חבריי הטובים ביותר

הכל התחיל משיחת טלפון שגרתית מחבר טוב שלי, מיכאל בן יוסף. את מימי, כך ביום-יום, הכרתי לפני למעלה מעשר שנים. שניניו היינו בנקודת מפנה בחיים. מימי סיים את פרק הטיסה בחייו כקפטן 747-400 באל על. אני, ללא ידיעתי באותו הזמן, ביימתי את הסרט האחרון בחיי. "במקרה" תיעדתי את טיסתו האחרונה של מימי בקו ת"א – ניו-יורק – ת"א, במהלכה תוארו אירועים אחדים מחייו המרתקים של טייס, מקורס טייס, דרך מבצע סיני, פעולת אנטבה ועוד.

מאז גמענו, מימי ואנוכי, עוד כמה אלפי קילומטרים יבשתיים. הסתובבנו ביקבים בסונומה ונאפה שבקליפורניה, וגם את טוסקנה הפכנו יחד. חברות טובה היא יהלום לא מצוי. לא פשוט לשהות זה במחיצתו של זה, במכונית, בחדר במלון וכיוצא בזה, ימים ולילות, מבלי "לעלות על העצבים" זה של זה. רגעים יפים היו בשפע. השקט המופלא על המרפסת בקומת הגג של יקב "אופוס", כשכרמי קליפורניה משתרעים מכל עבר, והעולם נראה פשוט מושלם.

רגע מושלם נוסף בבית קפה קטן בכיכר העיירה האיטלקית פיאנזה, בירת הפקורינו, השוכנת בין מולטאלצינו למולטיפולציאנו.
פיאנזה היא עיירה קטנטנה וציורית, עם סימטאות וחנויות עמוסות כיכרות גבינה עגולות, "מסריחות" כמו שצריך. שתינו קפה, מימי קרא בהראלד טריביון, ואני בהיתי בעוברים ושבים. כששילמנו, שיבחנו את העוגה שחילקנו בינינו. בעל הבית חייך, והצביע בגאווה כלפי הקומה למעלה: "זה אמא עשתה"…

שיחת הטלפון נגעה ברשימת היינות הטובים ביותר. אחרי שאמרתי את מה שאמרתי, הבנתי שאין דבר כזה בעצם: רשימת היינות הטובים ביותר. אין דבר כזה בערך מוחלט. כמו שאין הערים או המקומות היפים בעולם, המכוניות הטובות בעולם וכיוצא בזה. הכל כל כך אישי, וכך צריך להיות. אפשר לנסוע בפיאט עם בחורה נפלאה, בטיול שמבטיח לך כל מה שרק תרצה, והפיאט באותו רגע היא המכונית הכי טובה בעולם.
ואם תיסע בגפך, והבדידות עושה בך שמות, לא תעזור הרולס-רויס שבה אתה נוהג לשפר את מצב הרוח. שנים אחר כך תזכור את הנסיעה בפיאט ולא את הרולס-רויס…

וטעמתי כמה יינות מאלו הנחשבים להכי טובים בעולם.
בפברואר 1999 ביליתי שבועיים בבית החולים תל השומר, כתוצאה מאפנדיציט שעמד להתפוצץ וניתוח שהסתבך. כשיצאתי משם החלטתי, שכמחווה לכל אותם חברים שבאו לבקר אותי בבית החולים, אני פותח את היין שיש לי במרתף. יום אחד הגיעו כולם לבית ברמת-גן, בו גרתי אז. היה רק בקבוק אחד, כך שמזגתי, בדחילו ורחימו, מעט-מעט לכל כוס.
היין? שאטו איקם 1986. למי שלא שמע, וזה בסדר גמור, שאטו איקם זה הרולס- רויס של יינות הקינוח בצרפת, אפשר לומר: בעולם כולו. מה שיותר חשוב הוא, שכששותים סוטרן (שם הכפר בו מופקים יינוח הקינוח המופלאים הללו) מעולה, בוודאי את הסוטרן הטוב ביותר שיש, אתה מצפה לפגישה עם סגנו של אלוהים, לפחות.
מה שקרה, מה שקורה הרבה כשהציפיות גבוהות מאד, שסגנו של אלוהים היה כנראה עסוק בפגישות, סליחה: טעימות אחרות, ומי שהגיע היה השוער שהתנצל: גן העדן היה נעול… אייי, שאטו איקם. כמה חיכינו לרגע הזה. שלא תבינו לא טוב: היין לא היה רע. היין היה בהחלט ראוי לשתייה, עם כל הטעמים המוכרים של יין קינוח מסוג זה. אבל זה היה רחוק מאד מלהיות יין ענק.

לעומת זאת, הפתיע אותי חבר אחר, מיקו, ערב אחד בדירתו הקטנה בפריז, עם בקבוק סוטרן אחר. זה היה שאטו גיירו 1990. כשמזגנו את היין הקר לכוסות התמלא החדר, יחד עם הריחות המופלאים של הריקבון האציל, קולות של מלאכים. היין שר בשבילנו. במילים אלה תיארה באוזני ליידי אנגליה בשם סרינה סאטקליף, מנהלת מחלקת היין בבית המכירות סותביס, מהו יין גדול: "הוא שר בשבילך"…. ואת המנגינה של הגיירו 1990 אי אפשר לשכוח…
מה שאני בעצם אומר הוא, שבניגוד לדעה המקובלת, הסטנדרד של עולם היין הבינלאומי, השאטו גיירו עלה, לא בכמה דרגות, אלא ב"כיתה", על האיקם האבסולוטי, שאין עליו עוררין…

וזה לא המקרה היחיד. יצא לי לטעום גם כמה יינות בורדו מהנחשבים ביותר. שאטו מרגו היה אחד מהם. יין טוב. לא נפלתי מהכסא ולא החסרתי פעימה. לעומת זאת, שאטו לה נרט, שאטונף דה פאפ משנת 1990 חקוק בזכרוני לנצח. כן, המלאכים שוב ירדו לברך את יושבי כדור הארץ…
אני יכול להמשיך כך עוד ועוד. מה שאני פשוט רוצה לומר: תשכחו את הרשימות. תתעלמו מהתוויות. תשתו את היין. אם הוא טוב הוא ידבר. אם הוא טוב מאד הוא ישיר. אם הוא מושלם – לא תשכחו את השירה שלו.
וזה קורה. לא הרבה, אבל קורה.

זאב דוניה
נובמבר 2008






היו הראשונים להגיב...

כתבו תגובה