מכתב מאירלנד

הסיפור מאחורי הנסיעה לאחוזה הזאת באירלנד, הוא ארוך במקצת. תמציתו היא, שהוזמנתי להתארח באחוזה של ידיד, שלמען צנעת הפרט, יכונה רק JS. איזי ג'ט הביאו אותי ללונדון, ראיין אייר לדבלין, ואוטובוס לקח אותי לירוק הירוק הזה, הנקרא אירלנד.

הנסיעה הזאת כלל לא קשורה ביין. באתי לכאן כדי לכתוב. שוב. בחודש שקדם לנסיעה השתולל מרפי ביקב. או במילים מהתנ"ך: "הכוכבים ממסילותם נלחמו עם…" (סיסרא, במקור). למרות הכל, בוקבק השנין בלאן 2015 JAMES , ומטלות אחרות נעשו, במידת האפשר.

כתיבה היא מלאכה מתישה, הדורשת משמעת וסגפנות. אמנם זכיתי לשלוש השבועות של שקט מוחלט בקוטג' נעים וספרטני, אך "הזעתי" כהוגן. באתי עם מחשבות בוסר, רעיונות חצי אפויים, ומעט רשימות. אבל בגדול, התחלתי מאפס.
בשבת השנייה שלי כאן, הרשיתי לעצמי יום חופש בדבלין. עיר שנותנת לך חיבוק גדול. עולם ספרותי עשיר: ג'ימס ג'ויס, אוסקר וויילד ורבים אחרים, והפאבים בכל פינה – השילוב האולטימטיבי. אליפות אירופה בכדורגל הוסיפה בירה למדורה…

האוטובוס של השעה חמש וחצי לקח אותי בחזרה הביתה, לבנקלודי. נהג האוטובוס הכיר לפחות מחצית הנוסעים, שבירכו אותו לשלום, בשמו הפרטי. זום אאוט: שטחה של אירלנד הוא פי 3 משטח מדינת ישראל. מספר תושביה כ-4 מיליון. תעשו אתם את מתמטיקת הצפיפות…

יין. מה עם קצת יין? או-קיי. בחנות היין הראשונה אליה נכנסתי, שחצייה מוקדש בכלל לוויסקי, הבחנתי מיד בכניסה בבקבוקים של שאטו מוסאר. 34-38 יורו על המדף. הייתי חייב לברר משהו. שאלתי את המוכרת הבכירה, כנראה מנהלת החנות, אם שאטו מוסאר אכן נמכר. "ועוד איך!" ענתה. "יש לזה ביקוש עצום." – .Fuck לא בקול רם, רק לעצמי. לא היה יין ישראלי אחד על המדפים. והסיפור הזה חזר על עצמו בחנויות יין אחרות באירלנד.

אבל אני באתי לכתוב, לא לשווק יין. חזרתי למחברת, לעט ולמקלדת. עוד שורה, עוד עמוד. בחוץ עננים. גשם יורד כמעט כל יום. כל כמה שעות אני יוצא החוצה לחלץ את העצמות. הסופרמרקט נמצא במרחק 3.5 ק"מ. חצי שעה הליכה, לכל כיוון. רופא המשפחה שלי יהיה מרוצה… 

 

בסופר הזה קניתי, ביומי הראשון כאן, את הסבון הכי מופרע שקניתי בחיי. מה מופרע? כולו סבון. זה גם מה שאני חשבתי כשהכנסתי אותו לסל הקניות, מבלי לטרוח לקרוא מה רשום על העטיפה. כולו סבון. כשרחצתי ידיים עלה ריח מסריח. חשבתי שמשהו מסריח בחדר האמבטיה. לא חשבתי לרגע שזה בא מהסבון. סבון זה דבר מריח, לא מסריח… ואז הסתבר שטעיתי. זה כן היה הסבון. הריח הדוחה היה של… משהו שמזכיר זפת. הוצאתי מפח האשפה את העטיפה. ואכן היה כתוב שזה סבון אירי מסורתי עם ניחוח פחם וזפת… סוף סוף הבנתי מה רוגוב ז"ל התכוון, כשכתב ברשמי הטעימה שלו: "רמזים לאספלט"… מישהו זוכר?
חזרתי לסופר, קניתי סבון חדש, התקלחתי, ושוב למחשב. עוד עמוד… לאט לאט התקדמתי לעבר המילה הנכספת: סוף. לילה אחד הגיעה המילה הזאת. נשמתי לרווחה? לא בדיוק.

"זה לא הסוף. זו אפילו לא ההתחלה של הסוף. זה, אולי, הסוף של ההתחלה", כפי שאמר ווינסטון צ'רצ'יל, מנהיג בריטניה בזמן מלחמת העולם השנייה, בסיומו של קרב גדול בו זכו הכוחות הבריטים לניצחון ראשון על הגרמנים.

אין לי חלומות שהספר יוצג בחלונות הראווה של סטימצקי או צומת ספרים. מבחינתי זה מסתכם במשפט פשוט אחד: אני את שלי עשיתי.






היו הראשונים להגיב...

כתבו תגובה