צביקה פנטי יקב אליגוטה: יש לו כמעט הכל, חוץ מפירגון ולקוחות

לצביקה פנטי, נכדו של הסבא היינן מרקו פנטי מרומניה והבעלים של יקב אליגוטה במושב גן יאשיה בעמק חפר, יש כבר כמעט הכל.
יש לו יקב קטן בחצר הבית שמייצר יין טוב, יש לו מדליית כסף באשכול הזהב 2006 על המרלו 2004 כיקב בוטיק קטן, יש לו אוטוטו תואר בייננות ממכללת תל-חי, יש לו רקע בייננות ראשית ביקב באוסטרליה, ויש לו עור שזוף ומחוספס, ברכיו ונעליו מאובקות, והוא חקלאי של ממש. אם תכנו אותו פלח הוא לא יפגע. צביקה הוא גם אמן ואומן עץ, עם עבודות מרשימות, שהקטנות בהן מצויות ביקב, והגדולות ארוזות מחוצה לו.

אז מה אין לו לצביקה פנטי? הוא פגוע מהעדר פירגון. הוא פגוע מהעדר לקוחות. הוא מייחל שיבואו אליו ליקב, הוא מייחל למשווק, למפרסם, ליחסי ציבור, הוא רוצה, הוא מוכרח, הוא מבקש למכור את היין שהוא עושה.
הוא סבור שהיין שהוא עושה טוב. ביקב מחכים לכם כמה עשרות עד מאות בודדים של בקבוקים שרק מבקשים להישתות על ידכם. צביקה רוצה שתבואו. צביקה צריך שתבואו. ביין שלו יש הרבה אבל אין לו שיווק, אין מערך פרסום, אין מערך שינוע והפצה, אך יש מרלו, וקברנה, וסנג’ובזה, ופורט וליקר, וברנדי, ושמן זית פרי ידיו, וחצר מדהימה עמוסה עצי פרי, חלקם אקזוטיים חלקם אורגניים ועצי זית עם הכלאה ייחודית בין זנים. בואו אליו למושב גן יאשיה.
זה שווה.

ביקב אליגוטה, המוגדר ע”י פנטי בכרטיס הביקור שלו כ”יקב ביתי קטן”, יש 12 חביות של יין יבש מבציר 2005, שלוש חביות של פורט, ודמיג’אנים עם יין לביקבוק מ- 2004.
ליקב אליגוטה הגענו בבוקר יום שישי, אחרי שבערב הקודם היה קצר חשמלי בחדר החביות, וצביקה היה עדיין תחת טראומת ליל אמש.

גן יאשיהו הוא מושב של חיילים משוחררים ממלחמת העצמאות,שנוסד ב- 1950. צביקה נולד במושב ב- 1956. משפחת פנטי היא משפחה של חקלאים – הגדולה ביותר בכפר, שבט של ארבעה משקים. האבא נפטר צעיר, והאימא, תיבדל לחיים ארוכים, חיה במושב. צביקה מעיד על עצמו שגם הוא רץ מהר מדי כמו האבא, ואנו קוראים לו להאט.
מקור המשפחה, כאמור מרומניה, שם סבא מרקו היה אחד מעשירי העיר יאס, בעל יקב גדול, כרמים, ומפעל לסודה (חיוני עבור השפריץ הרומני של יין וסודה…).
בני המשפחה עשו טיול שורשים לרומניה, ומצאו את התווית הראשונה של הסבא מ- 1933, וכה כתוב עליה: “יקב הכורם השמח – מרקו פנטי”, כתובת היקב (בני המשפחה קיבלו את כל האדמות השייכות לה) והכיתוב אליגוטה (Aligote), הלא הוא זן הענבים הלבנים מהם עשו את היין, ועל שמו יקב אליגוטה הישראלי.

