השבוע בענף היין 47: עבר-הווה-עתיד ביקב עמק האלה

עוד שבוע של סיפורים שלא תמיד שומעים עליהם, קצת יינות שלא תמיד כותבים עליהם, קצת רכילות מעניינת. השבוע: זרקור על יקב עמק האלה, יקב טורא – בציר ואתר אינטרנט חדש, ביקורת שני יינות של רקנאטי, וקצת על יקב רופינו בטוסקנה.



1: יקב עמק האלה: עבר-הווה-עתיד
חברים, אני לא מתכוון להיות חלק בצוות ההחייאה של היקב. ממש מצטער.
אירוע החלפת הייננים והמנכ"ל המסורתי שיש אצלכם ביקב כל כמה שנים, כבר מיצה את עצמו.
לצערי לא למדתם כלום במהלך השנים, ושוב אתם עושים אותן טעויות ומספרים סיפורים, ועדיין מסתירים בסוג של חצי חיוך מי הבעלים האמתיים של היקב, ושוב מדברים על נטיעות חדשות, וציוד חדש, ורוח חדשה, ותוכניות לעתיד, והרבה מילים שפשוט הנן קופי פייסט מהנאום של המנכ"ל הקודם, שהחליף את הקודם, שנאם בדיוק אותו הדבר, והראה לנו בדיוק אותה מפה בה אתם מתכוונים לנטוע גפנים חדשות. קצת מעייף, קצת לא אמין, ולצערי כבר מיצה את עצמו.
הסתירות הרבות בין מה שנאמר במסיבת העיתונאים שהתקיימה ביקב ביום שני השבוע, היו רבות; החל מכמות היין ועד איכות היין. יקב עמק האלה מוגדר על ידכם כיקב ESTATE. בשנתיים האחרונות ראינו מכם עשרות אלפי בקבוקי יין שנמכרו ב- 3-4 במאה שקל, ואף בקבוקי יין שנמכרו ב- 10 שקלים במבצעי 'זר פור יו'. יקב שמרשה לעצמו לעשות זאת, או שהוא פילנטרופ או שמדובר בענבים או במיץ ענבים שלא קשורים ליקב.
ההצהרה כי היקב מתכוון ליצר 400 אלף בקבוקי יין בשנה, לא משקפת את מציאות היקב, שיכולת הייצור שלו כרגע קטנה משמעותית מבחינת הציוד שיש בו – מכלים, חביות וכו', האמירה שהוזמנו עוד מכלים נאמרה כבר לפני שנה ושנתיים, ושוב נשאלת השאלה: האם היין שמייצרים ביקב, אכן נעשה ביקב?
אנשי השיווק מחברת 'ישרקו' סיפרו שרוב היין נמכר ברשת 'טיב טעם' (הבעלים של ישרקו), את יינות עמק האלה כמעט ולא רואים במסעדות, בתי מלון, אולמות אירועים או חנויות יין, ובמהלך השנים כל נושא השיווק היה מוזנח.
לין גולד, הייננית שהחליפה את דורון רב-הון לפני חמש שנים, נכנסה לנעליים גדולות – לא רק כי רב-הון היה יינן מוכשר ומתוקשר, אלא מפני שהיא קיבלה בירושה יקב שלא בטוח שהוא החליט שהוא יקב. כולנו חשבנו לפני כמה שנים שהיקב הוקם לצורך השתלטות נדלנית של הבעלים, שהשמועה אומרת שהוא בן משפחת ספרא, חברו הטוב של בנימין נתניהו, אולם משהו השתבש מבחינת הפשרת הקרקעות, והיקב נתקע ואף אחד לא ידע מה לעשות.
רב-הון עזב כי ההחלטות שהתקבלו בזמנו ביקב היו לא מקצועיות, וכיינן מקצועי שחרד לשמו הטוב, ידע לעזוב בכבוד.
לין גולד הגיעה כסוג של קישוט, על מנת להשאיר את היקב חי עד שיוחלט מהלעשות, אבל מאחר וכל נושא קבלת ההחלטות היה תקוע; לין, בשקט שלה, ניסתה לגבש מהלכים ארוכי טווח על מנת לייצב את היקב.
היו אלה חמש שנים בהן מצד אחד היקב שיחרר יינות טובים, לצד מהלכי שיווק גרועים. היקב דיבר גבוהה גבוהה, אבל בפועל הייננית נשלטה באופן מוחלט על ידי אנשי השיווק של טיב טעם, שרצו יין להמונים שיתמודד עם מחירי היבוא של טיב טעם.
הקיצוניות הזו בסופו של דבר לא החזיקה מים, ולין גולד הודיעה ליקב על פרישתה. אני מניח שכמות האנרגיה שהיא הוציאה בהתמודדות היום יומית ביקב ולאו דווקא בלייצר יין, כי את זה היא עושה בעיניים עצומות, הייתה כמו לידת שביעייה בלידת עכוז.
היקב קיבל את התפטרותה של לין גולד, והביא שני ייננים שאחד מהם הוא בחצי משרה (יעקב אוריה – יינן ראשי שהוא גם היינן של יקב פסגות), והשנייה (יעל סנדלר – לשעבר יקב בנימינה) שתנהל את ייצור היין ביקב דה פקטו.
אני מאוד אוהב ומעריך את שני הייננים הללו, אבל להערכתי אף אחד מהם לא יכול לקחת את היקב עם כל בעיות הניהול שלו, ולומר לבעלים שככה יקב ESTATE צריך להיות.
שניהם יצטרכו לכבות שריפות כל הזמן, ולרוץ אחר חוסר המקצועיות הניהולית שמלווה את היקב בחמש השנים האחרונות, וכפי שזה נראה, המשפט "ההיסטוריה חוזרת על עצמה", אכן נכון.
שחקן חיזוק נוסף שהיקב גייס למחלקת השיווק הוא ארנון הראל – עד לפני מספר חודשים מיקב רמת הגולן. ארנון הוא איש שיווק מנוסה, שללא ספק יכול לנסות להציל את היקב. הוא מקושר בכל תחום המסעדנות ומבין שיווק מקצועי. אני מניח שארנון יצטרך קודם כל להתמודד עם מלאי יין גדול ועם מיתוג בעייתי, וכמובן עם כל נושא כרעי התרנגולת שהיקב יושב עליהן.
לא איש בשורה אני לגבי יקב עמק האלה. יכול להיות שהמהלך האחרון שעושה היקב, הוא הצ'אנס האחרון שיש לו. ימים יגידו.

