במאה שנה האחרונות שותפה תעשית הוויסקי לתופעה מעניינת, הקיימת בתחומי חיים רבים – תופעה של אופנות מתחלפות.
את עולם הוויסקי במאה ה-20 ניתן לחלק בצורה גסה לשלוש תקופות עיקריות. תחילת המאה הייתה ללא ספק התקופה של הוויסקים האירים, אשר שלטו בתעשייה ללא עוררין. מספר אירועים דחקו את האירים הצידה, ולקראת אמצע המאה ה-20 הפך הבלנדד הסקוטי לוויסקי האהוב והפופולרי בעולם.
התהליך שסגר את המאה ה-20 הוא הגילוי של המאלט כמשקה בפני עצמו על ידי חובבי הוויסקי הרבים. אמנם הבלנדד נמכר בכמויות הרבה יותר גדולות, אך עם סוף המאה ה-20, מכירות המאלטים צמחו במהירות אדירה, והמאלט הפך לוויסקי המדובר ביותר.
עם כניסתנו למאה ה-21 ניתן לומר כי הגיע זמנו של הוויסקי האמריקאי. לא שבמהלך המאה הקודמת וויסקים אמריקאים לא נמכרו, אך עם סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21, מכירות הוויסקים האמריקאים זינקו בלמעלה ממאה אחוזים.
לאחר שנים של שליטה סקוטית מוחלטת בתעשיית הוויסקי, האמריקאים מצטרפים גם הם לחגיגה. הוויסקים האמריקאים יהיו תמיד יוצאי דופן בנוף הוויסקי העולמי. כל יצרניות הוויסקי בעולם, מפורסמות יותר או פחות, מייצרות וויסקים שונים, מעניינים ואיכותיים – אך כולם רחוקים באופיים שנות אור מהוויסקים האמריקאים.
אנשי וויסקי רבים מסכימים עם החלוקה הגורסת כי את כל הוויסקים בעולם ניתן לחלק לשתי קבוצות עיקריות – האמריקאים ומולם כל השאר. רבים מחובבי הוויסקי המתחילים, יתקשו להבדיל בין וויסקי אירי לסקוטי, אך כוס וויסקי אמריקאי, גם חובב וויסקי בתחילת דרכו יוכל לזהות. הוויסקים האמריקאים שונים משמעותית באופיים מרוב הוויסקים האחרים המיוצרים בעולם. גם ההגדרות המוכרות של וויסקי מאלט או בלנדד הנפוצות בקרב כל המדינות המייצרות וויסקי, אינן רלוונטיות בארה"ב.
לאמריקאים הגדרות משלהם.
מדינה חדשה – וויסקי חדש
בארה"ב החלו לייצר וויסקי כבר במאה ה-17, עם הגעתם של מהגרים סקוטים ואירים לחופיה המזרחיים של אמריקה הצפונית. אותם מהגרים הביאו איתם את הידע והאהבה לוויסקי, אך התנאים באמריקה היו שונים מאלו בארצות המוצא, מה שהפך את הוויסקי המיוצר באמריקה לשונה באופיו מהוויסקי שיוצר באירופה.
עיקר ההבדל היה בחומרי הגלם ובאקלים. הדגן הפופולארי שהיה זמין ונגיש באותם הימים במזרח ארה"ב היה שיפון, ואכן הוויסקים האמריקאים הראשונים שיוצרו היו עשויים בעיקר משיפון. עם עצמאותה של ארה"ב ב- 4 ביולי 1776 החלה תנועה מאסיבית של מתיישבים מערבה.
להזכירכם, בתחילת דרכה, הייתה ארה"ב מרוכזת כולה במזרח היבשת, ותהליך ההתפשטות מערבה החל לתפוס תאוצה עם תחילת המאה ה-19.
התנועה מערבה הייתה קשה ביותר בעיקר בגלל הטופוגרפיה והתעבורה (הרי האפלצ'ים הפראיים שהפרידו בין מזרח למערב), ואכן כל אותם מתיישבים היו בעיקר סקוטים ואירים קשוחים שהצליחו לשרוד את המסע. עם הגעתם של המתיישבים לדרום מרכז ארה"ב, הם החלו מיד במלאכת ייצור הוויסקי. באותם אזורים הדגן העיקרי שהיה בשימוש היה תירס. שלא כמו שעורה, התירס הוא דגן קשוח מאוד, אשר מסוגל לגדול בתנאים קשים וללא טיפול צמוד כמו השעורה המפונקת.
וכך, התירס שהיה בבסיס המזון והתפריט של המתיישבים באותם הימים, הפך להיות גם הבסיס לייצור וויסקי. כל חוואי שגידל תירס היה גם יצרן וויסקי, וזאת כיוון שהרבה יותר נוח כלכלית וטכנית לשמור וויסקי מאשר לשמור תירס.
חקלאים רבים, אשר נותרו בידם עודפים של תירס, העדיפו להפוך אותו לוויסקי, מאשר להשאיר אותו להירקב או להיאכל ע"י מכרסמים שונים. הוויסקי היה כה נפוץ, עד שהפך להיות הכסף של אותם הימים, והוערך כמוצר אשר אינו מתקלקל, קל לאכסון, קל להובלה, וללא ספק תורם למצב הרוח.
וכך לאט לאט החל הוויסקי האמריקאי להתעצב ולהתבסס, והפך ממוצר משלים של מגדלי התירס למוצר מוכר ואהוב המגלגל כיום מיליארדי דולרים.
עד היום, רוב רובה של תעשיית הוויסקי בארה"ב מרוכזת באותן מדינות אליהן הגיעו המתיישבים הראשונים. ימותו הקנאים, ולכל חובבי המאלטים הסקוטים, הנוהגים לזלזל או אפילו להתנשא בכל הקשור לוויסקי האמריקאי – אל לשכוח כי מאחורי כל וויסקי אמריקאי עומד סקוטי שרירי וקשוח. אז אמנם וויסקים אמריקאים נחשבים פחות בעיני רבים מחובבי הוויסקי בעולם, אך הגיע הזמן לנפץ את הסטיגמות.
נכון, הוויסקי האמריקאי שונה מאוד מאחיו בעולם, אבל די להתנשא – הוא נפלא ונהדר, ולא פחות טוב מכל השאר.
אז בואו נתרווח ונרים כוסית מאלט סקוטי מיושן – לחיי הוויסקי האמריקאי!
פורסם במגזין הישראלי לוויסקי – גליון אייר
www.iws.co.il