“מאז ומתמיד עשו אצלנו במשפחה במושב “יינות שחורים” מענבי מבציר לקט, ללא איכות ומכל מיני סוגי שטחים”, מספר צביקה. “אנחנו, שלושת הבנים, דרכנו את הענבים ברגליים בתוך קערות נירוסטה. זה היה יין לצריכה עצמית, ולא סתם מכנים אותו “יין שחור”, כי הוא בסיסי לחלוטין ואי אפשר לשלוט על קצב התסיסה, זן השמרים, וכל הדברים שניתן לעשות ביין כמו בדיקת בריק של סוכר, סולפיטים וכו’. אבא היה מוסיף לפי הטעם סוכר כדי להגביר אלכוהול. יין שחור לא מתיישן, הוא טוב לחצי שנה עד שנה מקסימום, ומשמש כיין לשפריץ – אחרת קשה מאוד לשתות אותו”.

פרט ליין שחור, האבא של צביקה עשה גם גבינות משובחות ודבש. בכפר לא ידעו שהוא עושה יין, גבינות, דבש – כי לא מכר לאף אחד מהמקום, מתוך אידיאולוגיה. הוא היה אדם אמיד שלא אהבו אותו בשל כך. “אבא חינך את הילדים: אין נביא בעירו – תמיד יעשו לך עין רעה כי אתה מצליח”.
הנה עוד חוסר פירגון, שכנראה עובר אצל הפנטים בתורשה: גם צביקה לא מוכר יין במושב, ויש אנשים שם שלא יודעים שהוא עושה יין.
לאבא הייתה קבוצת אנשים יוצאי רומניה בבארותיים, בורגתה, חדרה וגבעת חיים, להם היה מוכר את התוצרים שלו: היין, הדבש, וגבינת קש מחלב כבשים, עם אנזימים שהיה מייצר בעצמו מקיבת טלה צעיר שתכולתה חלב, ומייבשים אותה במשך חצי שנה עד לקבלת אבקה שכפית אחת ממנה בסיר של 20 ליטר מים וחימום ל- 37 מעלות יוצרת גבינה שאין כמוה.

ומה צביקה עשה? “כל החיים הייתי צמוד לאבא שלי והמשכתי בחקלאות”, הוא אומר. “כל החיים עשיתי יין, וכשאבא נפטר לקחתי את הציוד ופתחתי את היקב ב- 2002”.
הציוד ליקב שהגיע מקורי מרומניה עובד עד היום, והבן הקטן בן ה- 19, שנקרא על שם הסבא, הוא טועם היין, או “הלשון” של היקב, כפי שצביקה אומר, שאהבתו ליין עוברת להרבה חברה צעירים.

צביקה מייצר ביקב אליגוטה שלושה יינות:
קברנה סוביניון מענבי 2004. מכיוון שאין לו טרואר עצמי, הוא מחפש משוואת הצלחה. ב- 2004 הגיעה מחצית הענבים מרמת הגולן, והמחצית השניה מחוות בוקר ברמת הנגב, וצביקה עשה בלנד משני הקברנה.
המרלו 2004 שזכה באשכול הזהב במדליית כסף, מגיע משלושה אזורים: מושב יונתן ברמת הגולן, ספסופה, וחלק הארי ממושב אביאל ליד גבעת עדה – בנימינה.
הזן האתגרי הוא הסנג’ובזה, אותו צביקה אוהב ביותר ומנסה להחדיר אותו, אם כי החמצמצות שלו, כפי שמעיד צביקה, לא תמיד ברורה לאנשים.
“זהו יין מענבים נפוצים באזור קיאנטי, שאפשר לקרר אותו בקיץ. בדרך כלל הוא משתף בבלנדים, אך אני עושה אותו נקי לחלוטין”, אומר פנטי. יין 2004 הוא בלנד של כרם בגובה 850 מ’ בספסוסה, עם ענבים מכרמי יוסף.

למכור את היין? קשה קשה
צביקה פנטי מייצר עד 3,500 בקבוקים בשנה, והוא מעיד על עצמו: “ייצור היין בשבילי יוצא לי מתוך הנשמה. הכי קשה לי זה למכור את היין. לא כי לא אני אוהב למכור, אלא כי אני לא יודע למכור. הדבר הגרוע ביותר במדינה שלנו זה הקינאה וחוסר הפירגון”.

