מתקתק ומתקתק יותר יינות מיקביו של ז’ראר דפרדייה –גימיק או איכות עם קבלות?

חיבור מעניין בין עולם הפילוסופיה של המאה העשרים של המרצה לפילוסופיה והסופר יוסי סוכרי (אחיו של יואב סוכרי, הבעלים של “זמן אמיתי” ביה”ס לברמנים ותרבות השתייה) עם הפילוסוף רפאל זגורי אורלי, שהוא חברו הקרוב של השחקן הצרפתי ז’ראר דפרדייה, יצרו יחד מיזם עסקים.

דפרדייה, יליד 1948, מהגדולים שבשחקני הקולנוע הצרפתי, קנה את פרסומו הגדול בסרט סיראנו דה ברז’ראק עם זכייתו בפרס ה”סזאר” הצרפתי, ובקריירה שלו למעלה מ-100 סרטים, שהבולטים שבהם “האישה ממול”, “המטרו האחרון”, “גרין קארד”, ו”מעבר לאופק” האמריקאים.

על ז’ראר דפרדייה עברה ילדות לא קלה. הוא גדל בעיר שאטורו שבמרכז צרפת כבנם של עקרת בית ובעל מלאכה. עיר הולדתו היוותה ציר לאחד מבסיסי הצבא האמריקאי בצרפת, והחוליה המקשרת בין רבים מבני הנוער במקום לבין אנשי הצבא עם הדולרים בכיסים הייתה ע”י מכירתם של מוצרים במחירי ספסרות מופקעים, מה שלא אחת הביא לז’ראר הצעיר מפגש עם אנשי החוק ועם תאי המעצר.
פרסומו והונו, שבאו לו בעיקר מתעשיית הקולנוע, הביאו עמם חברים המגיעים מעולם הפילוסופיה, המשחק, האמנות, ועד לפידל קסטרו שליט קובה אליה הגיע בשנות ה-90 למיזם עסקים בחיפושים אחרי נפט.

דפרדייה הודיע ב-2005 “שהוא פורש מתעשיית הקולנוע ומבקש לעשות עסקים ועוד דברים חוץ ממשחק”, ומקורביו מכירים אותו כאדם נהנתן הידוע בחיבתו הרבה לאוכל,יין, ולחיים הטובים.
דפרדייה הוא הבעלים של שתי מסעדות יוקרתיות בפריס, ועוד כ-20 יקבים לייצור יין – חלקם ממוקמים בטירות עתיקות יומין ועתירות שושלת יוחסין הנמצאות בבעלותו.

הפילוסוף זגורי חשף בפני חברו יוסי סוכרי כי לדפרדייה יינות אותם הגדיר “יינות מדהימים באיכותם”, והפגיש בין סוכרי לדפרדייה בעת שהאחרון היה בישראל כאורח הסינמטק. במפגש בין השלושה, שנסב על פילוסופיה – ובעיקר על העניין המשולש שלהם באגוסטינוס, הציע דפרדייה לסוכרי הצעה שהוא לא יכול היה לסרב לה: להיות היבואן בישראל של יינות היקב. זאת מתוך “העדפה לעשות עסקים עם אינטלקטואלים יותר מאשר עם אנשי עסקים”.

יוסי סוכרי ראה כי טוב, וחבר אל חברת “אדום כהה-שיווק יקבי בוטיק”, שהיא חברת המכירות וההפצה של היקבים ססלוב וטוליפ, וכך נולדה היום ההשקה החדשה בישראל והראשונה של שני יינות אותם אכנה “יינות החלוץ”, מתוך מגוון יינות יקבי ז’ראר דפרדייה.

היינות שהוטעמו באירוע לעיתונאים שהתקיים ב”זמן אמיתי”, מגיעים מיקב בשם ‘CHATEAU DE TIGNE הנמצא בחבל אנז’ו אשר בעמק הלואר.