צילומים דייויד סילברמן, יח"צ

2: בשולי מסיבת העיתונאים – ומי לא הוזמנו?
במסיבת העיתונאים נטעמו יינות העבר של יקב עמק האלה, אותם ייצרו דורון רב-הון (בתמונה מוזג יין ספרה שהוא מייצר היום) ולין גולד. יכולתי לכתוב ביקורת ולספר על הטעימה, אבל האמת: משהו צרם לי עם כל לגימה וכל כוס יין שמזגו לי.
היה זה כל כך מכובד וכל כך ראוי להזמין את שני הייננים הללו שישתתפו בטעימה ויהיו האורחים של היקב, ושהם יציגו את היינות שלהם. יקב שמכבד את עצמו וקורא למסיבת העיתונאים 'עבר-הווה-עתיד', היה עושה את המהלך הזה. ואתם יודעים מה, הייתם יוצאים גדולים. זה יקב ESTATE. יקב שמכבד את הטרואר שלו ואת הייננים שלו. מצד שני, בדרך הביתה נזכרנו שגם כשלין גולד נכנסה לתפקיד והגיעה למסיבת ראשונה במחסן של חברת ההפצה 'אנוטקה' של משפחת חינאווי ביפו (כן, גם הם הוחלפו), לין הציגה והטעימה יינות שלא הייתה לה כל נגיעה בהם – כולם נעשו על ידי דורון רב-הון. אין ספק: יקב עם מסורת.

