מולדתו של זן המרלו, "מרלו נואר" כשמו האמיתי (להבדיל מהזן הצרפתי "מרלו בלאן" השונה ממנו בתכלית), היא בבורדו שבצרפת. משמעות שמו בצרפתית היא "הציפור השחור הקטנה", והוא נזכר בספרות רק במאה ה- 18, להבדיל מהקברנה סוביניון, הידוע כבר מעל לאלף שנים.
למרלו עוצמת גידול בינונית עד חזקה, ובאזור בורדו – בו נטוע מרביתו בצרפת – יעדיפו לטעת אותו על אדמות פוריות יותר, ולייעד את האדמות הקלות יותר לקברנה. רוב אשכולות הענבים בעלי כנף אחת, הגרגרים גדולים מאלה של הקברנה ועגולים.
פריצת הפקעים מתרחשת מוקדם באביב, עד כדי כך שבאזורים בהם יש קרה אביבית קיימת סכנה של איבוד רוב היבול כתוצאה מקיפאון. זו גם הסיבה לכך שזן המרלו לא ניטע עד לאחרונה באזורי איכות באוסטרליה. הזן רגיש לחוסר מים, ובצרפת (בשנים מעוטות גשמים) הוא נוטה להתייבש. יחסית לקברנה, קליפתו של המרלו דקה ולכן הוא רגיש יותר למזיקים – בעיקר לפטריות. מאידך, הוא מבשיל כעשרה ימים לפני הקברנה, ולכן מצליח להבשיל גם בשנים קרות כאשר הקברנה אינו מגיע להבשלה מלאה. במובן זה הוא מהווה מעין "פוליסת ביטוח".
בבורדו, הזן נותן יינות בעלי ריכוז גבוה של כוהל, חומצה בינונית וצבע עז. היין עשיר בטאנינים, אבל לרוב הם טאנינים "רכים" יותר מאלה של הקברנה. לרוב משתמשים בו כדי "לרכך" את התוקפנות של הקברנה ולהעניק ליין מבנה עגול ורך, מה שמאפשר לשתות אותו מוקדם יותר. באופן כללי ניתן לומר כי אזורי "הגדה הימנית" של בורדו מתבססים על מרלו, ואילו הגדה השמאלית, ובייחוד אזור המדוק (Medoc), מתבססים על הקברנה.
מפטרוס ועד פאלמר
המרלו נמצא בבסיסם של היינות הגדולים בעולם. קחו למשל את אחד היינות היקרים של בורדו, ואולי המפורסם שבהם, זה של שאטו פטרוס (Petrus), מאפלסיון פומרול (Pomerol) שבגדה הימנית. הפטרוס מורכב מ- 95% מרלו שנטוע על אדמת חרסית עשירה בברזל על בסיס חצץ. היין מופק מגפנים מבוגרות שגילן נע בין 40 ל- 80 שנה, אשר מניבות כ- 500 – 600 ק"ג ענבים לדונם. בשל מזג האוויר, הבציר יכול להקדים ל- 5 בספטמבר (כפי שקרה בשנת 1982 או עד לאחר ה- 18 באוקטובר (כפי שהתרחש בשנת 1975). מטעימת היין משנת בציר 1989 שנערכה בשנה שעברה, נמצאו ביין כוח ועומק, עם טעמים של פרי שחור, טבק, זית וארומה של דובדבן שחור, תותים, קקאו, וניל, עשן ועשביות. "יין מושלם שמביא את הטועם לחוויה בלתי רגילה, ומשלב כוח, מרקם וריכוז לביטוי מושלם של יין יחיד במינו", סיכמו מבקריו בהתלהבות.
יין מפורסם נוסף המבוסס על המרלו הוא "שאטו פאלמר" (Palmer) הנמצא במרגו (Margaux) שבמדוק. היין מהבציר האגדי של 1961 נחשב בין היינות הגדולים של המאה ה- 20 בבורדו. בבציר זה היין היה מורכב מ- 60% מרלו. היום השתנו האחוזים ל- 47% מרלו, 47% קברנה והשאר פטיט וורדו, כאשר המרלו נטוע באדמות היותר כבדות.
בחורף, לאחר הבציר, טועמים כל חבית ומחליטים אלו תלכנה ל- Grand Vin ואלו ליין השני – Alter ego de Palmer. טעימת יין מבציר 1961, שנערכה בחודש יולי 2002, הביאה לתוצאות ממוצעות של 98 נקודות מתוך 100. לפי דברי הטועמים, היין ימשיך להיות בשיאו עד שנת 2015 לפחות. ריחו מזכיר מתיקות, ניחוחו ורד, כמהין ועשבי בשמים. הצבע עדיין אדום עמוק – טעמיו המזכירים ליקר נשארים בחך לזמן ממושך ביותר. יש לזכור כי מדובר ביין שעולה כיום בין 1,500 ל- 2,000$ לבקבוק.
הנוסע המתמיד
בעשור האחרון ניכרת מגמת עליה של נטיעות של זן המרלו בכל רחבי תבל – מניו זילנד לקנדה ומסין לארגנטינה. גם באירופה ישנים אזורי נטיעות גדולים מחוץ לבורדו: בלנגדוק, איטליה, סלובניה, הונגריה, רומניה, ואפילו בכמויות קטנות בגרמניה. כמו כן יש נטיעות גם בצ'ילה, ארגנטינה וברזיל. כל זה נובע בעיקר מהביקוש האדיר ליין מרלו בארצות הברית, שם הזן מצליח להגיע לאיכויות גבוהות ביותר, במיוחד מדינת וושינגטון.
בשנות ה- 90 הפך המרלו לשם גנרי בארצות הברית. דור שלם של צרכנים חדשים אשר החלו ב- White Zinfandel מתקתק בשנות ה- 80, התקדמו ועברו למרלו, כאשר יין אדום יבש נהיה אופנתי. למה דווקא מרלו? כי בגרסה האמריקאית שלו, זהו לרוב יין חלק, פירותי, קל לשתייה וזול. הוא הפך ליין הנפוץ ביותר בבארים, והביא לכך שמספר מסעדות יוקרתיות הפסיקו להציע יין מרלו מאחר והוא זוהה עם "עממיות".
בישראל בשנות ה- 90 החלה מגמת עליה בנטיעות המרלו, גם בנטיעות חדשות וגם בהחלפת הקריניאן. בבציר 2004 קלטו היקבים בארץ סך של 7,800 טון מרלו לעומת 8,300 טון קברנה. כניסת כרמים חדשים לייצור מאפשרת ליקבים להשתמש במרלו באחוזים גבוהים ביינות אדומים פשוטים, ולשדרג יינות אלה באופן משמעותי.
בכרמים של ברקן, האזורים הגבוהים מפיקים יינות מרלו מסיביים עם ארומה של דובדבן, ארז, זית, טבק ותה. יינות אלה משתלבים היטב עם טעמי החבית, ואף שלרוב הם מתבגרים מהר יותר מאשר יינות קברנה, מדובר ביינות בעלי מבנה מוצק לא פחות מאשר יינות קברנה, מצב, שבהחלט לא תואם את התדמית ה"עממית" שקיבל הזן.
פורסם ב"טרואר" – מגזין הלקוחות של יקבי ברקן ויינות סגל, גיליון 7, סתיו 2005
