מכתבים מהיקב: וול-סטריט, בציר 2008, ושלום כיתה א'

לפני המון שנים, במחצית השנייה של שנות ה-80, עבדתי כעורך חדשות בתחנת הטלוויזיה CNN בניו-יורק. היו שם שלוש מחלקות: חדשות מקומיות, חדשות הבידור
(show business), וחדשות הכלכלה.

משום מה, העדפתי את כתבות הכלכלה. CNN היו הראשונים, למיטב ידיעתי, ששידרו מדי ערב חדשות כלכלה: Money line בהגשת איש חביב בשם לו דאב. מדי יום היה מתייצב לצידו באולפן פרשן כלכלי כדי לפרש את מאורעות היום. הפרשנים היו קבועים, והם הופיעו לסירוגין אחת לשלושה ימים.

יום אחד, בעודי ממתין ל"לקוח" הבא – כתב המחלקה הכלכלית, דפדפתי בעיתון היומי USA today.
אחד הכותבים הקבועים במדור הכלכלי, איש ששמו הפרטי היה דן, היה גם אחד מהפרשנים הקבועים של CNN. באותו יום כתב דן בעיתון משפט תמים; אולי וידוי, אולי פליטת פה. וזה לשונו: "והרי ידוע לכל שאנו, האנליסטים, יודעים להסביר היטב את מה שקרה אתמול, אך אין לנו מושג מה באמת יקרה מחר…"

עוד אני מתפלא על גילוי הלב, והנה עובר במסדרון, מגיש החדשות, לו דאב, בכבודו ובעצמו. באותם ימים, כשעוד אפשר היה לעשן במקומות העבודה, היה לו נוהג לעשות טיול במסדרונות כעשר דקות לפני תחילה השידור, מפיג את הלחץ בעזרת סיגריה אחרונה לפני שהתוכנית עולה לאוויר.
"לו", אני קורא לו, "בוא, אני רוצה להראות לך משהו". ככה בפשטות ו"חוצפה" ישראלית מצויה, הראיתי לו את המאמר, והצבעתי על המשפט הטעון הנ"ל. "תגיד לי בבקשה", שאלתי אותו, " איך זה שאתה מביא לאולפן פעמיים בשבוע אדם שמודה שידיעותיו או יכולתו מוגבלת מאוד?" לו עיין בעיתון ואמר: " תן לי את זה בבקשה" ונעלם.

התמזל מזלו של אותו פרשן ,שאותו יום היה "בתפקיד" בחדשות CNN. איש בגיל העמידה, נמוך קומה, חובש משקפיים עגולים של פעם, שמעליהם גבות שחורות בולטות, עם חיוך נעים ובלתי מתנשא. לא היה לו מושג מה צפוי לו באותו ערב. לאחר שסיימו לדון בנושא שלמענו הוזמן לאולפן, הוציא לו את העיתון מתחת לדלפק, וללא אזהרה מוקדמת, הקריא למיליוני צופי הטלוויזיה, בשידור חי, את המשפט החושפני. לו ביקש תגובה וקיבל גמגום. מעשה שלא יעשה…

מיותר לומר שהאירוע הזה עלה בזיכרוני על רקע האירועים האחרונים בבורסה בניו-יורק, ובעולם בכלל. אלא שלא רק בבורסה מדובר. בציר 2008 תעתע בי עד כדי הדרת שינה מעיני. וזה לא המקרה הראשון.
בשלוש השנים האחרונות, מאז קיץ 2006, מתרחש משהו מוזר בכרמים. מה שהיה נקרא בלשון האנליסטים " שוק תנודתי", מתורגם בכרם להבשלה לא רציפה.
הנה הבעיה: ההחלטה הראשונה בתהליך ייצור היין היא קביעת מועד הבציר. זוהי החלטה בעלת חשיבות קריטית, בלתי ניתנת לתיקון. תארו לעצמכם את גרף ההבשלה, הדומה לגרף של מנייה בבורסה. אם קלענו "בול" לאותו משולש קטן בשפיץ העליון, אזי בצרנו באופטימום. ובדימוי אחר, הבשלה אופטימלית היא כמו בננה בשיא בשלותה. אם הקדמנו, הפרי "ירוק", לא בשיא בשלותו, כמו בננה בוסר. אם פספסנו ובצרנו אחרי, הפרי מאבד ממוצקותו, החומצה נופלת גם כן, וצריכים ל"תקן" ביקב.
יין גדול יכול להיווצר, ברוב המקרים, רק כשאין צורך לתקן. כשהפרי מושלם.