3: יקב טורא – בוצרים ומשיקים (אתר אינטרנט)
יקב טורא החל לבצור השבוע את ענבי השרדונה שלו, והבציר נראה מבטיח. הענבים נבצרו ב- 23 בריקס 23 ו- PH 3.45, ואם נשפוט לפי השרדונה של שנה שעברה, אני מצפה ששרדונה 2016 יהיה פחות פירותי, יותר חד ומינרלי.
היקב מתכוון לגדול השנה ל- 80,000 בקבוקים, כשרבע מהכמות תהיה יין לבן ורוזה.
היקב גם חנך אתר אינטרנט חדש ומרשים, וללא ספק יקב טורא – ורד (בתמונה) וארז בן סעדון – הופך לאט ובבטחה ליקב שעושה בית ספר לשיווק לשאר היקבים בסדר הגודל שלו. שאפו. http://www.turawinery.com/he/

4: ביקורת יין – שניים של יקב רקנאטי
רקנאטי מרלו רזרב כרם מנרה 2012

אני לא חובב את המרלו הצפוני ומעדיף אותו יותר בבלנדים, אבל טעימה ממרלו מנרה של רקנאטי, קצת משנה את דעתי בעניין. מתברר שכן אפשר להגיע למרלו שיש בו ניחוחות שזיפים ודובדבנים בשלים שלא משתלטים, והם משתלבים ם יפה עם ריח האלון שעוטף ושומר אותם לבל יהיו ריבתיים. היין בעל גוף בינוני עם רכות מקסימה בפה, בו טעמי השזיף והדובדבן בפרונט והאפטר טייסט ארומטי. היין בעל רעננות ייחודית. יופי של מרלו.
המחיר 90 שקלים – VFM (תמורה למחיר) לחלוטין

רקנאטי שיראז פטיט סירה 2015  
מדובר ביין אסרטיבי, עם טאנינים חזקים וצבע כהה. באף יש ריחות חריפים של פלפל ואגוז מוסקט, מעט ציפורן בקצוות. בפה טעמי פירות אדומים חמצמצים, מאוזנים מצוין עם חבית מעט מעושנת.
ככל שלוגמים מהשילוב של הענבים, הללו אי אפשר שלא לשאול מה ההבדל בין פטיט סירה לסירה (שיראז),
מעבר לתשובה המתבקשת שאלה ענבים שונים בעלי היסטוריה שונה, אולם השילוב שעושים ברקאנטי מרתק. השוני בין הזנים מיטשטש, ויש הרמוניה שקצת מפתיעה, וזו החידה בעיניי ביין הזה.
חובבי יינות עמק הרון ימצאו בו עניין רב, אף על פי שהשימוש במילה 'שיראז' ולא סירה, מבלבל קצת. ככל שניסיתי למצוא ביין עשייה של עולם חדש, לדעתי הענבים התנגדו לכך נחרצות.
המחיר 75 שקלים (נמכר בלעדית ברשת דרך היין) – VFM לחלוטין. מדובר ביין שונה ומרתק.
צילום יינני יקב רקנאטי: ישראל פרקר


