לדעתי לא מתאים ליקב יתיר להיות בבעלות יקב כרמל, והמבין יבין. מיום הקמתו בשנת 2000 באזור תל ערד בדרום, הוא היה תמיד משהו שונה בנוף היינות הישראלי. בכרמים של יתיר יש אקלים מיוחד. הכרמים נמצאים כולם בתוך יער, בגובה 900 מטר, על סף המדבר, ולכן האקלים חם ביום וקר ויבש בלילה. יש אומרים שזה טרואר ייחודי, אך אני מייחס את עיקר הצלחתו של היקב ליינן הייחודי שיש לו, ערן גולדווסר, ולציוד המודרני שלא חוסכים בקנייתו, והוא מהמתקדמים בתעשייה.
הוסיפו לכל אלה את יעקב בן דור מנהל היקב, שבין היתר מהווה אנציקלופדיה יהודית וייחודית למכמני האזור, ותבינו מדוע היקב כל כך מצליח. בסופו של דבר, אחרי היינן, הגפנים, האזור, העיצוב הנאה של התוויות וכל השאר, צריך גם לעשות יין טוב. וביתיר יודעים לעשות יין מצוין בכל שנה ושנה. נדמה לי שנכון יהיה לומר כי אחד הסודות של הצלחת היקב טמון בעובדה שהיינות הם בלנדים מוצלחים, ולא רק יינות זניים. בן דור סיפר לנו בזמן טעימת היינות החדשים במסעדה WEST SIDE של מלון רויאל ביץ' בתל אביב, כי אנשי היקב משלמים לכורמים עבור הענבים לא על פי משקל אלא על פי הטיב, ולכן היבולים קטנים אבל איכותיים. עוד למדנו מפיו, כי היקב החליט ביד מכוונת שלא להסתמך על זנים בינלאומיים מוכרים, ולא להסתמך בעשיית היין על מודלים קיימים, אלא לנסות לייצר בלנדים מיוחדים ושונים מהנהוג בעולם ובארץ. טעמנו שני יינות חדשים:
הר עמשא לבן 2017 – הויונייה של יקב יתיר היה שם דבר בנוף היין הלבן הישראלי. היין החדש עדיין מורכב רובו מזן הויונייה, אך יש בו תוספת של כשליש שנין בלאן וכ-15% רוסאן – כולם מכרמים ביער יתיר. היין תסס והתבגר במשך 5 חודשים על שמריו באמפורות בטון המכילות עד 2000 ליטר, שיטה שאינה מקובלת עדיין בארץ, ובחביות עץ גדולות של 500 ליטר שלא נותנות הרבה טעמי עץ לתירוש שתוסס. הבלנד שיוצר את הר עמשא אינו נפוץ בעולם. הפרי מרוכז, וחוט השדרה שלו הוא עדיין הויונייה שעשה עלייה מוצלחת ארצה. השנין בלאן מוכר בעיקר באזור ווברי שבעמק הלואר בצרפת, אזור קר באקלים שונה לחלוטין מזה שאצלנו. בדרום אפריקה, שגם שם הוא מככב, אנו מוצאים אקלים דומה. הרוסאן "תופר" את שני הזנים, והתוצאה מקסימה: יין רענן, ארומטי, עם חמיצות נכונה, ויחד עם זאת פירותיות מקסימה בטעמי אגס ולימון. יוצרו ממנו 13,00 בקבוקים, והוא בהחלט לטעמי. המחיר 100 ₪.
נחל יתיר 2015 – ערן גולדווסר טוען כי היין מביע את שאיפתו של היקב לבטא באופן טהור את הייחודיות של הפרי מהאזור. נחל יתיר 2015 מורכב מרוב של ענבי סירה, כ-16%טנאט ומעט מלבק. הסירה קובע את אופיו של היין, ונותן לו טעמי פטל אדום. המלבק, זן אופייני לארגנטינה, מדגיש את הפירותיות והעשבוניות. הטנאט, זן שלא הכרתי, נותן ליין חומציות וטאניות. היין התבגר במכלי עץ גדולים בנפח של כ- 5000 ליטר, כך שאין לו כלל טעמי עץ. ההחלטה להתרכז בסירה ולא במרלו וקברנה סוביניון, נראית נכונה. זן הסירה התאקלם יפה בארץ .גם בבציר מוקדם מהרגיל מקבלים יין פחות כבד וטאנינים קלים. באוסטרליה, למשל, שם הסירה או השיראז כפי שהם מכנים אותו, יותר כבד וריבתי. כאן הסירה הרבה יותר אלגנטית ופירותית. המלבק נותן ליין מעט ירקרקות. הסיומת מעט מרירה, אבל לאחר שהות של כחצי שעה בכוס, המרירות נעלמת והיין מחניף לחך. המחיר 150 ₪.
הר עמשא אדום 2015 – למרות שהיין לא הושק הפעם, קיבלנו אותו לטעימה. הוא מורכב מתערובת של זנים: פטי וורדו, סירה, קברנה סוביניון, מלבק, קברנה פרנק ומעט טנאט. אין כאן נוסחה קבועה, אין חשודים מידיים, אבל יש "אנסמבל מוסיקלי – יינני" שעובד היטב. גם יין זה נעשה בחביות ענק, והעץ לא "מחתים ולא מכתים" את המוצר הסופי. יין רענן, קליל, שנותן את התחושה של אזור היקב ליין איכותי, לא כבד ומתאים כל כך לאקלים החם של ישראל. לטעמי הוא היה הטוב ביינות ששתינו בטעימה. המחיר 100 ₪.
