יומן מסע: הטיול המאורגן לצפון איטליה

דני רובין ורעייתו יצאו לטיול מאורגן בצפון איטליה: היסטוריה, נופים, אוכל, וקניות – המון קניות. המסקנה? להתראות בנסיעה הבאה

יום שישי
את תחילת הטיול המאורגן באיטליה אני זוכר הודות לאדישות ולאיטיות של אנשי ביקורת הגבולות בשדה תעופה וילה פרנקה, או כפי שהוא ידוע בשמו הנוסף: ולריו קטולו.

כול נוסעי הטיסה, מהראשון עד האחרון, כבר עמדו ממתינים בתורים הארוכים שהחלו משתרכים ומתארכים. מטוס נוסף שהגיע ממקום אחר כבר נחת ופרק את כול נוסעיו, ועדיין שלושה בקרי הגבולות התבצרו באדישותם.

יכולת ממש להתפוצץ מהשירות, אבל אתה יודע שאתה אורח בארץ זרה שאת שפתה אינך יודע, והם לבטח אינם שולטים בשפתך, וגם אנגלית בינלאומית הם טרם למדו, ולפיכך, בשביל סיפתח ישראלי, אפשר היה לקרוא לזה הכול חוץ מאשר תודעת שירות ויעילות.

גם המזוודה שלנו שהגיעה על המסוע, הייתה רטובה כולה. לא אתפלא אם הסבלים האיטלקיים שפרקו את המזוודות של הנוסעים מישראל הם סתם שונאי אדם, או שזו תרבות השביתה האיטלקית שכך חינכה אותם לנהוג במזוודתו של אחר.

אבל אנחנו באנו לבלות, לנוח ולראות את איטליה, וזוגתי אמרה: "אל תתחיל לעשות בעיות. זה לא הזמן עכשיו, או אף פעם ובטח, גם לא המקום".

התחלנו את הטיול באיטליה בעיר ורונה.
כשהמזוודות מועמסות על אוטובוס התיירים המפואר והממוזג שחיכה לנו בחוץ, ואנו מתחילים ככה בזהירות לבדוק מי יושב ברחבי האוטובוס, יצאנו לכיוון מרכז העיר ורונה.

המבצר שבנתה משפחת סקאליג'רי, מושלי ורונה במאה ה-14, היה מרשים בשרידיו. המבט מעל הגשר, שנקרא אף הוא על שם המשפחה המפוארת הזו, היה בעצם תחילתו של אלבום התמונות שלנו וקטעי סרטי וידאו, שבסופו של טיול יעשירו את זיכרוננו וירשימו את משפחתנו במשהו כמו 24 דקות של סרט שערך עבורנו הבן הגדול, כשברקע מתנגן לו קולו המרשים של לוצ'יאנו פברוטי בקלאסיקה מאמה.

הגשר בנוי משלוש קשתות. יש הטוענים שהן סימטריות, ויש הטוענים כי בנייתן מושתתת על מבנה משעול הנהר ותוואי הקרקע.
הנוף בהחלט רומנטי.
כשאנו עושים את דרכנו לכיוון האמפיתיאטרון הענק, הידוע בכינוי הארנה של ורונה, מהמאה הראשונה לספירה והמשמש עד היום למופעי קונצרט ענקיים של אופרות ואמנים בזכות מבנה מרשים, אקוסטיקה נפלאה, כניסות ושערים לרוב, ומורשת ענקית רבה בשנים. מחוץ לאמפי ניצבים חבר'ה צעירים עטויי תחפושות רומיות של לוחמים וגלדיאטורים עם מיקס של תקופות וצבעים, שהתיירים מתלהבים להצטלם איזו תמונה למזכרת לצד הדמויות "ההיסטוריות" תמורת כמה מטבעות של יורו.

בעוד אנו מביטים לשמים לעבר צריחי האמפי שעוד נותרו שלמים, "נעלם" לנו אחד הזוגות. ספירה מהירה שעשתה לינה המדריכה רבת התושייה שלנו, איששה את המצב. ניסיונות איתור טלפוניים עלו בתוהו, ולינה התעשתה מהר והחליטה לשוב על עקבותיה עד לחניון האוטובוסים, תוך שהיא משריינת מספרי ברזל ומיקום מפגש בולט וידוע עם שאר הקבוצה, שחלילה לא יברחו עוד אפרוחים מהלול.

במדרחוב האלגנטי "מציני" עשינו את דרכנו לאורך שורת חנויות של גוצ'י ופראדה ולואי ויטון, ואיזו גלידריה נפלאה שלא יכולנו לעמוד בקסמיה.
הגברת המדהימה שיצאה מאחת החנויות לבושה בחליפת עסקים אדומה מיליון דולר, נעלי עקב חצי מיליון דולר, תכשיטים, תיק ותסרוקת כמו המשכנתא של המדינה, הזכירה לי שבשביל לשלם על הטיול המאורגן, הייתי צריך לחכות לאיזה בונוס שמן מהעבודה…

בבית של יוליה, כן ההיא מהאגדה של רומיאו, הצטופף קהל עצום.
חלק היו עסוקים בלעמוד בתור בכדי לתפוס את השד השמאלי של פסל הנחושת של יוליה הניצב בחצר, כי האמונה הרווחת מספרת שזו סגולה למזל וחיי אהבה מאושרים.
חלק אחר עמדו בתור בכדי להיכנס ולהצטלם על הבלקון של יוליה, מאיימים למוטט את המרפסת, ומספיק מעצבנים בכדי לא לאפשר לאף תייר, ולו לרגע קט, לצלם את המרפסת פנויה מאדם זר, לתמונת מזכרת.

