בין רגולציה וולונטרית, מחלוקות אזוריות ושאלות של שקיפות – מפת היין החדשה מנסה להגדיר מחדש את גבולות הענף, אבל משאירה שאלות פתוחות על מקור היין, הפיקוח והזהות השיווקית של ישראל בעולם.
סביב עבודת הוועדה לגיבוש מפת היין החדשה, פנינו כעיתונאים בבקשה לשמש כמשקיפים בדיוניה, מתוך רצון לסיקור ישיר של אחד המהלכים המשמעותיים בענף היין הישראלי. לאחר שהבקשה לא נענתה פנינו באופן מסודר לדוברות משרד הבריאות, ובהמשך גם ללשכת מנכ״ל המשרד וללשכת שר הבריאות, יחד עם הסתייגויות שהעלינו ביחס לאופן התנהלות הוועדה ולסגירתה בפני סיקור תקשורתי. רק לאחר שהובהר כי בכוונתנו לבחון פנייה לערכאות משפטיות, התקבלה ההסכמה לקיום פגישה עם פנינה אורן שנידור – מנהלת מערך הרגולציה במשרד הבריאות, ולהצגת עבודת המשרד בנושא.
הפגישה התקיימה מתוך ניסיון לאפשר הצצה בלתי אמצעית לתהליך קבלת ההחלטות סביב אחד המהלכים המשמעותיים בענף היין הישראלי. בתוך כך ראוי לציין כי נחשפתי לדמות מקצועית שאינה מתנהלת כבירוקרטית קלאסית בלבד אלא כמי שחושבת מחוץ לקופסה, מגלה עניין אמיתי בענף היין עצמו, ואף רואה בו תחום מורכב חי ודינמי הראוי ללמידה מעמיקה והיכרות מתמשכת.
ענף היין הישראלי נמצא בעיצומו של מהלך רחב לגיבוש מפת אזורי גידול חדשה, שנועדה לעדכן מסמך ישן שאינו משקף עוד את המציאות בענף שהתפתח משמעותית בעשורים האחרונים. מאות יקבים חדשים קמו, אזורי גידול התרחבו והעמיקו, והצורך בהגדרה מקצועית עדכנית הפך לרלוונטי מתמיד.
בימים אלו דנה ועדה שהוקמה במשרד הבריאות, בהובלת שירות המזון הארצי, בטיוטת המפה ובהסתייגויות שהוגשו לה. הוועדה צפויה לקבל החלטות סופיות ולהציג את המפה המעודכנת באמצע חודש יולי 2026. מאחורי התהליך עומד ניסיון לייצר מסגרת אזורית ברורה לענף היין הישראלי, אך בפועל עולות שאלות מהותיות לגבי המשמעות המעשית של המהלך.
שאלות היסוד שמלוות את גיבוש המפה
הדיון סביב המפה החדשה אינו עוסק רק בגיאוגרפיה של אזורי גידול, אלא בשורה של סוגיות עקרוניות הנוגעות לאופן בו יוגדר יין ישראלי בעתיד:
כיצד תוגדר ההשתייכות לאזור גידול – לפי מיקום היקב או לפי מקור הענבים בפועל?
האם ייקבע אחוז מינימלי של ענבים מאותו אזור – כדי לאפשר שימוש בשם אזורי?
האם יוקם מנגנון פיקוח שיוודא התאמה בין ההצהרה על התווית לבין מקור הענבים?
כיצד תובטח שקיפות לצרכן לגבי מקור הגידול של היין?
מה ייעשה במקרים של ערבוב ענבים ממספר אזורים – והאם יין כזה יוכל לשאת שם אזורי כלל?
והאם הגדרת אזורים ברורה תחזק את אמינות הענף – או דווקא תכביד עליו שיווקית, ותייצר בלבול נוסף בקרב הצרכנים?
לצד זאת מתקיים גם ויכוח רחב יותר סביב מטרת המפה עצמה – האם מדובר בכלי מקצועי שמטרתו להסדיר סטנדרט טרואר ישראלי, או במסמך בעל אופי שיווקי הצהרתי בלבד שאינו משנה בפועל את כללי המשחק בענף?
מעורבות מועצת גפן היין – צחי דותן
במקביל לתהליך שמוביל משרד הבריאות פועלת גם מועצת גפן היין, בהובלת צחי דותן מנכ"ל המועצה, שלוקחת חלק מרכזי בגיבוש המתווה המקצועי של המפה החדשה. לדברי דותן, המפה הקיימת היום מבוססת על מסמך היסטורי בן כארבעים שנה, שאינו משקף עוד את המציאות של ענף היין בישראל.
