תה ירוק, עלווה צעירה כחלק ממסורת ותיקה שמלווה את תרבות יפן מזה שנים אל מול שינויים,
פעם ועדיין, תה מוגש בטקס רב פרטים וגינונים, היום מוגש כקינוח בזיקה מערבית, תוך שימוש בחומר גלם זר למסורת יפן – שמנת מתוקה.
גס משהו, מריר, מחוספס ולא מהוקצע, נגיעה של עמימות, היופי שבפשטות, הפשטות שביופי, שאינו בולט, ללא יומרנות, מעורפל, ארצי ולא רחוק ממקורו בטבע.
אוסף הגדרות זה לא ניתן במקור לתה ירוק, אלא הנו ניסיון להסביר צמד ביטויים שנלקחו מפילוסופית זן-בודהיזם, וואבי ו-סאבי.
אך עד כמה משתקף תיאור זה בספל תה ירוק? עד כמה לגימת תה ירוק לאחר טקס מוקפד ומדוקדק ,תוך אחיזה בספל חומר לא מלוטש וראשוני למגע, יכולה לעצב תיאור זה?
שני הביטויים וואבי ו-סאבי מנסים להגדיר העדר שלמות, תוך קריאה להבנה שכל הדברים אינם שלמים בשל היותם בתהליך תמידי של היווצרות–התכלות,
לפיכך, דבר מה נחשב כגמור ושלם רק ברגע בו החלטנו עבורו להיות כזה, בחרנו להמשיג אותו ככזה.
כך, טקס תה קלאסי יערך בבקתה נחותה ועלובה למראה, אך היא הופכת בהגדרתנו ליפה, דרך הגדרת יופי של "כחישות", "רזון" , מינימליזם, האדרת הקטן והפגום, העדר השלמות כשלמות, המושלם שבלא מושלם.
פילוסופיה זו מחלחלת ובאה לידי ביטוי במטה-חשיבה:חשיבה על החשיבה, לפיה הביטויים עצמם מעורפלים, מכוונים פנימה, מחוספסים,
ניסיון להבין משמעות הביטויים מפי יפנים, יביאנו לתשובות כגון: "אלו שיודעים אינם אומרים, אלו שאומרים אינם יודעים",
וואבי ו-סאבי הם חלק מקניין אינטלקטואלי אותו לא מבארים, הם מעורפלים בערמומיות ככלי לשיווק הון תרבותי, אותו הון שכסף לא בהכרח קשור בו, והוא זה שמרבד חברה.
טקס תה ייתן הצצה חטופה אל ערפל זה גם אם הטקס עצמו ימשך שעות. על כן, זה לא קוצר הזמן, כמו ההימנעות ממתן הסבר מלא ומקיף משום שזה יצמצם את המושג.
הכמיהה לרציונליזציה מערבית שתעבור בשפה ברורה מדוברת או כתובה, לא תבוא על סיפוקה – ובכוונה.
לאורך ההיסטוריה, אל יפן חדרו, פלשו, חלחלו רעיונות רבים, המילים נבחרו לא בכדי. למתגורר על אי יש תחושה של מוגנות, סגירות, שליטה. יתכן ובשל כך היפנים בדתם המקורית, דת השינטו, מדברים על קדושת יפן, על אלים שקיומם מותנה ביפן, ויפן מותניית בהם,
לדוגמא, חששם של האמריקאים בשלהי מלחמת העולם השנייה,מפלישה ליפן, כזו שתהייה רבת נפגעים, נשען על ידע זה שהיפנים לא ילחמו כצבא באויב, אלא ככאלו שעוצרים טומאה מלחלל קדושת האדמה,
אך טוהר זה, מוחלט וטוטאלי ככל שיהיה, לא היה נותן מופע תרבותי יפני כה מאופיין,
בודהיזם בכלל, וזן בפרט, הגיעו מבחוץ. הכתב בא מסין, טכנולוגיות של חרשות ברזל וקדרות הגיעו במהלך השנים, אורז מקורו לא ביפן. לכן, סאקה כנגזרת שלו לא היה יפני,
סושי ודרכי שימור נרכשו מבחוץ, טמפורה הנה מילה שמקורה בפורטוגזית, כמו גם אופן ההכנה עצמו, בהמשך הפכה יפן למדינה האסייתית הראשונה שעברה מהפכה תעשייתית, נסמכת על ידע אירופאי בעיקר אנגלי, הכנסת סדרי שלטון דמוקרטיים. ללא כל אלו ועוד, יפן לא הייתה מה שהינה.