הכניסה לחצר הדי צפופה היא כמו כניסה לחניון שהולך ומתרווח לתוך החצר. קירות הכניסה מכוסים באלפי פתקים בעשרות שפות. כול הפתקים מייחלים לאהבה, מבשרים אהבה, מוסרים דרישת אהבה ומודבקים במסטיק.

בכיכר הסמוכה, הידועה בשמה פיאצה ארבה (כיכר העשבים), היה מסתבר יום שוק, וימי שוק שכאלו יהיו עוד הרבה בטיול. וכשיש שוק ויש פוטנציאל לקניות, ובטח ביום הראשון, הישראלים שמזהים אופציה שכזו מבקשים ומקבלים זמן חופשי.

בעוד אנו מסתדרים לפי מספרי הברזל, ושנייה לפני שאנו מתפזרים, מופיע הזוג האובד, זועם ומלא טרוניה על המדריכה: הכיצד איבדנו איש את רעהו; צאן את מרעיתו.
מסתבר שהם זיהו מהר מאוד שהם אבודים בעיר זרה וניסו להתקשר ללינה המדריכה, אבל הקידומות המקומיות בסלולרי לא אפשרו יצירת קשר. קצת כעס, קצת לחץ קבוצתי והרבה חיוכים של פשרה, אפשרו לכולנו להתפנות לזמן חופשי.

אשתי, שלא אכלה מאז ליל אמש, ואת הארוחה במטוס היא בכולל לא פתחה, פצחה בפיצה בריאה זולגת גבינה ואדומה מרוטב עגבניות מגרה.
"תאכל", היא אמרה לי, ,אל תתחיל בדיאטות עכשיו. אנחנו לא בחצי פנסיון, אין ארוחת צהרים, אין ארוחת ערב. לא תאכל עכשיו, לא יהיה לך מה לאכול"…
אז אני אכלתי, איך לא? מי אני שאתווכח עם האישה ככה על היום הראשון, ועוד בטיול.

כשאנו עושים את דרכנו לכיוון בית המלון, עצרה המדריכה את האוטובוס עם הנהג האיטלקי ג'וזפה, תושב נאפולי והנשוי, לכו תאמינו, לישראלית, ועוד למדריכת טיולים, ליד איזה סופרמרקט ענק. מה זה ענק, עצום. השפע של הירקות, פירות, יינות, פירות ים ודגים, בשרים ונקניקים, מסעדות ובתי קפה היה לא יאומן.
לינה המדריכה אמרה : "תקנו לעצמכם משהו לאכול בערב, ומשהו גם ליום שבת וראשון, כי בראשון הכול סגור".
די היה באמירה של לינה בכדי להביא כול אחד מנוסעי האוטובוס שלנו, 48 ישראלים, להתארגן לא לקנייה חפוזה של לחמנייה עם גבינה, כי אלא למסע
מוטרף של גבינות, דגים, פירות, ירקות, מוצרי חלב, בקבוקי ליטר וחצי של מים וקולה, עוגיות, חטיפים, פיצוחים, במשהו כמו קנייה שבועית של משפחה שמנה מאזור מרכז הארץ.

שבעים, עמוסי שקיות אוכל, עשינו סוף סוף את הדרך אל הבית שלנו, משכננו בימים הקרובים מלון קאסטלי פאלאס 4 כוכבים שבעיירה מונטקיו מג'ורה, כ- 30 ק"מ משדה התעופה של ורונה; עיירה קטנה ומנומנמת, שיתרונה במיקום פנטסטי על צירי דרך ראשיים לכול כיוון ואוטוסטרדה.

יום שבת
בשבת בבוקר, אחרי ארוחת בוקר קונטיננטלית במלון שכללה קפה לא חם, מיץ אשכוליות אדומות קר, לא מר ובעצם גם לא רע, ביצים קשות קרות, גבינה צהובה בפרוסות, לחמניות, ריבה, חמאה, צנימים, ורבעי עגבניות. מהקרואסונים ביקשו שכול אחד ייקח אחד, בכדי שיספיק לכולם. אז ביקשו.