5: יקב רופינו ומה אנחנו יכולים ללמוד לטובת ענף היין בישראל

רני רוגל העורך מספר על ביקור באחד מיקבי רופינו בטוסקנה: Tenute Poggio Casciano – אחוזת פוג'ו קשאנו.
אדוארדו טורנא, איש מרכז המבקרים, סיפר כי רופינו הוא הקיאנטי הממותג הראשון, הראשון אותו ייצאו מאיטליה והפך לשם נרדף ליין איטלקי, כולל ביקוש רחב מקהילות של איטלקים בארצות השונות. זה גם הקיאנטי הראשון שיובא לישראל – ע"י האחים שקד (שגם תיאמו את הביקור ביקב).
היצוא היה חשוב ביותר ליקב, כשקו רכבת הגיע ליקב כדי להביא את היין לנמל ליבורנו.
כחלק מגישת היצוא, היקב השתתף בתערוכות בינלאומיות שונות, וגרף מדליות זהב בארה"ב, פריז ומקומות נוספים – כקידום תוצרת איטליה ונוכחות עולמית –Made in Italy.
בכלל, בולטת גאווה לוקאל פטריוטית איטלקית בחנויות ברחבי ארץ המגף, שמציגות ומוכרות תוצרת איטלקית – כפי שאמרה שרי אריסון: המיתוג מתחיל מתוכי. אז זהו שיעור אחד שאפשר ללמוד.
שיעור שני מתייחס לוותק ומסורת: שמו של יין הריזרב של היקב – שהתיישן בחביות גדולות, היה קיאנטי אקסטרה אולד. אלה היו יינות ספריה שנשמרו עבור הדוכס של סבויה, וב- 1927 יצא היקב עם מותג קיאנטי קלאסיקו ריזרבה – מאז הלא השתנו השם והתווית – 82 שנות בציר עד עכשיו, בלי שינוי.
אחרי מלחמת העולם השנייה היה באיטליה שגשוג כלכלי ועלתה רמת החיים, והיין שינה תפיסה – ממוצר מזון פשוט לצריכה יומיומית, הפך יותר ויותר למוצר יוקרה והנאה, תוך מחשבה על עליית איכות, ותמיכה טכנולוגית בשיפור היין.
באותה תקופה היו מעט יקבים, ועלה כוחם של כורמים שהפכו ליצרנים בעצמם, מגמה שגברה בשנות ה- 60 ובשנות ה- 70-80 הגיעה לשיא.
"היום יש יותר מדי יקבים – קטנים, בינוניים וגדולים", מתלונן אדוארדו. מה הפתרון? יקבים גדולים שקונים אחוזות נחלות כרמים, כמו פוג'יו קשאנו, כחלק משישה יקבים-אחוזות אותם קנה רופינו.
שינוי הכרמים הביא גם לשינוי מסוים בטעמים, אך הבסיס נשאר סנג'ובזה. פוג'יו קשאנו אמנם ממוקם בחבל קיאנטי, אך בגלל הטרואר מייצרים בו יין מודרני – סופר טוסקן (השם אותו טבע רוברט פארקר) שנקרא מודוס, בו הסנג'ובזה הוא אופציה אך לא MUST. הסופר טוסקן מהווה כ- 10% מהייצור ביקב בו מייצרים רק אחוז אחד מכלל יינות רופינו – 170,000 בקבוקים מתוך 20 מיליון, וזה היחיד בין היקבים בו אפשר לבקר.
הסופר טוסקן נולד בשנת ה- 70 של המאה ה- 20, כיין יותר עמוק ועשיר מהקיאנטי הקלאסי. משמעות המיתוג כ- IGT TOSCANA היא שהענבים באים מטוסקנה, אבל לא יותר מכך. "זו קטגוריה מאוד רחבה ולא מחייבת שום דבר. יינות בסגנון בורדו או קליפורניה, מזנים בינלאומיים שלא מותרים לשימוש בקיאנטי קלאסיקו, בו לפחות 70% מהענבים הם סנג'ובזה", אומר אדוארדו.
השם רופינו נשאר אך הבעלות השתנתה למשפחה אחרת, ומ- 2011 רופינו הנו בבעלות תאגיד קונסטיליישן הגלובלי. בית הבעלים הקודמים הפך למרכז המבקרים, כשהבית הפרטי שלהם צמוד אליו.
"כשאתם שותים יין טוסקני, אתם לא שותים יין – אתם שותים טרואר", אומר אדוארדו. זה נשמע טוב, אך באותה נשימה הוא מספר כי באזור עשו יין לא טוב – כמויות גדולות של ענבי סנג'ובזה לייצור כמותי של יין. היום מחפשים איכות והכמויות של ענבים לדונם קטנות בהרבה".
אז אם רוצים עוד לקחים: האחד מתייחס למעבר ליין איכותי יותר – או השאיפה לכך, והשני מעלה מחשבה בנושא חיפוש הזן והיין הישראלי – נראה כי אם יהיה יין ישראלי, אצלנו מיד יעשו גם את הסופר-ישראלי – אחד לא יספיק.






היו הראשונים להגיב...

כתבו תגובה