חוק ולחם: אחריותו של מבקר מסעדות להוצאת לשון הרע

חוק איסור לשון הרע קובע כי "לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול –להשפיל אדם בפני עו"ד גילעד רוגלהבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג, לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו, לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו".

השאלה מתי ביקורת מסעדות תיחשב להוצאת לשון הרע, נדונה עד היום פעם אחת בלבד בפסיקה הישראלית, והדבר אירע בשעתו בפסק דין של בית משפט השלום בתל אביב בתביעה של מסעדת "כפות תמרים" נגד אבי אפרתי כתב ידיעות תקשורת (ת.א 15911/95).

וזהו הנוסח המלא של הביקורת שכתב אפרתי:
"נפיחה היא סוג של גז, סרח עודף של מערכת העיקול. מטבען של נפיחות שהן ריקות מתוכן, אבל אי אפשר להחמיצן כשהן שם. בעליהן מצליחים על פי רוב להסתדר איתן איכשהו. סובל מי נמצא באותו זמן בסביבה. אנשים עדינים נוטים בדרך כלל להגיב באיפוק מנומס בשעה שזולתם משחרר אחת בשוגג. בסך הכול, לכולנו זה עלול לפעמים, לא בכוונה, לקרות. אבל כשמישהו מכוון במזיד, יש לתוך פרצופך, נאד גרנדיוזי ופולשני ובאותה נשמה מרוקן אותך ממיטב כספך אך מושיט לך מגבת מבושמת לידיים ומישיר אליך חיוך צחור ובוהק, אתה חייב לשלוח לעברו את התותחים הכי כבדים שלך. אחרת, לא רק שאתה פראייר, אתה גם אידיוט.

יהיה נפסד לגמרי לדבר על כפות תמרים במושגים של גבולות החוצפה האנושית. קורה שם משהו חמור בהרבה, שמטאפורות קרימינולוגיות כמו שוד והתחזות מצליחות להתקרב אליו קצת יותר. הכי נכון להתחיל במחיר – 355 שקל לשניים, לא כולל אפריטיף, לא כולל דיז'סטיף, עם בקבוק יין מקומי זול. השירות כלול. עבור הסכום הזה מקבלים מזון המוגדר 'ישראלי עם סגנון'.

ביקרתי בכפות תמרים בסוף שבוע מילואים שבו למדתי היטב מה זה אוכל ישראלי בלי סגנון. ערב ארוך ומביש, אתי אנקרי ברקע (זה כנראה מה שנקרא מוסיקה ישראלית עם סגנון), לא עזר לי להבין מה מבדיל בין השניים, מלבד זה שבצבא נותנים לך ממה שאתה רוצה כמה שאתה רוצה, ובכפות תמרים לא.

במודעת הפרסומת מציג השף את האני מאמין הקולינרי שלו. הוא עובר כל כך פומפוזי שקשה להבין אם מדובר בשרלטן או בגאון עם חזון. אחרי המנה הראשונה הענינים מתחילים להתבהר. לאחר העיקריות ברור לגמרי שאת מי שחתום על המלל הפרוגרמטי הנבוב הזה, צריך לשלוח לעמוד שבועיים בפינה, עם הפנים אל הקיר שיתבייש. אולי זה יעזור לו להשתנות.

מוכרחים להבין את הקונטקסט. על העיצוב בכפות תמרים שפכו הרבה מאוד כסף, והמקום נראה כמו אולם אולטרה יוקרתי שערוך לסדר פסח של מיטב יהדות התפוצות. צוות המלצרים לבוש בשחור- לבן הדור ועטוי במותניות עם רקמה אוריינטלית. אותנטיקה ניינטיז יענו. מין מקום כזה שמביאים אליו את הדוד העשיר מאמירקה, להראות לו איזראילי קיטשן ווא איז איט, ושישלם. אילו לפחות היה הגזל פועל במסורת השנור כשפדינו מועבר למרטות ציבוריות חיוביות כלשהן, ניחא. אבל כשכל כך הרבה כסף שנגבה עבור הגורנישט הזה נשפך לחשבון הבנק הפרטי של יזמים חסרי בושה, קוראים לזה, בעברית, עבודה בעיניים. ועבודה מסריחה מאוד.