פתחנו את הטיול בחבל ונטו. העיירה הראשונה הייתה מולדת ייצור משקה הגראפה, ואת הכתבה שלי על בסאנו דל גראפה אני תקווה שתקראו או כבר קראתם כאן באתר.
אגב, הידעתם שבאיטליה ישנה אמרה על הגראפה, האומרת בתרגום לעברית פחות או יותר כך: "לסיים ארוחה ללא גראפה, זה כמו לנשק אישה דרך הטלפון"…

טיילנו במוזיאון האלפיניסטים לוחמי מלחמת העולם הראשונה, עלינו על הגשר המקסים של פלאדיו מעל נהר הברנטה, ראינו קתדרלה מפורסמת שלא פחות מ- 5,000 חיילים קבורים בה ושמותיהם חקוקים על קירותיה.
כמו ביום הראשון, גם כאן נפלנו על יום שוק, אז שוב קניות. אני פירקתי עוף צלוי בגריל ב- 6 יורו בדוכן אוכל מהיר המגיש אוכל נפלא, שכולל מפירות ים ועד בשרים ועופות, במחירים השווים לכול נפש, והתור מולו מסודר ומוקפד למופת ללא דחיפות או ויכוחים, ע"י פתקיות בדיוק כמו התור בקופות החולים.

זוגתי קנתה לחם נהדר עם צימוקים והרבה דברים טובים בחנות הלחמים בפינת מונטה וקיו המפורסמת, שאינני זוכר את שמה אך אזכור את לעולם את טעם לחמה. כוס קאפוצי'נו בבית הקפה שברחוב הראשי וכוס קמפרי בשבילי, נתנו לנו את ההרגשה כאילו אנחנו זוג איטלקיים הנהנים מהקפה הראשון של הבוקר מול השמש החמימה בהפסקת הבוקר של העבודה, או שבים זה עתה מקניות בחנויות הססגוניות של כלי החרס והקרמיקה הצבעונית בכיכר ליברטה, כיכר גריבאלדי, ופיאצטה – כיכר קטנה באיטלקית.

מכאן נסענו לפאדובה.
כשהגענו לפאדובה, סיפרה לנו לינה המדריכה עוד באוטובוס כי ישנה כיכר ראשית מאוד מפורסמת ובעלת מבנה אובאלי שסביבה מוצבים 78 פסלים מרשימים של דמויות מאוד מפורסמות, הקשורות להיסטוריה של העיר ועברה. הכיכר נקראת פראטו דלה וואל , והיא מוקפת סביב בתעלות מים של נהר הבקיליוני ,אבל כשהגענו לכיכר, קצת קשה היה לראות את הפסלים או את פרישת הכיכר.
אתם יודעים למה? כי שוב הגענו לשוק, ומה זה שוק: מאות דוכנים ורוכלים כיסו את כיכר השוק, מסתירים כול שכיית חמדה או פסל לרפואה. לינה הזהירה אותנו שהיא "בשום אופן אינה מתכוונת לשחרר אותנו עכשיו, כי יש לנו עוד הרבה מה לראות קודם"…

בקתדרלה של אנטוניוס הקדוש, פטרון העיר, אתר עלייה לרגל של נוצרים מכול רחבי העולם. הכי דחוף היה לחברי הקבוצה להתפנות לנוחיות. חצי יורו עולה, אגב, התענוג הצרוף של שימוש בנוחיות ציבורית ברחבי צפון איטליה.
המקומות נקיים ומתופעלים היטב, אבל המושגים אסלה וקרש אסלה אינם מתחברים עם עמדות הצלפים "בול קליעה" של חדרי הנוחיות בכול המדינה; עובדה שהזכירה לי את ענף 1 בבסיס אימוני השריון בצאלים בשנות ה- 80…

בדרכנו אל העיר העתיקה, חלפנו על פני האוניברסיטה של פאדובה שנוסדה בשנת 1222, ויתכן שיש ביניכם אשר שלחו את בנותיהם או את בניהם, או הם עצמם, ללמוד שם את מקצוע הרפואה.
בית הקפה המפורסם הידוע בשמו "פדרוקי" והפתוח ללא הפסקה, בכול יום, בכול שעות היום, מאז סוף המאה ה- 19, לא עורר עניין רב, ובהצצה פנימה גם לא היה מלא יתר על המידה במקומיים או בתיירים.

שלוש הכיכרות המפורסמות של העיר, פיאצה דל פרוטה (כיכר הפירות) פיאצה דל ארבה (כיכר העשבים ), ופיאצה דה סיניוריי (כיכר האדונים), היו הומות אדם. למה? כי גם בהן התקיים יום שוק. איך? לא יודע, אבל זה בהחלט שימח אותנו הישראלים, ולינה שוב שחררה אותנו לטרף קניות.

ריחות ערמונים קלויים מילאו את הכיכר בתי הקפה המו אנשים יפים, מקומיים ותיירים כאחד, מתענגים על קפה של אחר הצהרים, כוס קמפרי אדומה לגברים בדרך כלל, וכוס כתומה של אפרול לנשים בדרך כלל. בארבע בדיוק הורמו תריסי הברזל מעל חנויות הנמצאות בתוך מבנים דמויי קרונות רכבת, ובתוכם שלל מדהים של גבינות מדהימות, נקניקים, בשרים, או פירות ים. יותר נקי, טרי, מגרה, צבעוני, מעורר חושים מזה, לא תקבלו.
בדרך חזרה לחניות האוטובוסים, עברנו בגטו היהודי המורכב מחלקי שכונה ומספר בתים ישנים חסרי ייחודיות אך רבי מורשת מהמאה ה-17.

