רק בחודש תשרי יש רצף של חגים השונים כל כך זה מזה, ושל ארוחות חגיגיות המוגשות 
לכבודם. החודש נפתח בארוחת ראש השנה אשר בה נוהגים לאכול מאכלים סמליים המכונים "סימנים". לכל עדה יש סימנים האופייניים לה. יש המהדרים ועורכים מעין "קערת סדר" של ראש השנה, ויש הכוללים את המאכלים הסמליים במנות המוגשות בארוחה. בארוחת ראש השנה עורכים את השולחן במפות ובכלים היפים ביותר. משפחות רבות נוהגות להתכנס ולהקשיב לסיפורי ההצלחה של בני המשפחה ולהישגיהם של הצעירים ושל הבוגרים בשנה החולפת.
הארוחה המפסקת שבערב יום הכיפורים היא הארוחה החגיגית הבאה. המרכיבים של ארוחה זו מכינים את הסועדים ליום הצום שיהיה למחרת. הארוחה צריכה להיות עשירה ודשנה, ונאמר עליה שאם היא כזאת הרי שהסועדים נחשבים כאילו צמו יומיים – לא רק ביום הכיפורים עצמו אלא גם בערב יום הכיפורים. האשכנזים אוכלים מרק עם קרפלאך, ויוצאי צפון אפריקה אוכלים קוסקוס וממולאים.
שבירת הצום במוצאי יום הכיפורים נעשית לרוב בשני שלבים: תחילה אוכלים מיני מאפה מתוקים ומשקאות חמים, ורק אחר כך אוכלים סעודה חגיגית מלאה.
הארוחות והכיבוד שבסוכה הם אתגר מיוחד. סוכות הוא חג שמצווה להיות בו שמחים והוא כולל הן את ימי החג המלאים בתחילתו ובסופו, והן את ימי חול המועד. אל הסוכה, שהיא מבנה ארעי, נוהגים להזמין את האורחים הווירטואלים – האושפיזין – אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף ודוד. בעקבותיהם באים גם אורחים רבים, בני משפחה, ידידים ואפילו עוברי אורח. בגלל המרחק מהמטבח, ובגלל התנועה הערה של באים והולכים דרושים מאכלים מיוחדים שיצליחו להישאר חמים וטעימים, ושלא ידרשו עריכת שולחן מסובכת. פשטידות, מיני מאפה ומאכלי קדרה מתאימים במיוחד לדרישות אלה. נוסף על המאכלים האפויים והמבושלים, נוהגים בסוכות להרבות בכיבוד של פירות שונים.
מאין באו סימני החגים?
המקור הקדום ביותר למנהגים של חגי תשרי הוא פרק ח' של ספר נחמיה. בפרק זה מתועדים האירועים שהתקיימו בירושלים במאה החמישית לפני הספירה, דהיינו לפני כ-2,600 שנה. כשמגיע ראש השנה נאספים החוזרים מבבל לשמוע את נאומיהם של עזרא ונחמיה. היות וכולם נרגשים ולא יודעים מה בדיוק צריך לעשות אומר להם נחמיה: "י' לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם." ובהמשך הוא גם מחדש, לאחר כ-800 שנה של תרדמת, את מנהג הקמת הסוכות: "טו'.. צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת, וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן, וַעֲלֵי הֲדַס, וַעֲלֵי תְמָרִים, וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב. טז' וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם, … וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד הַיּוֹם הַהוּא; וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד."
חמשת מאכלי החובה של ראש השנה מופיעים לראשונה בתלמוד הבבלי במסכת כריתות ו', כחלק מההנחיות של האמורא אביי, ראש ישיבת פומבדיתא במאה השלישית, לפני כ- 1,800 שנה. ההנחיות הן בארמית, ותרגומן לעברית הוא: "יהא רגיל אדם לאכול בראש השנה דלעת, לוביה, כרישה, תרד ותמר". לעתים מכונים שמות אלו בראשי תיבות בארמית: קרכס"ת – קרא, רוביא, כרתי, סלקא, תמרי – בעיקר בחיבורים קדומים.
בתקופת הגאונים, בין המאה השביעית ועד למאה האחת-עשרה, מוזכרת גם אכילת דבש, בשר שמן וראש כבש.
