין מגדיר כמעט אבני – טעמי אבן סלעית. דבשי אם כי אינו מתוק כלל. אופייני לרוסן של עמק הרון הדרומי שמזג האויר בו דומה לזה שלנו. חובה לשתותו. מחירו 125 ₪. ב- 80-100 ₪ הייתי אומר VFM.

סמיון 2018 – הסמיון משמש פעמים רבות לעשיית יין מתוק. פלדשטיין עושה ממנו יין יבש מאוד. אנשי הברון רוטשילד הביאו את הסמיון לארץ ישראל בסוף המאה ה- 19, כי היו סבורים כי יתאים לתנאי הארץ. היין מינרלי, חד ומעט שמנוני. חומצי עם טעמי מלון ירוק ולא בשל, וסיומת לימונית. חסר לי בוקה, וגם בטעם לאחר שני הקודמים הוא נראה לי קצת משעמם ולא מיוחד. לא "כוס היין שלי". מחירו  120 ₪. ממש לא VFM.

גרנאש 2018 – אני מחובבי הזן הזה שבעשיה כמו זו של פלדשטיין הוא מזכיר לי את אהבתי ליינות פינו נואר של בורגון והגרנצ'ה הספרדי. צבעו בהיר, יין עדין ופירותי, כשהפירות על הצד הירוק יותר שעשוי מאשכולות שלמים. טעמי תבלינים ירוקים  ודובדבנים לא מתוקים. צעיר ורענן, וממש מהנה בשתייה. לטעמי מהגרנאשים הטובים ביותר שמיוצרים בישראל היום. לרוץ לקנות לפני שייגמר,  כי אינו מיוצר בכמות גדולה. מחירו 125 ₪ – ממש VFM.

אנו קריניאן 2018 – 'אנו' על שם האל הבבלי והשומרי – אל השמיים וקבוצות הכוכבים. למרות השם המפוצץ לא התלהבתי, בלשון המעטה. יש בו גם מעט גרנאש וקברנה סוביניון, אבל לטעמי יש בו מרירות המזכירה ברט, ויש קריניאנים כמו זה של אסף פז מיקב ויתקין או של הילה בן דהן מיקב סומק, טובים יותר מזה ששתינו. מחירו 115 ₪ – לא VFM.

קברנה סוביניון 2016 – הקברנה סוביניון זה הוא הוכחה שפלדשטיין הוא גאון יין שמתפתח ואינו צועד במקום, ושהוא משנה דעה ומשנה מסורת המיוחסת לו. כמי שאהב את ה- Unfiltered שלו, חשבתי לתומי שהקברנה סוביניון בטעימה זו יזכיר לי את הקברנה סוביניון האגדי של ימי סגל, ולא היא. זה קברנה סוביניון ששהה 100 ימים על הקליפות, ואז הועבר לחביות. קברנה סוביניון הוא בדרך כלל יין כבד. אני מאלה הסבורים שלמרות הפופולריות שלו בעולם כולו, הוא קשה לשתייה בימים חמים כל כך רבים כמו אצלנו.  הקברנה של פלדשטיין סותר קונספציה זאת לחלוטין. יין עם גוף בינוני כלל לא כבד. אף מרגש, שלא יכולתי להפסיק להריח את ריחותיו הטובים, למרות כמות היין המעטה בבקבוק הטעימה.  שונה לחלוטין מהקברנה שיצר לפלדשטיין את ההילה של ימי סגל העליזים. ללא הגזמה הוא מהטובים שזכיתי לשתות  בארץ. יש לו סיומת שלא מסתיימת, אבל לצערי סיימה את ערב הטעימות. מחירו 135 ₪ – ממש VFM.