יום ראשון
חבל לומברדיה הוא יעד הנסיעה שלנו היום, וטוב שכך, שכן היום כול החנויות בערים סגורות כמו ביום שבת אצלנו.
אגם מג'ורה נחשב לאגם השני בגודלו באיטליה. הגענו אל העיר סטרזה, המהווה מוקד משיכה לעשירי איטליה ולשועי עולם אחרים, כמקום נופש מועדף מאז ומתמיד בזכות מיקום מדהים על חוף האגם, נופים, מזג אוויר, מלונות מפוארים וסמיכות לעיר ולשלושת האיים של משפחת בורומיאו העשירה ועתירת הנכסים. האי הראשון הוא אי האם, השני הוא אי הדייגים, והאחרון האי היפה – "איזולה בלה".

כחלק מסלול הטיול המאורגן כלולה גם עסקת שייט בסירה ממונעת שלקחה אותנו לאי. מזג האוויר היה נעים, אך השמיים קצת אפרפרים, מקלקלים ולו במעט את הנוף הפסטורלי. בארמון המפואר השתמרו להם חדרים, ריהוט, ספרים, תמונות, שכיות חמדה ופסלים מאז המאה ה-17, ומשפחת ברומיאו, בעושרה המופלג, אף נוטה להתגורר בארמון המדהים הזה בחלקו העליון בתקופות מסוימות בשנה, תוך שהיא מבשרת על נוכחות אנשיה ושהותם בארמון בהנפת דגל בראש תורן.
בארמון בקירו ידועני שם כמו נפוליאון בונפרטה וג'וזפין זוגתו, הנסיכה דיאנה עם הנסיך צ'ארלס, שבטח לא הגיעו באוטובוס תיירים ובטיול מאורגן.

את ארוחת הצהרים אכלנו במסעדה מקומית בשם מיני. זוגתי אכלה סלט ירוק עם גבינת פטה, ולעיקרית מקרוני אל דנטה. אני אכלתי פסטה פירות ים, וקינחנו בקולה קרה. פירות הים מייקרים יחסית את המנה, אבל לזוג לצהרים, במסעדה לא מפוארת יתר על המידה, לא תעברו את ה- 150 ₪ לזוג.

הדרך למילאנו, שהייתה נקודת הקצה ליום הטיול הנוכחי, ארכה כשלוש שעות לכול כיוון מבית המלון ובחזרה, אבל אי אפשר להיות באיטליה בלי להיות במילאנו בכיכר המרכזית, או לראות את המבנה המיושן וחסר האמירה של האופרה לה סקאלה, שמולה הפסל של לאונרדו דה וינצ'י כשתחתיו דמויות של תלמידיו הצעירים אוחזים בשולי גלימתו, ומכאן לעשות רגלית את הדרך הקצרה בואכה הגלריה המקורה והמרשימה ויטוריו עימנואל ה- 2, עם חנויות היוקרה ומסעדת המק-דונלדס, שלכבוד הדרת ופאר המקום צבעה את סמלה המפורסם בזהב, איך לא.

מאות אלפי אנשים מקומיים ותיירים גדשו ביציאה משדרת הגלריה את כיכר הדואומו המפורסמת, בחזית קתדרלת הענק המרשימה שנבנתה במשך 500 שנה אבן על אבן, נדבך על נדבך, בבנייה גותית מאיימת ומרהיבה כאחד. מונומנט נוצרי אדיר ממדים.

יום שני
עוד באוטובוס בדרך לוונציה "הזהירה" אותנו לינה המדריכה מהביקור בעיר. היא
אמרה :" וונציה, זה או שאתם מאוד אוהבים, או שאתם יוצאים מאוכזבים".
אני את ונציה כול כך אהבתי, שרק לכאן הייתי חוזר כאן ועכשיו. אפשר לראות את ונציה בתמונות, אפשר בסרטים, אבל להיות כאן במציאות זו אופרה אחרת.
את הביקור התחלנו בשייט בסירה פרטית שיצאה מחזית חניון האוטובוסים העצום של ונציה – ה"טרונקטו" – שלקחה אותנו לביקור בגטו היהודי.
קבוצת יהודים של בית חב"ד המקומי קיבלו את בואנו בשירה, ריקודים, שמחה ותקיעות שופר. החום האנושי, החיבה והאהבה שיצאו מהקבוצה הזו, חיברו את כולם מהר מאוד למחולות שופעי שמחה, מותירים את השוטרים האיטלקיים פעורי פה ומשתוממים.

טיילים מהארץ שהיו איתנו על האוטובוס מיהרו, אולי בפעם הראשונה מאז חגיגת הבר-מצווה שלהם, להניח תפילין. אחרים לא יכלו לוותר על רכישת מציות או בייגלך של אוסם מהחנות ומהמאפייה הכשרה של הגטו.