בתקופת הראשונים, בין המאה האחת-עשרה עד למאה החמש-עשרה, נוספו המנהגים של אכילת רימון, דגים ותפוח. כך שהמנהג המפורסם כל כך של אכילת תפוח בדבש הוא "רק" בן כ-600 שנה…
כאשר מנהגים קולינריים מתגבשים במשך כמעט 3,000 שנה – על פני כמעט כל השטח המאוכלס של כדור הארץ – אין פלא שכל עדה יצרה פרשנות משל עצמה באשר ל"סימני החג האמיתיים", על פי המוצרים שהיו זמינים ועל פי צלילי השמות שלהם בפזורות ובגָלויות למיניהן. לכל מוצר הוצמדה ברכה או משאלה שמתנגנת עם שמו בעברית, בארמית, בערבית או ביידיש. הברכות מתייחסות לאיחולים חיוביים, וחלק מהמשאלות מתייחסות גם להסרת קללות ואיומים.
הסימנים, המאכלים, הברכות והמשאלות
סימני קרכס"ת
קרא – דלעת
דלעת נקראת בערבית קרעה. יש מינים רבים של דלעת, ובעדות שונות משתמשים בסוגים שונים של דלעת ודלועים אחרות כ"סימן החג" ומכינים אותן בדרכים שונות.
הביטויים הקשורים לדלעת הם: "שייקרע גזר דיננו" וגם "שייקראו לפניך זכויותינו".
רוביא – לוביה
זוהי מין שעועית ירוקה עם תרמילים דקים וארוכים. כאשר הזרעים שבתרמילים מבשילים הם נראים כמו זרעי שעועית קטנים עם נקודה שחורה במרכזם. את זרעי הלוביה היבשים אפשר למצוא בחנויות טבע. יש המפרשים "רוביא" כשומשום, חילבה, פול או שומר.
הביטוי הקשור ללוביה הוא: "יהי רצון שיירבו זכויותינו".
כרתי – כרשה
הכרשה היא ירק ממשפחת הבצל. היא נקראת גם פראסה וגם לוף.
הביטויים הקשורים לכרשה הם: "שייכרתו אויבינו ושונאינו" וגם "שייכרתו שונאי ה'".
סלקא – סלק, עלי סילקא וגם תרד
יש שמפרשים את המילה סלקא כירק השורש האדום – סלק, ויש שמתייחסים לעלים הגדולים והירוקים שנקראים במקומות שונים סילקא, פזי, פזיל ומנגולד. בספרי בישול באנגלית נקראים העלים הללו צ'ארד וגם סוויס צ'ארד. ויש שמשתמשים בתרד.
הביטויים הקשורים לסלקא הם: "שייסתלקו אויבינו'" וגם "שייסתלקו חטאותינו".
תמרי – תמר
אחד מארבעת המינים של חג הסוכות הוא הלולב שצומח בדקל התמר. בתלמוד נאמר שהדבש הקדום, המופיע בביטוי "ארץ זבת חלב ודבש", הוא דבש התמרים – הסילאן. לכן משתמשים גם בתמרים עצמם וגם בסילאן בהכנת מאכלי החג.
הביטויים הקשורים לתמר הם: "שייתמו שונאינו", "שייתמו שונאי ה'" וגם "שייתמו עוונותינו".
סימנים נוספים
דבש
כאשר דבש הדבורים נעשה מוצר זמין הוא צורף למשפחה המכובדת של סימני החג.
הביטוי הקשור לדבש הוא: "שתתחדש עלינו שנה מתוקה".
ראש
יש עדות שבסעודת ראש השנה מגישות לשולחן ראש של כבש, וכל הסועדים מתחלקים בו. עדות אחרות מגישות, כמנה אישית או משפחתית, ראש של דג ממולא.
הביטוי הקשור להגשת הראש ולאכילתו הוא: "שנהייה לראש ולא לזנב".
