לא כל יום חג – כך למדנו בבית הספר ובחיים. אני רוצה לספר לכם על יום אחד שלפי לוח השנה היה יום רגיל, ולקראת הערב הפך ליום חג אמיתי – חג 1982.
לא מכירים? לא שמעתם? לא יודעים? אז אתם פשוט לא מעורים בעולם היין הבינלאומי.
האירוע היה חגיגת שנת בציר 1982 (בצרפת) בחצרו של זאב דוניה (יקב סוסון ים) – האיש עם השירז הכי טוב שטעמתי בארץ.
באותו ערב, בו סירב דוניה בכל תוקף להגיש מיינותיו שלו, נוכח גם רוני ג'יימס (יינן יקב קיבוץ צרעה), האיש של "גבעת החלוקים" ויינותיו המצטיינים, שסירב גם הוא להגיש מיינותיו.
כולנו חזרנו אל בציר ,1982 שנרשם בספר הזהב של הבצירים המצטיינים עם הדירוג הגבוה, אם לא הגבוה ביותר, בתולדות צרפת המודרנית, ובורדו בראש הרשימה.
כל בציר והסיפור שלו. לבציר 1982 סיפור ארוך ומיוחד: בטעימות ראשונות, כשהיין עוד היה בימיו הראשונים בחביות, קבעו המומחים כי שנת 1982 היא שנה בציר רגילה. אחדים עוד אמרו וכתבו כי "אין כל סיכוי שבציר זה ייזכר בכלל". התחזית הורידה את דירוג היינות ומחיריהם בהתאם. היחיד שחזה לו עתיד היה רוברט פרקר, הגורו של טעימות מוקדמות עם דגש על יינות בורדו.
חלפה שנה, ובעוד היין מבלה בחביות, נמכר בחלקו במחירים נמוכים והשאר לא נמכר כלל.
כבר ב- 1985 כתב פרקר בשנית, שליין זה יש עתיד גדול. אף אחד אחר לא נתן ליין ציון גבוה מ- 82 נקודות.
איך קרה שיין מיוחד זה הסתיר את תכונותיו המיוחדות משך שנים כה רבות? ואיך, בבת אחת, יצא מהמחתרת וזינק אל ראש הרשימה?
אין לכך הסבר אחד, אבל אפשר להיעזר בהיגיון:
לפי הכתובים של אותה תקופה, יינות בורדו, כולל בציר 1982, היו עתירי טאנינים.
להרבה טאנינים נדרש זמן ממושך כדי להתעגל, להתרכך ולהיות פחות קשוחים ועדינים לשתיה – להתעגל, בשפת המבינים.
כך, מאחורי הטאנינים הקשים נשמר סודו של בציר 1982, עד שנתגלה חמש שנים מאוחר יותר, בעזרת חיכו הנאמן של רוברט פרקר האגדי, בשלישית.
שלושתנו המשתתפים בטעימה, רוני, דוניה ועבדכם הנאמן אוהבי היין, גלגלנו עיניים, טלטלנו ראשים, והשמענו קולות השמורים לחדרי השינה. שוב טעמנו, צקצקנו בלשונותינו. וניסנו לדקלם שירה רטובה ואדומה ממש.
היינות, בני 24 שנים, שנשמרו במרתף ממוזג, שמרו ופיתחו טעמים שרק בורדו יכולה להוציא, וגם זאת מדי פעם בלבד.
שלא כמקובל ליינות בורדו, את היינות של שנת בציר 1982 אפשר, ואפילו רצוי, ללגום ללא אוכל או חטיף.
כל מה שטעמנו ולעסנו, פרט ליין כמובן, היה מיותר.
בלגימה אחת נחשף עולם שלם של ניחוחות וטעמים. כל רגע שינו היינות את ניחוחם וטעמם, בכל דקה גילינו יין חדש. רוני ג'ימס היה בנירוונה, זאב דוניה עמד ולא זז, ועבדכם הנאמן שאל את שאלת השאלות: "מתי נתקרב אנחנו, הישראלים, המיצרים יין אלפי שנים, ליין שכזה"? מבט של רוני וגניחה של דוניה, הבהירו לי שאנחנו עוד רחוקים.