שייט נוסף בספינה מקומית (זו המונית, האוטובוס, או הרכב השכור, אם תרצו, של המקומיים – פשוט אין משהו אחר), לקח אותנו לעבר האי מורנו. בתים רבים באי שומרים מאות בשנים על מורשת וידע העוברים מאב לבן, של אמנות ניפוח זכוכית עם שלל צבעים ובאיכות גבוהה ביותר, שעשתה לה שם דבר ופרסום כלל עולמי כמותג מאז המאה ה-13. באחת החצרות, ועל פי תיאום מוקדם של לינה המדריכה, צפינו באמן מדהים שהוציא מתחת ידיו תוך דקות ספורות יצירות מדהימות של ניפוח זכוכית צבעונית בדמויות כמו סוס מרשים או כד. מוצרי הזכוכית מוצעים לאחר מכן למכירה מתוך תצוגה מרהיבה של יצירות, ובמחירי הנחה מפתים, כולל אריזת מגן.

אגב, לזכוכית שמייצרים באי מורנו כבר קמו חקיינים מסין ומהמזרח שמוכרים את מוצריהם בגדה השנייה של הנהר, המתיימרים להציג את מרכולתם כזכוכית מורנו אמיתית, אך לא כך.

מכיכר סאן מרקו ניתן לראות את "גשר האנחות" המפורסם, דרכו הובלו אסירים לרצות תקופות מאסר שונות בחדרי כלא אפלים, כשהם משמיעים אנחת צער אחרונה של חיים אחרים בטרם הושלכו בין ארבעה קירות צרים וחשוכים.
רק חבל שהגשר ומראה הלגונה תחתיו אינם מאפשרים כיום צילום נוף אותנטי, לאחר שיצרנית המכוניות האיטלקית לנצ'יה החליטה לשלם כנראה סכומי עתק לשלטונות ונציה, בכדי לכסות את הקירות כולם מעל גשר האנחות בפרסומות לכלי הרכב שלה. פשוט דוחה, מקומם תיירותית, ולא במקום.

בכיכר סאן מרקו שוב מזדקרת אל-על קתדרלת ענק. דומה שהיא יפה ומרשימה מחברתה בכיכר שבמילאנו. גם קתדרלה זו מהווה מוקד משיכה לצליינים מכול העולם, בזכות עצמותיו של קדוש נוצרי בשם מרקוס הקדוש, שהיה הפטרון של העיר ונציה כבר במאה התשיעית לספירה. בכיכר ניתן לחזות במגדל מרשים בגובהו, הוא "מגדל הפעמונים" שגובהו 99 מטרים, שבשנת 1902 התמוטט ולאחר מכן שוחזר לקדמותו. בשעון שני "מורים" מכים בשעון בכול שעה עגולה.
דווקא "גשר ריאלטו" היווה יופי של נקודת תצפית, עם פוטנציאל להרביץ ממנה תמונות נהדרות. השמש עמדה בדיוק במרכז השמיים, צובעת את המים והבתים באור נגוהות צבעוני המקבל השתקפות ממי הנהר.

לינה החליטה שעתה זה הזמן להתיר את החבל, והקבוצה קיבלה פאס להתאווררות ולקניות.
תיקי עור, נעליים, מסכות, ירקות, פירות וגלידות, זה המקום. ורחוב השוק שיורד מהגשר מערבה היה הומה בתיירים שקנו מכול הבא ליד, מזכרות והמון מסכות שהן הסמל של ונציה בדיוק כמו המים ומשיטי הגונדולות.
אגב, לשכור גונדולה יעלה לכם 100 יורו ל- 6 אנשים למשהו כמו 50 דקות. זה הדיל של הגונדוליירים. רוצים? שווה? תחליטו אתם בעצמכם.

בכיכר סאן מרקו, בה כול תמונה בעולם תראה לכם מייד יונים במאות ואנשים שמאכילים אותן מכף ידם, יש חוק חדש שנכנס לתוקף אך לאחרונה, וחשוב מאוד שתקראו עליו : "אסור להאכיל את היונים". זה החוק. מי שנתפס משלם קנס כבד בו במקום. למה? כי השלטונות החליטו שהיונים השמנות עושות את צרכיהן בכיכר, על הפסלים ובכול פינה, ולהם זה פשוט נמאס. הם החליטו שאם היונים לא יאכלו, מן הסתם הם לא יטילו לשלשת.

אתם שואלים האם החוק עובד? אני לא בטוח. יונים יש המון, תיירים יש יותר, בליל שפות ואי הבנת הנקרא על ידי התיירים יש, אז לאכוף קצת קשה. אבל נשבעתי כי ראיתי לובש מדים רושם משהו למישהו, מנסה עם הרבה סבלנות להסביר בתנועות ידיים לעומד מולו מה מותר, מה אסור, וכמה זה יעלה לו.