רימון
הרימון הוא אחד משבעת המינים שבהם נתברכה ארץ ישראל, והוא מופיע פעמים רבות בספרות הקודש כסמל של שפע ושל יופי. הוא מבשיל בתקופת החגים, ויש לו חיי מדף ארוכים. בתקופה האחרונה הוא קיבל מעמד של מזון-על עקב יכולותיו להילחם במחלות שונות ובהפרעות בריאותיות. השפים אוהבים להשתמש בו לקישוט של מנות בכל חלקי הארוחה, וגם את הסוכה מקשטים ברימונים.
הביטוי הקשור להגשת רימון ולאכילתו הוא: "שנרבה זכויות כרימון".
דגים
הדגים נוספו לסימני החג אי שם באלף השנים האחרונות. כושר הרבייה העצום שלהם, ולהקות הדגים בנהרות, באגמים ובימים, הביאו לצירופם למשפחת הסימנים.
הביטוי הקשור להגשת דגים ולאכילתם הוא: "שנפרה ונרבה כדגים".
תפוח בדבש
הצירוף של תפוח בדבש הוא מאוחר יחסית, אבל מוצלח מאוד, והפך לסמל המקובל ביותר של טקסים לקראת ראש השנה. התפוח זכה למעמד הזה בגלל שלוש מעלותיו: הטעם, המראה והריח.
הביטוי הקשור להגשת תפוח בדבש הוא: "שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה".
גזר
ביידיש נקרא הגזר 'מיירן'. צליל המילה הזו דומה למילה שפירושה "להרבות", ולכן גם הוא צורף לסימני החג כברכה לפריון. וכאשר פורסים את הגזר לעיגולים לא קשה לראות את הדמיון שלהם למטבעות זהב.
בתימן הוסיפו את הגזר לסימני החג כי אפשר לומר עליו "ייגזרו אויבינו ושונאינו" וגם "שתגזור עלינו גזירות טובות".
קרפלאך
הקרפלאך הם מאכל חגיגי של האשכנזים. הם מצטרפים לארוחה המפסקת בערב יום הכיפורים, לסעודת סיום חג הסוכות – הושענא רבה – וגם לסעודת פורים. המשותף לימים אלו הוא שמדובר בימים חגיגיים, אשר אינם נחשבים לחג של ממש. לכן אוכלים בהם קרפלאך, שאמנם מכילים בשר, שנהוג לאכול בחג, אבל הוא עטוף ומכוסה בבצק.
יש עוד מאפיין משותף למועדים הללו – בכולם יש "הכאה" – בערב יום הכיפורים "מכים על חטא", בהושענא רבה "חובטים" את הערבה, ובפורים "מכים את המן" ומשמיעים את צלילי הרעשנים עם אזכור שמו בקריאת המגילה.
חלות בצורות מיוחדות
כדי לבדל את החלות המוגשות בסעודות החגים מהחלות הרגילות של שאר ימות השנה, מכינים חלות עגולות, חלות בצורה של כתר, או חלות מקושטות בצורות של סולם או של ציפורים. בידול נוסף הוא המנהג לטבול את החלה בדבש, במקום במלח כפי שנוהגים בשאר ימות השנה.
הביטויים הקשורים להגשת חלות בצורות מיוחדות מתייחסים לצורות: העגולה – "שתהיה שנה עגולה", הכתר – "ובכן לך הכול יכתירו", הסולם – "מי ישפל ומי ירום, מִי יֵעָנִי וּמִי יֵעָשֵׁר
עוד כמה סימנים
היות ולא קיימת מסגרת נוקשה של הסימנים ושל סדר האכילה שלהם – קיים מגוון גדול של מנהגים שונים בעדות השונות, וגם נוספו עוד סימנים:
באיטליה הוסיפו את התאנה;
בפרובאנס הוסיפו ענבים לבנים וריאות;
ביהדות ג'רבה הוסיפו גם לב – לסימנים המלוחים, וחבושים – לסימנים המתוקים.
מתוך הספר "ארוחות חגיגיות – מאכלים ביתיים, קלים ובריאים" מאת רות סירקיס.
הספר יצא לאור באוגוסט 2013 בהוצאת סירקיס בשיתוף עם ידיעות ספרים. המחיר 88 ₪
לינק לרכישת הספר
בתקופת החגים מתקיימים מבצעים ברשת סטימצקי יחד עם ידיעות אחרונות המאפשרים לרכוש את הספר בפחות מחצי המחיר.