תמורת 120 שקל לאדם מקבלים תפריט קבוע של מנה ראשונה, עיקרית וקינוח, הניתנות לבחירה מתוך ארבע- חמש מוצעות. יש מנות שגובים עליהן עוד עשרה שקלים. לפי ההוא שעומד בפינה מבוסס האוכל על מוצרי מזון, תבלינים ודגה ש'השתרשו בהווייתנו… בהתאם לעונות השנה' ויש עוד חרטוטים במניפסט.

למנה הראשונה, שצלצלה המקורית מכולן, קראו מרק חומוס בפיתה. הגיעה צלוחית ובה נוזל חום נטול מרקם ותפל לגמרי, לא שונה בהרמה מסתם מים חמים סמיכים, שהושתת כנראה על פולי חימצה. אני אומר כנראה, משום שלא היתה אפשרות לברר את זה באמצעות טעמו. פשוט לא היה לו כזה. מלמעלה היה בצק. זה החלק של הפיתה. חוץ מזה שכבו שם, רווי נוזלים לגמרי, שני כדורים של מה שקוראים בכפות תמרים פלאפל. לומר עליהם גועל נפש זה לנקוט סוג של אנדרסטייטמנט. המנה הראשונה הנוספת, שהוזמנה משום שנשמעה הפחות פלצנית מכולן, היתה טארט חצילים ועגבניות. הטעם הזכיר משהו מתפריט של חברת קייטרינג בינונית ומטה, שאפשר לסגור איתה את כל הענין תמורת 22-20 דולר. מקסימום.

אחר כך באו העיקריות. היתה אופציה לקחת פילה בקר ברוטב קרם שום או משהו כזה זה לא צריך להיות רע, חשבתי לעצמי, אבל מה כל כך ישראלי מקורי כאן. ככה ירד גם דג הדניס ברוטב נענה מסדר היום. נשרנו עם צלעות טלה במעטפת בצק פילו, גם כן תמצית הישראליות, ועם 'כרע עוף במילוי מעורב ירושלמי', המסוגננות בהתגלמותה. כרע העוף היה רבע עוף. מתחת לביתי מוכר איש צעיר חצאי עופות ב-12 שקל החתיכה. יוצא לו יותר טוב. במה שקראו מעורב היו נתחי לבבות ספורים. שום תיבול משמעותי. היה גם אורז לבן מנוקד בקצת עדשים חומות וזהו. ליד מערכת 'תל- אביב' יש עשרות מקומות שבהם תקבל מנה כזאת ב- 15 שקל מקסימום. ותתקבל בחיוך אמיתי. באחד העם 60, ת"א – עכשיו זה כבר היה ברור לגמרי – יש מקום שהמציאו אותו כדי לגנוב ממך את כספך. אסור לתת לזה להצליח.

אין לי שום כוח להמשיך לתאר את הדגימות המגוחכות בפילו, קרם השקדים תואם הסברינה וטארט התאנים בטעם חביתה. הפרינציפ הרי כבר ברור. פושטים לך במקום הזה את העור על פארש.

אם עתידה הקולינרי של ת"א חשוב גם לכם, עשו את המעט שאתם יכולים: אל תדרכו בכפות תמרים ואל תעזו להביא לשם אף דוד מאמריקה – זה רק יהפוך אותו לשונא ישראל. תנו לבעלי המסעדה לשבת לבד בהיכלם ההדור, ולהתבייש. זה עונש שבלא ספק מייצג את האופציה היותר הומנית. בימי קדם היו מטפלים בשכמותם אחרת."