את הדרך החוצה מוונציה לעבר חניון האוטובוסים המרכזי עשינו ב"ופורטו" – האוטובוס המקומי של ונציה. ה"ופרוטו" עוצר בתחנות אוטובוס בשני צדי התעלה, כשהוא נצמד לגדה בכול צד ביד נהג אמן, ומנוע סירת האוטובוס ומערכת תמסורת ההילוכים שלו משמיעים ללא הרף רעשי שבירה, חריקה ושחיקת גלגלי שיניים מאיימים להתפרק בכול רגע.

הקאנלה גרנדה היא התעלה הגדולה של ונציה, והיא למעשה הכביש הראשי. המים אמנם מי ים, אבל צבעם בתעלה אינו מושך או מפתה במיוחד.
ליד הבתים בצדי התעלה חונות סירות מנוע או משוטים מסוגים שונים, כאילו הייתה זו הסובארו הפרטית שלכם בחנייה מתחת לכניסה בשיכון שלכם. גם האמבולנס ורכבי מכבי האש והמשטרה, הם כולם ימיים, ופשוט העין והמוח חייבים לקבל את זה ולהפנים שככה חיים כאן מאות בשנים.

כ- 200 ארמונות בנויים לאורך הקאנלה, ולכול אחד חזות ארכיטקטונית וצבע משלו. כולם משתלבים באיזו תמונה נפלאה, סוריאליסטית משהו, שאתם חייבים לעצמכם, לרישום בתאי הזיכרון של כול טייל ממוצע בעולם.

יום שלישי
הנסיעה של יום שלישי בבוקר, הייתה לכיוון הרי הדולומיטים, אי שם בצפון למעלה. יש לזכור שיום השמש החמים שליווה אותנו בוונציה היווה רק הכנה מטאורולוגית לדולומיטים, כשלינה המדריכה טורחת להבהיר מראש: "תקחו מעילים ונעלים גבוהות. יהיה קר שם למעלה".

את אורטיזיי, עיירה קטנה, צבעונית וציורית, רשמתי לפניי כאכזבה. כשהמקומיים פותחים את חנויות המדרחוב היחידי בשעה עשר בבוקר, סוגרים להפסקת צהריים בשעה שתיים עשרה, פותחים שוב בארבע וסוגרים שוב בשש, קצת קשה לה למדריכה לכוון את הישראלי המתייר לשעות פתיחת החנויות. כך, כשהגענו מעט אחרי שתיים עשרה, העיירה הייתה סגורה ומסוגרה, וכול שנותר לנו היה לבהות בחלונות הראווה ולהתפנק על עוגת אפל שטרודל, כוס קברנה סוביניון וכוס קפוצ'ינו.

האוטובוס החל עושה דרכו מעלה לכיוון הרי הדולומיטים, מעביר הילוכי מאמץ במעלה הדרך, משתדל להיצמד לימין בכבישים הצרים, מאפשר לכלי הרכב המגיעים מנגד לעשות דרכם בזהירות מטה.
הכביש החל להיות חלקלק ורטוב, וטיפות שלג החלו לטפטף, צובעות את הדרך בלבן בוהק, וחלונות האוטובוס החלו לאבד משקיפותם והתערפלו במעטה אביך.

"במעבר סלע" בגובה של 2,244 מטרים השלג הזכיר לנו את ירושלים או החרמון, אבל השלג כאן היה כמותי, לא פסק לרדת, צובע אחריו את כלי הרכב וגגות הבתים בדוק לבן ובוהק.

את הירידה מטה מהדולומיטים סיימנו שוב בעיירה ציורית בשם מואנה, שגם היא נחה אותה שעה את שנת צהרי היופי שלה, וכול חנויות העיירה היו מסוגרות ומיותמות מקונים.

את הדרך חזרה לבית המלון קינחנו בדרך שאינה נגמרת, רצופה משני צידיה בכרמים על כול חלקה רעננה. נדמה כאילו אין גידול חקלאי אחר באיטליה פרט לכרמי ענבים, והמראה לחובבי היין משובב נפש.

יום רביעי
גם הדרך בבוקר יום רביעי לכיוון אגם גארדה והעיירות הציוריות סביבו, הייתה רצופה בכרמים ובבתי גידול ליין.
בעיר מלצ'זנה, טיפסנו למבצר שבנתה משפחת סקאליג'רי שנקרא גם על שמה, ומכאן צפינו לעבר הנופים המרהיבים. הרחובות המתפתלים המרוצפים חלוקי נחל, וחנויות הבגדים והמזכרות, היין, הפסטות ורוטבי הבלסמי והגבינות, צדו את התיירים במחירים אטרקטיביים ובסחורה מפתה.

מחירי נעלי העור והתיקים בהחלט סבירים ובמחירי השוואה לישראל, ולומר אחר כך: קניתי תיק או נעלי עור באיטליה ושילמתי בזול, זה כבר דיל שיווקי ויחצני בפני עצמו.

גם עיירת היין המפורסם ברדולינו, לחוף האגם הכחול ועם הברווזים מצודדי העין, הייתה מנומנמת, וכנראה לא בדיוק הייתה בעונת התיירות אליה היא מוכוונת.
התאווררנו קמעה על הטיילת, האכלנו את הברווזים בשאריות הטוסט באריזה שלקחנו בתיק מארוחת הבוקר הקונטיננטלית, ומכאן יצאנו באוטובוס לעבר העיירה סירמיונה.

