יומן מסע: פסח בפרובנס

מאחורי הנסיעה הזאת בפסח 2006 מסתתר וידוי קטן: החג היחידי שהוא בלתי נסבל מבחינתי הוא פסח. הרבה יותר גרוע מיום כיפור, בו אין לי כל בעיה לצום. לעומתו – סעודת הפסח המייגעת, המלווה בקריאה האין סופית, שלא לדבר על איום הטראומה המשפחתית הנוגעת למיקום עריכתו של הערב האומלל הזה… בקיצור, זמן מצויין להימלט. הדבר התאפשר תודות לארקיע והדקה ה- 90. תמורת 270 $ הבטחתי לעצמי מקום על המטוס.

אקס-אן-פרובנס היא עיר שתמיד מחבקת אותי, לא משנה אם אני מגיע שמח או עצוב, עייף או ערני, בודד או מוקף חברה. גם הפעם לא נכונה לי אכזבה. ירוקה ושלווה עם אור השמש המיוחד, האור הרך והמלטף… אקס-אן-פרובנס היא המקלט שלי.

מה שצרפת הציעה לי כתחליף לליל הסדר, היה סרט דוקומנטרי מצוין בערוץ הטלוויזיה ארטה. הסרט סיפר את סיפורו של הקונקורד, מטוס הנוסעים היחיד שטס במהירות על-קולית. אני מודה שיש לי חיבה מיוחדת למטוסים מאז ילדותי. אני אוהב להתבונן בהם. יש בהם יופי מהפנט, והקונקורד הוא, או ליתר דיוק היה, ציפור מתכת מיוחדת במינה.

בסרט הייתה סצינה בלתי נשכחת: טיסתו האחרונה של הקונקורד. חברת אייר פראנס החליטה להפסיק את פעילותו כשנה לאחר התאונה היחידה בתולדות המטוס. קרקוע המטוס לא נבע מסיבות בטיחותיות. זה היה אולי התירוץ. הסיבה האמיתית הייתה כלכלית: טיסות הקונקורד היו כרוכות בהפסדים כספיים קבועים. וכך, בוקר אחד, הגיע יומו האחרון של המטוס יוצא הדופן הזה . מאות אנשים, גברים ונשים, התאספו ליד מסלול ההמראה בשדה התעופה של פריס, כדי להיפרד מהמטוס.

מה שקרה שם היה מדהים: הטייסים עצרו את המטוס בתחילת המסלול, פתחו את חלונות תא הטייס (דבר אפשרי כשהמטוס על הקרקע), ונופפו לשלום לקהל רב. אנשים בכו. הרגע הזה היה סוף תקופה. הקונקורד סימל, מעבר לכל, את שאיפתו של המין האנושי לממש פנטזיות – במקרה הזה טכנולוגיות – תשוקה בלתי ניתנת לעצירה או לכיבוש, בדרך לשלמות, ללא כל קשר למשמעויות הכלכליות.
מותו של הקונקורד המבהיק סימל את מותה של התשוקה והתרחקות השלמות מאיתנו. עולם הפנטזיות בא אל קצו. לא קיים יותר. היום, הקונקורד כלל לא היה נבנה. הוא הרי לא היה רווחי.

יין לא היה על סדר היום בחופשה הקצרה הזאת. למרות זאת, אי אפשר היה להימנע מטעימה ורכישה של אי אלה בקבוקים – רובם הגדול יינות לבנים.
אזכיר כאן רק שם אחד: Domaine De La Sangliere. היקב הזה מומלץ במדריך היין הצרפתי Hachette הקיים גם במהדורה אנגלית. הוא שוכן סמוך לחוף הים, לא רחוק מהעיירה Bregancon. היין הלבן פרחוני, רענן, ולא מזכיר אף אחד מהיינות הלבנים המוכרים. הוא עשוי מענבי הזנים Rolle ו- Ugni Blanc.
אני מודה שזאת הייתה הפעם הראשונה שהתוודעתי לזנים הללו. תענוג. אבל הייתה שם ביקב הפתעה נוספת: יין הרוזה שלהם. האמת היא שרוזה אף פעם לא "עשה" לי את זה – עד אותו יום בו נתקלתי ביין שלם, "זקוף", ללא תירוצים. תגלית אמיתית.

לצד התגליות היו גם אכזבות, לצערי. כמו הביקור החוזר שלי בכפר קטן בשם לורמריין. במקום השליו הזה, בחר אלבר קאמי לחיות בשנותיו האחרונות, והוא קבור בבית הקברות המקומי. אם תבקשו לעלות לקברו, תמצאו כי המשימה אינה קלה. המצבה הפשוטה נשחקה עם הזמן, וכמעט בלתי אפשרי לזהות את הכיתוב.
הכפר עצמו, שהיה לפני כחמש שנים מקם שקט ומקסים, הפך הומה אדם, משופע בחנויות לתיירים. כמה חבל.

ובלי לדעת, הרגע הגדול של החופשה הזו, המתין לי בחנות הספרים באנגלית של אקס-אן-פרובנס. חנות קטנה, המשלבת חומר כתוב עם חומר שתייה – קפה או תה, שם גיליתי את הספר: "הרפתקאות בדרך היין" של קרמיט לינץ, אחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו על יין, ושאינו מדריך יינות.

ההפתעה השנייה חיכתה לי דווקא בשירותים. שם ראיתי את האסלה המדהימה ביותר. ליתר דיוק מושב האסלה. ובכן, ברגע שלחצת על מתג מי השטיפה, החל המושב להסתובב, עד שהשלים 360 מעלות. תוך כדי סיבוב נשלף מחלקו האחורי של המושב מתקן ניקוי זעיר שנע קדימה, ו"התיישב" מעל המושב המסתובב, שוטף אותו בתרסיס ניקוי, ומיד מייבש באוויר חם.

ואז זה היכה בי – אין קץ לפנטזיות האנושיות וכולן, אבל כולן, יכולות להתממש. ובכלל, לא מן הנמנע שמי שתכנן את המערכת המתקדמת הזו, היה פעם בין מעצבי מטוס הקונקורד. מדהים, לא?


הכתבה פורסמה ב"חוג הסוסון" – עיתון חוג ידידי יקב סוסון ים, גיליון מס' 4, 2007.

יקב סוסון ים שוכן במושב בר גיורא בהרי ירושלים. ניתן ומומלץ לבקר ביקב. לתיאום: טל. 02-5709834









היו הראשונים להגיב...

כתבו תגובה