על הניחוחות, להלן ציטוט מפיו של מיכאל ברדבנט, האיש בעל הניסיון הגדול ביותר בטעימת יינות "מבוגרים: "ליינות ששהו מעל 15 שנים בבקבוק, נוספים ניחוחות המזכירים בשר צייד שנשאר בחוץ ליבוש". שני היינות האדומים, מיד עם חליצת הפקק התאימו ממש להגדרתו זו.
היינות:
CHATEAU BRANE CANTENAC Margaux 1982 מוגדר second growth ברשימה המפורסמת משנת 1855; השאטו שומר על טיבו למרות השטחים העצומים של הכרמים ברשותו.
היין עשיר, עמוק, שמן, מלא ניחוחות המשתנים בכוס כל זמן הטעימה, היין היה בשיא בשלותו. צבעו היה עדיין צעיר יחסית לגילו, עם עומק של ניחוחות וטעמי פרי שמאחוריהם היו הטאנינם ששמרו עליו. יין אלגנטי, עם סיומת ארוכה ומלאה קשת אין סופית של טעמים. סופר יין.
1982 CHATEAU SOCIANDO – MALLET איזור HAUT MEDOC
מוגדר grand cru bourgeois
למרות דירוגו הנמוך יחסית, היין שמורכב מ- 60% קברנה, 30% מרלו ו- 10% קברנה פרנק, שמר על גוון ארגמן עמוק, עם סימנים קטנים של גיל. מפתיע, הפקק נשאר גמיש, בחליצה עזב את הבקבוק כאילו שהרגיש שזמנו פג.
הצעה: ליין בגיל מבוגר החדרור אינו מומלץ, על מנת לא להפסיד את הניחוחות הראשונים, וגם עודף החמצן הפתאומי יכול לגנוב ממנו את טריותו השמורה.
היין מרוכז מאוד, גוף שמן, מלא ניחוחות וטעמים משתנים, עדיין עם טאנינים טובים אך רכים. היה קשה להסכים בין שלושתנו, מה באמת היו טעמיו השונים.
כן הסכמנו שהיין מורכב, בעל עומק ואלגנטיות, משתלט על כל חושי הטעם לבדו, ואין צורך להוסיף לו כל מאכל או תוספות.
הויכוח שהתפתח בין שלושתנו על "איזה יין טוב או מתאים יותר", כמעט פירק את החברות שבינינו.
הויכוח הוא לא נגמר עדיין, ועוד ידנו. נטויה עוד ידובר וייכתב בעניין. רק שני בקבוקים נוספים של אותה שנה מפוארת יוכלו להשלים בין שלושתנו. יש מתנדבים?
שני בקבוקי יין הפכו ערב זלילה סתמי, לחגיגה אמיתית. ערב, שיישאר רשום בזיכרוננו עוד הרבה שנים.
גם הסוף היה מענין:
1994 SAMLING EISWINE מיקב HELMUT LANG
מאזור NEUSIEDLERSEE שבאוסטריה (350 מ"ל).
הסיום היה מתוק ועל רמה: חצי בקבוק של יין לבן מתוק מקורר היטב, ICE WINE אוסטרי, בהתאמה מוחלטת לשעה למצב הרוח המרומם.
האוסטרים מייצרים "יין קרח" מענבי וולשריזלינג – Welschriesling , הריזלינג המקומי, שממתין על הגפן לבציר מאוחר עד מאוחר מאוד, עד הכפור הראשון של החורף, בערך בחודש דצמבר ועד ינואר. יין מיוחד הדורש מיומנות מיוחדת לבציר ולייצורו הנכון.
הבקבוק הקטן הביא איתו ריחות של בושם פירותי צעיר למרות גילו המתקדם; ליד השולחן הריחות של דבש ואפרסקים מיובשים כבשו את הסביבה. היין כחגיגה, מתוק אך לא מתוק מדי, מאוזן עם חמיצות יפה ששמרה עליו, נשאר על הלשון כסיומת מפוארת לערב בלתי נשכח.
מיכאל (מימי) בן-יוסף הוא איש יין משכמו ומעלה; סופר שכתב שלושה ספרי יין (שניים בעברית ואחד באנגלית); מוותיקי טייסי התובלה בחיל האוויר (כולל הטסת הרקולס במבצע אנטבה); וטייס אל-על בדימוס, שאת כל הקריירה המקצועית המפוארת שלו עשה בחברת התעופה הלאומית.