סעיף 15(6) לחוק איסור לשון הרע מעניק הגנה להבעת דעה במסגרת ביקורת על יצירה, ובית המשפט פסק כי יצירה קולינרית אף היא יצירה לעניין סעיף זה:
"המבקר אשר נבחר על ידי העורך של עתונו לכתוב את מאמרי הביקורת אמור לבחון ולבדוק את נשוא הביקורת ולהביא את חוות דעתו האוביקטיבית והכנה בפני קוראיו. ואם להשקפתו מדובר בסרט מעולה או במסעדה בעלת איכויות ראויות לציון עליו להמליץ בפני קוראיו על הביקור בהם, וכאשר להשקפתו מדובר ביצירה גרועה חובתו לומר זאת בקול רם וצלול ולהציע לקוראיו להדיר רגליהם מהמקום, שאם לא כן יחטא למטרה שלשמה מונה".
בנוסף, בית המשפט פסק כי ביקורת מזון הנה כולה בתחום הטעם האישי, ולא ניתן לשקול את האמור בה במונחים אובייקטיבים של אמת ושקר.

בית המשפט התייחס ללשון הבוטה והמשתלחת בה נוסחה הביקורת, אך פסק כי אין בכך עילה להתערבות שיפוטית:
"התלבטתי בשאלה עד היכן רשאי המבקר להרחיק לכת באזהרותיו ובניסוחיו המעליבים והאם יש בהתערבות בסוגיה זו משום פגיעה בחופש הדיבור, אולם למרות הסתייגותי מן הנוסח והסגנון סבורני כי אין לראות בלשון הכתבה חריגה מתחום הסביר, וגם אם להשקפתי מיטיב היה הנתבע 1 לעשות אילו נמנע מלהשתמש בביטויים כל כך חריפים, פוגעניים ומעליבים, אין אני סבורה שבמאזן שבין חופש הדיבור להגנה על שמו של הפרט, בית המשפט אמור לנסח את כתבות הביקורת לטעמו, למעט מקרים חריגים ביותר, אין מקום להתערבות בית המשפט בסגנון ובניסוח".

האם פסק הדין הזה הוא נכון?
ראשית, יש לזכור כי מדובר בפסק דין של בית משפט שלום, שאין לו מעמד של תקדים מחייב. שנית, נראה כי בית המשפט לא עשה הבחנה מתחייבת בין ביקורת לגיטימית על האוכל לבין ביקורת בלתי לגיטימית על השף עצמו. סעיף 16(5) לחוק איסור לשון הרע מעניק הגנה לביקורת על היצירה עצמה ולא לביקורת על היוצר: "הפרסום היה ביקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסום או הציג ברבים…"
בכל הנוגע לאוכל עצמו, חל אפוא הכלל לפיו " על טעם וריח אין להתווכח" אך אין פרוש הדבר כי ניתן להשתלח בשף עצמו ללא כל רסן.

בכתבה נשוא פסק הדין, המבקר הרשה לעצמו להשתלח בשף כתב כי הוא "שרלטן" וכי "צריך לשלוח לעמוד שבועיים בפינה, עם הפנים אל הקיר שיתבייש. אולי זה יעזור לו להשתנות". ברגע שהמבקר השתלח אישית בשף, כבר אין מדובר בביקורת על האוכל כי אם ביקורת על אישיותו של השף, וכאן מרחב חופש הביטוי צריך להיות מצומצם הרבה יותר והגנת סעיף 16(5) לחוק אינה חלה.

לסיכום, כל עוד לא נפסקה הלכה בנדון בבית משפט גבוה, אין עדיין תקדים מחייב בסוגיה זו, אם כי יש להניח כי בכל הנוגע לביקורת על האוכל עצמו, גם פסיקה גבוהה יותר תהיה דומה, בשים לב לפסיקה הדומה בחו"ל שעליה הסתמך בית המשפט בפרשת כפות תמרים הנ"ל.

אני ממליץ אפוא למבקרי המסעדות להקפיד ולהתייחס בביקורתם לאוכל עצמו, ולא לגלוש לביקורת אישיותו של השף, ובכל מקרה של ספק, לקבל ייעוץ משפטי טרם הפרסום.

הכתבה אינה מהווה תחליף לייעוץ משפטי.






היו הראשונים להגיב...

כתבו תגובה