משבר האקלים – כמה חוסר אחריות של מילים בעלמא

שני אשכנזי ורועי ירושלמי פרסמו בתחילת ספטמבר במגזין G של העיתון 'גלובס', כתבה שכותרתה: "שלום קברנה, להתראות שרדונה: היינות שבסכנת הכחדה בגלל משבר האקלים".  "אין דרך קלה לבשר זאת", זועקת הכתבה, וקובעת בלי שום היסוס כי "היינות שנמצאים על שולחן החג שלנו, מצויים גם הם בסכנה בשל ההתחממות הגלובלית". עוד קובעת הכתבה נחרצות כי "מפת אזורי היין העולמית תשתנה, כרמים יעקרו, טעם היין ישתנה, המחירים יעלו וחלק מהזנים ייעלמו". הכתבה של אשכנזי וירושלמי נשענת על מאמרים בנושא ההתחממות הגלובלית, ומצטטת גם את משנתם של המנהלת-אגרונומית מיכל אקרמן מיקב תבור, ושל מיכה ועדיה היינן של יקב הרי גליל.

מבלי להכנס לויכוח בנושא משבר האקלים, כמה הוא באמת משפיע, והאם השינויים האקלימים הם מעשה ידי אדם או שהטבע משתנה; אני טוען שהקביעה לפיה זני הענבים קברנה סוביניון ושרדונה ייעלמו אינה מבוססת על דבר, והיא כותרת לא אחראית. קודם כל צריך לזכור שזני הקברנה סוביניון והשרדונה הובאו לארץ לפני שנים רבות, ומלכתחילה לא התאימו לאקלים הארץ הישראלי, אבל התרגלנו לטעם ובעיקר ליחסי הציבור שהזנים הללו מקבלים, והשלמנו עם הדבר. יותר מכך, מדובר בגפן בעלת יכולת הישרדותית של אלפי שנים בכל מזג אויר ובכל פיסת אדמה. שינויים אקלימים היו קיימים תמיד, די להציץ מתחת לקרחונים ולמצוא שרידים של התיישבות מהתקופה הרומית או כפרים ויקינגים בגרינלנד.

גם אצלנו בירושלים היה חם בשנות ה-40 כמו בשנות ה-90, ובשנות ה-70 מדענים בכלל חששו שאנחנו נכנסים לתקופת קרח חדשה, ואז החל מחזור של התחממות שנמשך עד שנת 2000, ומאז הטמפרטורה כמעט לא עלתה. כמות המשקעים באזורנו לא יציבה כבר עשרות רבות של שנים, אבל יחד עם זאת אין כל שינוי בכמות הגשם השנתית הממוצעת בישראל. יש שנים עם יותר גשם ושנים עם פחות. מה גם שבכל כרם יש השקיה, וכשצריך הכורם פותח ברמד. זמני הבציר צריכים להיקבע על פי בשלות הענבים על הגפן, ולא לפי נוחות היינן או הכורם. יעקב אוריה מיקב פינטו מתלונן בכתבה על בשלות יתר, ועל כך שהבציר מקדים. הפתרון לכך קל מאוד: בצור בזמן, עשה יינות שמתאימים לבשלות הענבים, ועשה בלנדים מזנים שמתקנים אחד את השני.

כאמור, הטענה על השפעת ההתחממות הגלובלית על הזנים האהובים הללו, היא קשקוש אחד מוחלט, במיוחד במצב שבו אף אחד לא באמת יודע כמה קברנה סוביניון או שרדונה נטועים בישראל. כבר שנים שהבדיחה בחדרי החדרים של חיים גן ואצל צחי דותן, היא שהמשתלות מוכרות מה שיש להן, ויצמידו לגפן איזה שם שתרצו. יש הרבה קריניאן מחופש בבקבוקי הקברנה. מה הפתרון של אשכנזי וירושלמי מגלובס? הם לא ממש יודעים, לכן שאלו את מיכל אקרמן ואת היינן מיכה ועדיה, ולשניהם יש להציע את מותג ה"בר קיימא" (גדלו תנשמות, ופזרו פסולת של אספרסו). פסולת הקפה מפוזרת בכרמים כבר שנים, ועניינה בעיקר יחסי ציבור.

האם קיימים מחקרים בנושא שאפשר להציג? מחקרים שנעשו על ידי אקדמאים בלתי תלויים, כמובן. האם הפסולת חודרת לקרקע או למי התהום ומתפרקת לחומרים שיכולים להשפיע על מי תהום? האם חקלאות בת קיימא שווה בכלל התייחסות כאשר מתעלמים מהבעיה העיקרית, של טרקטורונים ואופנועים שהם בעיה יותר משמעותית משינוי האקלים? צמיגים שנוסעים על אדמה רטובה הורגים את הצמחיה שמחזיקה את הקרקע. בכל הנחלים בצפון רואים סחיפה מהירה של הקרקע, כל שביל הופך לדרך, כל דרך הופכת לערוץ. שכבת האדמה הדקה שמכסה את הסלע נחשפת, ושום דבר לא צומח. שחיקת קרקע של מאות שנים מתרחשת תוך שנתיים.

לסיכום: מהומה רבה על לא דבר. בין השורות מזהים את רצון העיתונאים לקדם אג'נדה שלא מבוססת על עובדות, אלא מוטה בגלל העניין האמיתי: זה זמן חלוקת הכספים למחקרים השונים. כל דוקטור וחוקר מו"פ מנסים ככל יכולתם לקבל פיסה מהעוגה, ומחקרים בנושא הבר קיימא מאוד פופולאריים בשנים האחרונות. ועדיה, היינן של הרי גליל, חושב שהקטסטרופה כבר כאן, והשאלה היא האם ההתחממות הגלובלית היא התירוץ שלו ליינות שיש באמתחתו. מיכל אקרמן מייצגת, או נמצאת, תחת העין הפקוחה של קונצרן גדול, שמשתמש בהרבה אנרגיה ובמוצרים שמזהמים את הסביבה.

לא תמיד זה עולה בקנה אחד עם התפיסה האקולוגית ההוליסטית שהיא מובילה ביקב תבור. אבל, כאמור, זה טוב ליחסי הציבור של הקונצרן, אז יש קצת מחקרים פנימיים ויש כתבות ממוחזרות על עוד תנשמת או ניסיון לגדל בנגב כרם שנין בלאן. אלא שגם למיכל, בסופו של דבר, יש את האמת הפנימית שלה, והיא מסכמת זאת מאוד יפה בכתבה בגלובס: "המזל הוא שברגע שעוזרים לטבע ומניחים לו, יש לו דרך נפלאה ללקק את הפצעים של עצמו". ואם בענייני ליקוק עסקינן, אז כותרת הכתבה של גלובס צריכה לאמץ את משפט הסיכום של אקרמן.