לצד הרצון לייצר סדר והגדרות ברורות יותר לאזורי גידול, קיימים בענף גם מתחים והתנגדויות מצד חלק מהיקבים, וכן מחלוקות פנימיות ומורכבויות מקצועיות. בתוך כך לא ניתן להתעלם גם מהרגישות הגיאופוליטית סביב אזורי גידול מסוימים, ומהעובדה שהשדה כולו משלב בין שיקולים מקצועיים שיווקיים ופוליטיים גם יחד.
עם זאת מדגישים המעורבים בתהליך, כי המהלך אינו צפוי לכלול אכיפה מחייבת או לחץ רגולטורי על היקבים, אלא יישאר במידה רבה במסגרת מקצועית וולונטרית שמאפשרת בחירה וגמישות.
זה לא עניין רגולטורי מחייב
לדברי פנינה אורן שנידור – מנהלת מערך הרגולציה במשרד הבריאות, מדובר במפה וולונטרית בלבד שאינה מחייבת את היקבים ואינה מהווה רגולציה מחייבת על סימון התוויות. לדבריה יקב הבוחר להסתמך על המפה רשאי לציין אזור גידול כמו גליל, אך באותה מידה יכול לבחור להסתפק בסימון כללי של ישראל.
עוד הדגישה כי משרד הבריאות אינו קובע ואינו מתערב בתוכן שמופיע על גבי תווית הבקבוק בהקשר זה, וכי השימוש במפת האזורים הוא בגדר בחירה מקצועית ושיווקית של היקבים בלבד, ולא דרישה רגולטורית מחייבת.
בנוסף ציינה כי הוועדה הנוכחית אינה צפויה להציג את המפה הסופית באופן מיידי, אלא להביא את מסקנותיה מחדש לציבור לשלב נוסף של הערות והסתייגויות, ורק לאחר מכן תפורסם גרסה סופית של המפה המעודכנת.
תפקידה של פנינה אורן שנידור במשרד הבריאות
מאז כניסתה לתפקיד מנהלת שירות המזון הארצי, והיום בעלת תואר מנהלת מערך הרגולציה במשרד הבריאות, מובילה פנינה אורן שנידור גישה רחבה ופעילה יותר ביחס לענף היין, החורגת מהתפקיד הקלאסי של רגולטור המאשר רישיונות ייצור בלבד. במסגרת פעילותה היא מקדמת הבנה עמוקה יותר של הענף עצמו, בין היתר באמצעות הכשרה של מבקרות מזון המתמחות בתחום היין, קיום סיורים מקצועיים ביקבים ברחבי הארץ, ועבודה שוטפת מול גורמים מקבילים במשרדי ממשלה שונים – בהם משרד החקלאות ורשות מקרקעי ישראל.
במסגרת מדיניותה התקבלה גם החלטה פרקטית, שלפיה יקבים בעלי היתכנות לקבלת אישור מרשות מקרקעי ישראל ,יוכלו להמשיך לפעול ולקבל אישור ייצור זמני עד להכרעה סופית. מהלך זה איפשר ליקבים להמשיך בייצור היין ולא לעצור פעילות באופן מיידי, גישה שנמנעה מהורדת גרזן רגולטורית שהייתה עלולה לעצור פעילות של חלק מהיקבים בשטח.
לסיכום
המפגש עם עבודת הוועדה ועם העומדת בראשה, פנינה אורן שנידור, חשף תהליך מורכב יותר מהצפוי. מצד אחד מערכת רגולטורית שמנסה לעשות סדר בענף מתפתח ודינמי, ומצד שני מציאות שבה גבולות הגדרות ואכיפה אינם תמיד חד משמעיים. לצד הביקורת והפערים, ניכר כי מדובר ברגולטורית שמכירה את השטח, פועלת מתוך עניין אמיתי בענף היין, ומנסה לייצר מודל עבודה שאינו רק בירוקרטי אלא גם פרקטי וישים.
לקראת סיום הראיון עלתה שאלה ישירה יותר, הנוגעת לממד הבינלאומי והרגיש של המהלך: האם עצם יצירת מפת אזורי הגידול עלולה להחריף מתחים קיימים מול הקהילה הבינלאומית, ולייצר פרשנויות פוליטיות סביב אזורים שנויים במחלוקת כמו רמת הגולן והשטחים הכבושים, באופן שעשוי להשפיע על תדמית היין הישראלי בעולם ואף לעודד חרמות?
בתשובתה הדגישה פנינה כי ישראל מתמודדת מאז הקמתה עם לחצים, ביקורת וחרמות בזירה הבינלאומית, וכי דווקא מתוך מציאות זו נדרש לספק ליקבים כלים מקצועיים ברורים, שיאפשרו להם לפעול, להיות מוגדרים ולהתחרות בשוק הגלובלי.