כשההבשלה רציפה, לא קשה לקבוע את מועד הבציר הנכון. הוא יכול להקדים או לאחר, בהשוואה לשנים קודמות, אבל התהליך מתקדם באופן רציף. כשההבשלה נתקעת, דברים מתחילים להשתבש. אי אפשר לדעת בוודאות אם הכרם "יתעורר" וההבשלה תתחדש, או שזהו זה, צריך לבצור עכשיו.
מניסיון השנים האחרונות הסקתי, שרוב הכרמים ש"נרדמו" מתעוררים, ואז ההבשלה מזנקת בקצב מוטרף. מה שלא קרה בחודש ימים קורה בימים ספורים. וכאן נעוצה הבעיה: צריך לעמוד על המשמר, לעקוב אחר הכרם מדי יום,
ולהיות מוכנים לבציר מהיום למחר, כמו בדקה ה- 90.

אין הסבר מדעי, חד משמעי, לשיבוש הזה. לאגרונומים יש תיאוריות, ממש כמו לפרשנים הכלכליים, אבל אף אחד לא יכול לומר לך מה יקרה, ומה נכון לעשות. יתרה מזו: כנראה שהתופעה היא גלובלית: באביב האחרון סיפרה לי ייננית מעמק הלואר בצרפת, אישה לא צעירה, למודת ניסיון, שבבציר האחרון ההבשלה זינקה בשלושה ימים, וסגרה פער של חודש ימים ללא תזוזה…. הנה זה קורה שוב במרחק אלפי קילומטרים. שוק תנודתי – אמרנו…?

בין לבין המאמצים המנטליים והפיזיים, והריכוז הטוטלי הנחוץ כדי לזהות נכונה את מה שהכרם משדר, הודיעה לי אורלי כי מחר מתחילה שנת הלימודים.
"יפה, ומה זה נוגע לי?" ענתה לי אורלי: "אחינועם הולכת לכיתה א', ואתה צריך ללוות אותה ביום הראשון ללימודים."
פקודה היא פקודה, ואני מוצא את עצמי למחרת בפקק ענקי בכניסה לבית הספר האזורי. אבות ואימהות, לבושים חגיגית, הגיעו לאירוע המרגש. רובם הצטיידו בקופסאות מתכת שטוחות, שבחלקן האחורי מסך צבעוני. הם החזיקו את הקופסאות במרחק מהפנים, כך שיוכלו להביט במסך הצבעוני, וכשנחה עליהם דעתם, לחצו על הכפתור שמנציח את הילד על מדיה דיגיטלית.
לבוש בגדי עבודה מוכתמים בכתמי יין, ניגשתי אל אחינועם, ראיתי שהיא בסדר גמור, ושנוכחותי מיותרת. נפרדתי ממנה והלכתי לדרכי.

בדרך חזרה לבר גיורא, לא חשבתי על יומי הראשון בכיתה א'. משום מה נזכרתי בבציר הראשון, בקיץ 1999. רוני ג'יימס, יינן יקב צרעה, הנחה אותי, צעד אחר צעד, מה לעשות.
באותה עת הוא אימץ את טכניקת ההשריה הקרה. בשיטה זו מניחים לענבים לשהות במיכל נירוסטה מקורר 24-48 שעות לפני תוספת השמרים, וזאת על מנת לאפשר מעבר של חומרי הטעם והצבע מהקליפות לנוזל לפני שמתחילה תסיסה. זמן קצר לפני חצות טלפן אלי: "זייבאלה, לך תתסיס" (הוא היחיד שקרא לי כך). נכנסתי למכונית, ובערך באחת בלילה, הכנתי את השמרים והתססתי את היין הראשון שלי.

שלום כיתה א'.
חג שמח.
14.10.08

צילום: דני רובין






היו הראשונים להגיב...

כתבו תגובה