נכון הוא הדבר שבאופן הרמנויטי, לפיו בהשפעה דו סטרית, כל דבר המגיע ליפן "מתייפן", קרי, עובר התאמה והנחחה (ניחוח) יפנית, בו-זמנית היפניות גם היא משתנה ומתעצבת במפגשה עם החדש,
כך, לדוגמא, רכב שלא הומצא במקור ביפן, הומצא שם מחדש באופן כזה, בכדי להיות הנמכר ביותר,
מצלמות עברו אותו תהליך. מקורן לא ביפן, אך הן שוכללו, ובינן לבין המקור, מעבר לפונקציית השימוש לא נותר הרבה מהדומה. כך הפכו להיות הנפוצות בעולם,
דוגמאות נוספות קיימות בזירות תרבותיות אחרות. בודהיזם שמקורו לא ביפן עבר "ייפון", וככזה הפך להיות המוכר ביותר בעולם המערבי: זן.
אנו, עוסקים בתה – תה ירוק. כשהגיע מסין כבש את מעמדו במהרה בקרב האליטה. במשך השנים נוצר דיאלוג תרבותי סביב כוס התה, תרצו, זו הסערה, מתה שמוגש במיטב כלי הצ'יינה, אותה חרסינה עדינה וכה מוערכת, שאפשרה למנהיגים ובעלי השפעה להציג את עושרם ועוצמתם בפומבי, פנתה יפן בהתרסה לכוס תה מחוספסת, לא חלקה, ללא גלזורה או צורה אחידה, עם כוויות האש שצרבה את החומר והותירה בו סימנה, לא כוס כחלק מסט אחיד, אלא כוס כביטוי ייחודי לוואבי ו-סאבי,
שינוי זה הוביל הנזיר סן נו ריקיו (1522-1591), הוא ביטל את המעמדות בטקס, בין היתר על ידי הקטנת החלל בו נערך הטקס, צעד שהעביר מסר של אחווה, שיתוף וקרבה, עם הצבת אגן שטיפת ידיים נמוך כדי שכל המשתתפים יורידו קומתם לטהרתם. כמו כן בנה כניסה נמוכה לצורך אותה מטרה,
הטקס הוסב להתמקדות בריקון התודעה, התרכזות ביופי הפשוט, תוך שימת דגש על ארבעה עקרונות: הרמוניה, טהרה, שלווה והערכה.
מסריו שהתנגדו לראוותנות וזוהר, בנוסף לעובדה שקידם צניעות, גרמו למחלוקת בינו ובין השליט הצבאי באותם הימים, הידיושי טויוטומי (1536-1598),
יש הטוענים שהאחרון ציווה על נו ריקיו לבצע ספוקו (חרקירי), התאבדות אותה ביצע לאחר ניהול טקס תה ובנוכחות משתתפים רבים, תה שהביא למיתה, הרי לנו סערה בשל כוס תה.
מרתק לראות שבעבר ניכסה האליטה טקס זה לעצמה, וכיום – גם כן, למרות שינוי המסרים, יחד עם המינימליזם הסגפני, הכלים הלכאורה פשוטים, המבנה הקטן והלא ראוותני; אין קושי למעמד העליון למתג עצמו ולבדל עצמו דרך מסרים אלו, מה שמחזק את הטיעון שהון תרבותי לא בהכרח מופגן כלכלית, אלא בקודים חברתיים מוסכמים. 
כששמנת מתוקה מגיעה ליפן, ומאחר שמוצר שכה לא מאופיין למטבח המקומי, לוקחים אותו ו"מייפנים" אותו למוס תה ירוק, שגורם לטעמים לשוטט להנאתם בין מריר למתוק, בין מחוספס של תה לקטיפתי של שמנת, בין ארציות, אדמתיות לאווריריות מלטפת; ריצוד בין כחישות, "חלודתיות", לבין עושר ומרקם קטיפתי שופע.
מוס זה, ללא ספק, מקפל לתוכו את יפן של היום: מסורת וקידמה, ערכי עבר מרומזים, ותעוזה חוקרת שמביאה את יפן למחוזות חדשים.
ניתן לצלחת את תרבות יפן: מפגש עם ציר זמן על רצף היסטורי, השפעות מבחוץ, התפתחות פנימית במיוחד ב -250 השנים בהן יפן הייתה סגורה כלפי חוץ (1600-1850 לערך).
ניתוח קולינרי מגלה היבטים גיאוגרפיים, טופוגרפיים ואקלימיים, כפי שבאים לידי ביטוי במטבח, תוך חשיפת השפעות דת ופילוסופיה.
שיח ציבורי על מודל של יופי, של ראוי, של נכון; מצביע על ריבוד חברתי ודרכים להחצנת סוגי הון שונים, הן של הון כקפיטל והן הון תרבותי, נוגע בסוגיות מגדריות אוכל של נשים/גברים, מגוון של נושאים בשלל טעמים.
רז שרבליס הוא אנתרופולוג, מדריך טיול בדגש קולינרי ליפן ב"אקו טיולי שטח", מעביר סדנאות ב- 4 שף תל אביב.
www.eco.co.il