בסופו של דבר, בין טרואר רגולציה ופוליטיקה בינלאומית, נשארת שאלה אחת פתוחה: האם מפת היין החדשה באמת מסדרת את השטח, או רק משרטטת מחדש את הגבולות של הוויכוח?
יש לציין כי בהכנת מפת היין החדשה היה לאנשי משרד החקלאות, בראשות נטלי בודנר- המשנה למנכ"ל, חלק מלא ומשמעותי בכל הליכי העבודה, ובכלל זה בדיוני הוועדות, תהליכי קבלת ההחלטות וגיבוש המתווה הסופי.
3 תגובות
אם מסתכלים על מפת יין חדשה שמנסה להגדיר אזורי גידול בישראל, הבעיה האמיתית היא לא עצם המיפוי, אלא המקום שבו מיפוי חקלאי מתחיל לגלוש לשפה של ריבונות, גבולות וזהות מדינית. ברגע שזה קורה, הדיון כבר לא עוסק בזן שמתאים למדרון, בקרקע גירית או בהבדלי טמפרטורה בין גובהים—אלא בשאלה מי “שייך” למה, ואיך זה נראה מבחוץ.
וזו בדיוק הנקודה הרגישה: כשמשתמשים במפות יין כדי להגדיר אזורים שמעורבים במחלוקות פוליטיות או משפטיות, במיוחד כאלה שלא מוסכמים באופן מלא כשטח ריבוני אחיד, נוצרת בעיה כפולה. מצד אחד, יש ניסיון חקלאי אמיתי לתאר טרואר. מצד שני, אותו קו על מפה מקבל משמעות הרבה יותר כבדה ממה שהתכוון היינן או האגרונום.
במקום להיראות כמו ניסיון כן למפות הבדלים אקלימיים, זה עלול להיתפס מבחוץ כטשטוש של מציאות פוליטית מורכבת באמצעות טרמינולוגיה חקלאית. וזה כבר לא עניין של טעם או איכות יין—אלא של רגישות בינלאומית, תדמית, ואמון.
הביקורת החריפה יותר על מהלכים כאלה לא צריכה להיות אישית או משפטית, אלא מקצועית: ברגע שמערכת יין מתחילה לערבב בין אפיון חקלאי לבין גבולות שאינם מוסכמים או אינם יציבים פוליטית, היא מסתכנת באיבוד המהות שלה שהיא לדבר על קרקע, לא על ריבונות.
בסף, יין אמור להסביר אדמה דרך כוס, לא להיכנס לוויכוחי גבול דרך תווית. וכשהגבול בין השניים מיטשטש, גם היין הכי טוב בעולם לא מצליח לתקן את הרושם שנוצר בחוץ.
כאשר מדינה מחזיקה שטחים כבושים אך לא מספחת אותם, נוצר מרחב ביניים שבו השליטה בפועל קיימת, אבל הסטטוס המשפטי נשאר שנוי במחלוקת,ובדיוק שם מתחיל הוויכוח האמיתי על גבולות, ריבונות ומשמעות המפה. והנה באים ממשרד הבריאות ומשרטטים מפה ומתעלמים לגמרי מהחוק הבינלאומי , מתעלמים לחלוטין מעצם העובדה שממשלה ימנית הכי קיצונית לא סיפחה את השטחים והנה מעניקים שמות עבריים לשטח כבוש " אזור בנימין " אנחנו אמורים להיות מדינת חוק ולא מדינה שכל משרד עושה מה שהוא רוצה .
חקלאי ותיק עומד בכרם, מסתכל על המפה החדשה ואומר:
“תשמע, בעולם שלי יש לי אדמה, שמש ורוח. בעולם של המפות יש לי יותר אזורי יין מאשר דונמים. עוד מעט יגידו לי באיזה שורה מותר לי להרגיש טרואר.”
יינן צעיר מוסיף:
“במדינה בגודל של חניה בתל אביב הצלחנו לייצר עשר תתי־אפלסיונים. זה מרשים. בשלב הבא נתחיל למתג כל גפן בנפרד. כל אשכול יקבל סיפור מקור.”
ואגרונום, קצת עייף, מסכם:
“פעם בדקתי קרקע. היום אני צריך לבדוק איזה אזור אני לפי גרסת המפה. אם הרוח משתנה—כנראה עברתי אפלסיון בלי לשים לב.”
ובסוף כולם מסכימים על אותו דבר, בלי להגיד אותו ישירות:
כשיש יותר מדי אזורי יין ופחות מדי יין שמסביר אותם—אולי הבעיה כבר לא בכרם, אלא במפה.