בסירמיונה, לאלו שרכשו את טיולי הבחירה תמורת כ- 20 יורו לאדם, הזדמנה חוויית שייט בסירת מנוע מהירה יחסית, שביצעה הקפת יעף סביב למבצר. באמצע האגם סירת המנוע עצרה לרגע, מאפשרת לשייטים לצפות בבועות הבוקעות ממעמקי האגם בטמפרטורה של 70 מעלות מגייזר תת קרקעי, המשמש גם את אתר הספא העליון.

העיירה עצמה בנויה כלשון יבשה השולחת את הקצה אל תוככי האגם.
על הגבעה למעלה ניתן לראות את ביתה של זמרת האופרה המפורסמת מאריה קאלאס, ואת הווילה של ולריו קטולו, משורר רומנטיקן חסר תקנה שחי במאה הראשונה לפני הספירה.

בחצר המבצר מסעדות, חנויות מזכרות, והכי חשוב חנויות גלידה מהמפורסמות בעולם, ובתוכן גלידריה שתוצרתה המובחרת זכתה זו השנה השנייה ברציפות בתואר הנחשב "הגלידה הכי טובה באיטליה".

את ארוחת הצהרים-ערב אכלנו במסעדה מקומית. רעייתי התפנקה על סלט ירוק עם גבינת פטה – 9 יורו, ופיצה – 10 יורו, בעוד אני נהנה ממיקס פירות ים – 20 יורו, עם כוס קמפרי – 3.50 יורו.

יום חמישי
את היום האחרון במלון התחלנו מאוחר יחסית, בכדי לאפשר גם קניות של בוקר בחנויות הבגדים והנעלים הסמוכות למלון שנפתחו בשעה תשע וחצי, גם לאכול ארוחת בוקר מאוחרת, שעם חלוף הימים שודרגה קמעה על ידי חימומן של הביצים הקשות, הבאתה של מכונת קפה אוטומטית שניפקה כוסות קפה הפוך בכלל לא רע, והכי חשוב חם. הקרואסונים כבר ניתנו ללא הגבלה, וניכר כי המלון החל מפיק לקחים לקראת ימיה האחרונים של הקבוצה מישראל.

סמוך לשעה עשר וחצי, כשהמזוודות כבר בתוך האוטובוס של הנהג שלנו, שבמשך שבוע טחן לנו באוזן את כול האריות והאופרות של לוצ'יאנו פברוטי, עם קינוח לשעת בין ערביים של האדון ריצ'ארד קליידרמן, התחלנו עושים את דרכנו לעיירה הסמוכה ויצ'נזה.

רבים מבתיה הישנים של עיר זו ניבנו על ידי אחד האדריכלים המפורסמים של איטליה מהמאה ה-16 אנדריאה פאלאדיו. כן, אותו אחד מהגשר של בסאנו דל גראפה.

שוב, כאופציה לבחירה, תמורת תשלום נפרד של כ- 20 יורו, ניתן היה לבקר בתיאטרון ה"אולימפיקו" המפורסם, עבודתו האחרונה של פאלאדיו.
בימת התיאטרון בנויה כעיר תבי העתיקה. שלושת הרחובות של העיר בנויים בטכניקת תלת ממד הנותנת תחושה של רוחק ועומק בפרספקטיבה, בה נדמה שהרחובות נמשכים עד בלי די. המבנה חצי עגול, מושביו אבן, התקרה משרה אוירה של מרחב פתוח, והכול בסגנון יווני רומי עתיק.

מדרחוב פאלאדיו המרשים, שלאורכו בנויים ארמונות שבנה האמן, הוביל אותנו אל הכיכר המרכזית של ויצ'נזה, היא פיאצה דה סיניוריי. בכיכר ממוקם ביתם העתיק של מושלי ונציה ששלטו בה בעבר, שסמלם, פסל האריה המכונף, מתנוסס על עמוד גבוה בגאון ולצידו מגדל הפעמונים והבזיליקה המרשימה; עבודתו הראשונה של פאלאדיו.

מה מצאנו בכיכר שכול כך שבה בפעם המי יודע כמה את ליבנו ואת כיסינו?
כן, בטח. יום השוק. שוב עשרות רבות של דוכני בגדים, ובעיקר תיקי עור ופלסטיק מפוקפק, כיסו את הכיכר כולה, ואנחנו, כמו בכול יום, הסתערנו על המציאות.

ביציאה מויצ'נזה, לקחה אותנו לינה המדריכה לפארק הבוטאני הנקרא "גני סיגורטה" שוב, מדובר בטיול בחירה תמורת תשלום סמלי של דמי כניסה בלבד של כ- 10 יורו לאדם. הפארק שוכן בסמוך לעיר ורונה ולשדה התעופה שלה, וילה פרנקה, שממנו אנו ממריאים שוב לישראל.