מתוך בחירה שאין לי אישית כל בעיה עמה, אך שאינה ברורה לי, יובאו כפתיח לבאות, דווקא שני יינות מתקתקים.
הראשון יין לבן שהגיע בכמות ראשונית של 1,600 בקבוקים ושמו “קוטו דו לאיון 1996 – COTEAUX DU LAYON 1996-CHATEAU DE TIGNE, ועשוי מענבי שנין בלאן. הענבים שלו נבצרו מאוחר במתכוון, לאחר שעל הענבים התפתח עובש הידוע בכינוי “בוטריטיס” (“חיידק הריקבון האציל”) זהו אותו חיידק היוצר את העובש המקיף את הענב, פוגם בחזותו, אך משפיע במיוחד על הטעם בכך שהוא מעלה את ריכוז הסוכר ואת אחוז האלכוהול בענב.
צבע היין צהוב אך צלול, ולא צהוב עמוק, שמנוני ומתוק כיינות סוטרן שהנם מלכי הבוטריטיס. נוכחותו בחביות מאז שנת הבציר 1996 העשירה את טעמיו וארומותיו. ליין אף טוב. בפה מתיקות של פירות אננס, תפוח ירוק, רמז לדבש ווניל. הסיומת ארוכה ומרעננת. מחירו 130 ₪ – והשאלה הגדולה למה הוא מתאים בארוחה: לא נראה כמתאים ללוות את הארוחה, ולפיכך סביר לשתייה בפני עצמו, אולי כליווי לגבינות מסוימות ולא עזות הטעם ביניהן, ואולי כיין קינוח – עם חיסרון מתיקות לעומת סוטרן.

היין השני הוא רוזה שהגיע ארצה בכמות מצומצמת של 300 בקבוקים ונקרא קברנה דה אנז’ו 2003 – CABERNET D’ANJOU 2OO3 LES TERRES CHAUDES-CHATEAU DE TIGNE, המיוצר מענבי קברנה סוביניון וקברנה פרנק.
זהו אכן רוזה, אך זה אינו רוזה ורוד וזה אינו רוזה אנמי, כי אם רוזה בעל צבע הנוטה לכתום ועם עומק ומתיקות מודגשים. הרוזה שטעמתי היה מאוזן, ועלה על קודמו. חרף היותו יין צעיר מבציר 2003 הוא מציע אף מלא, ארומה של דומדמניות, תות, וסיומת ארוכה סוכרייתית המזכירה דבש. אני סבור שליין נכונה השתבחות ארומה וטעם תוך 2-3 שנים, אם יתאפשרו לו להתפתח בתנאים מתאימים. מחירו 105 ₪.

גימיק? תשאלו; או איכות עם קבלות?
היין שטעמתי ערב לחיכי.
למעשה, שני היינות מעצם היותם מתקתקים קורצים לפלח קהל רחב יותר. יאהבו אותם נשים, יאהבו אותם חברה צעירים, בהחלט עשויים לאהוב אותם גם חובבי היין.
גם יין השנין בלאן, שמתיקותו המודגשת בזכות הבוטריטיס וגם הרוזה שעמד כאן בזכות עצמו, שונים מהיינות המקומיים. אני סבור שבטעימה עיוורת ניתן יהיה הן לחוש בשונות בלשון ובחיך, והן להבחין בה ללא כיסוי עין. כיינות חוץ לארץ הנושאים על גבם מותג בשמו של שחקן מפורסם, הם נוטלים עמם ערך מוסף של גימיק חיובי לדעתי, ויהיה זה אך מגרה לטעום, לרכוש, להתרשם, לשאוף הנאה מהם, וגם לעשות רושם במסעדה.

רענן רוגל מעיר: הבחירה דוקא בשני יינות אלה כחלוצים לפני המחנה בהבאת יינות ז’ראר דפרדייה לישראל, נראית תמוהה. להביא לבן חצי מתוק – ובעצם מתוק, ורוזה מתוק אף הוא; ולא להביא יינות אדומים למקום כמו ישראל? משונה. נכון שהאדומים אמורים להגיע בהמשך. אך ההתחלה המתוקה אינה בהכרח לטובת השותפים למיזם.






היו הראשונים להגיב...

כתבו תגובה