בפארק נוסעים בהנאה מרובה ברכבת קטנה, המסיירת כמו הקטנים שלנו ברכבת של פארק הירקון. אפשר להתווכח אם אלו שהצטרפו הפסידו או לאו, אבל בדבר אחד אני בטוח: אלו שנותרו מאחור, ירדו רגלית ממקום חניית האוטובוס אל כפר ציורי ומדהים בשם בורגטו סול מינצ'יו, פנינת חן וחמד אמיתית בה מים זכים מפכים מגלגל עץ אמיתי, דגי מים מתוקים החיים דרך קבע במימי נהר המינצ'יו ממתינים לצד מרפסת המסעדה לשיירי אוכל המושלכים לעברם מאורחי המסעדות ובתי הקפה. השקט והניקיון מופתיים, היופי אגדי, והמקום ממש חלומי.
כוס האפרול הכתום המקורר החצי מריר חצי מתוק, כוס הקפוצ'ינו, וכוס הגלידה הענקית, הנעימו את השעה ומחצה שזחלה לה באיטיות מתבקשת.

לינה הבטיחה לנו כי בסיום נהנה מחוויה שלא נוכל לשכוח. ותגידו לי אתם, אפשר לחזור הביתה מאיטליה בלי לקנות "כלום"?
אז לינה ביקשה מג'וזפה נהג האוטובוס, לקחת אותנו אל מרכז הקניות של הקניון הכי גדול בוורונה, הוא מתחם הגרנד מלה (התפוח הגדול) – מרכז קניות עצום ורחב ידיים.
הסופרמרקט הענקי שבקומה השלישית, לא ראה, כך אני סבור, כול כך הרבה ישראלים שקנו כול כך הרבה גבינות ופסטה בזמן כול כך קצר; חוששים חלילה שהמטוס לארץ ייצא בלעדיהם, או שהקניון ייסגר לפניהם.

שבעים, מרוצים, עמוסי שקיות קניות, חדורי תחושת ניצחון ומשוכנעים שהשגנו את הדילים הטובים ביותר לגבינת הפרמז'ן, עשינו את דרכינו לשדה התעופה אליו הגענו קצת אחרי השעה שמונה.

הטיסה שלנו, שנועד לצאת חמש דקות לפני חצות, הבטיחה לנו דקות המתנה ארוכות עד כלות ובלתי נשכחות, עד לבואם של אנשי ביקורת הבידוק הביטחוני האיטלקיים חמורי הסבר וחסרי חוש ההומור, שלא מבינים אותך ואתה לבטח אינך מבין אותם; מנסה לשכנע שקופסת הטונה 200 גרם שהשגת רק לפני שעה במחיר זול מדהים בסופרמרקט יכולה לעלות על המטוס, והביטחוניסט האיטלקי מתבצר בעמדתו, ומשכנע אותך בתוקף כי 100 גרם טונה עודפת בקופסת השימורים זו הפרת כללי הביטחון, ותאלץ להיפרד ממנה או להסביר מעשיך בתא המעצר, ועוד להיאנח שם אחר כך באיטלקית.

סיכום דבר
לטיול מאורגן יש פלוסים, כך אומרים, ויש מינוסים, כך טוענים. לעתים החיבור המוזר הזה של אנשים, ובמקרה שלנו ארבעים ושמונה במספר, המגיעים מכול קצוות הארץ, מכול חתכי הגיל, המצב המשפחתי והאוכלוסייה, יכול לעשות את זה לחיוב ולא לשלילה.

כן נותנים טיפ למדריכה, לא נותנים טיפ לנהג. כן משתתפים כולם, לא רוצים רק חלקם. מה עושים עם המאחרים, ואלו שמברברים. מה עם השפה הרומנית שמילאה חצי מהאוטובוס, וההוא המרגיז עם בדיחות הקרש והקריאה המשונה בשפת כף היד שישב לפניי באוטובוס, ושהמצלמה הדיגיטלית הכי חדישה שלו הייתה מכוונת על שחור לבן מנתב"ג דרך כול איטליה עד החזרה לתל-אביב…

וההיא שישבו לה במקום "השמור" ואיימה שהיא תעשה בעיות. ומה עם שתי הבנות, אחת טרום גיוס והאחרת משוחררת טרייה, שנוסעות עם אביהן הגרוש העליז. וזוג הפנסיונרים שגיל הגבורות אצלם כבר היה מזמן, עם סבא וסבתא, אבא ואימא שנוסעים יחדיו, חורשים את העולם כולו בטיולים מאורגנים, שורפים את כול חסכונות הפנסיה בהנאה צרופה.
וארבע פקידות בבנק, שלושה תושבי התנחלות, עשרה פנסיונרים, שש אלמנות, וכך וכך צעירים בני חמישים.
מה שמחבר את כולם זה חיוך ובקשת סליחה שבאה בקלות, נשיקה שבאה באיטיות, אהבה שמגיעה ממקום של כנות, צחוק שמגיע עם הרבה חדווה ופראות, וחופש, חופש, חופש.

להתראות בנסיעה הבאה

צילומים: דני רובין, איטליה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים קשורים

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לניוזלטר