צביקה ממשיך בוידוי הקשה של היינן החקלאי: “אני לא מצליח למכור את היין – רק ביקב. הקטע זה שכדי להיות במסעדות ובחנויות צריך להסתובב ולמכור. אני לא יכול לשים מישהו שימכור במקומי, וזה תוקע אותי עם היין. לא מתאים לי, זה לא אני. לכן אני משאיר יין בדמיג’אנים ולא מבקבק – יש לי בעיה בנשמה”.
האמת שגם למכירה ביקב יש מגבלות, בגלל מיקומו: לא על ציר סיורים וטיולים.
“אני מזמין אנשים להשקות שלוש פעמים בשנה. מי שבא – בא במיוחד”, אומר צביקה.

ולמה הוא לא מנסה עם חברות ההפצה הגדולות? “לא סופרים אותי. דיברתי, אמרו לי מחר – מחר. התייאשתי”.
יש לפנטי מה להגיד על תחרויות היין, ודווקא כמי שזכה באשכול הזהב על אף קוטנו והודאתו ביכולת המכירתית הלקויה שלו: “אי אפשר להמשיך את המשחק הזה של יקב קטן שמסבסד יקב גדול בכך שמשלם כמוהו. איזו מין התייחסות זאת בכלל?”.


טעימת יינות אליגוטה
אליגוטה מרלו 2004 – זוכה המדליה. היין עשוי מענבים משלושה אזורי גידול. זהו הייחוד הראשוני של היין, אך לא היחידי. כאמור, הענבים מגיעים מכרמים ברמת הגולן ממושב יונתן, מכרמים בספסופה, וממושב אביאל. ליין צבע עמוק, טעמיו פירותיים, הגוף כבד ומלא, והסיומת נמשכת וארוכה. אהבתי את היין מאד.
מהיין נותרו ביקב כרגע כ- 600 בקבוקים. הוא עדיין לא למכירה, וצביקה סבור שהוא צריך לשכב בבקבוק עוד כ- 5 חודשים. היין ייחודי ומיוחד בזכות הבלנד של שלושת אזורי הטרואר, והוא משתפר וישתפר עם הזמן. בקבוק אחד יעלה לכם 90 ₪. עבור 6 בקבוקים תשלמו 500 ₪, ותקבלו מתנה ייחודית ללא תשלום: בקבוק מעשה היקב של ג’ינג’ר גראפה – גראפה עתיר אלכוהול, כ-35%, המקבל טוויסט נוסף של חריפות בזכות הפלפול של הג’ינג’ר, ויוצר הרבה חום שם בבטן ובמורד הגרון.

אליגוטה קברנה סוביניון 2004 – זהו יין זני ששהה כמעט שנה בחביות עץ אלון אמריקאי – סוג החביות היחיד בהן משתמש צביקה. הטאנינים בו רכים, טעמי הפרי מורגשים, היין נעים, ובהחלט נוח לשתיה עתה. אישית, המרלו היה חביב עלי יותר.
יין זה מורכב מענבי קברנה סוביניון המגיעים אף הם שני אזורי טרואר שונים, וצביקה הוסיף לו פחות מ- 10% מרלו “בשביל הצבע”. צביקה מסביר זאת בזן הקברנה שהגיע מרמת הנגב. לדבריו, השמש “גונבת” שם מהענב את הצבע. היא מביאה אותו לכדי הבשלה מהירה יותר, אך על חשבון הצבע. היין שוכב בחביות עץ שעברו טיפול ייחודי בכדי למתן בהן את העץ. ריכוך החבית נעשה ע”י הכנסת יין פורט לחביות. עץ החבית משבח את הפורט ומעניק טאץ’ של עץ דומיננטי, אך הוא את מרכך את החבית לקראת היין שהולך מאוחר יותר, עם הוצאת יין הפורט, להתיישן לכמה חודשים.
לצביקה שיטה ייחודית לטיפול בחביות היין. זו לא רק שיטה, אלא עוד רכיב ידע אותו ירש צביקה מאביו. אין ייננים רבים שיודעים גם לעשות יין טוב וגם לטפל בחבית ברמה של פירוק, הרכבה, חריכה, חיטוי, ניקוי, סגירה. שלא תבינו לא נכון: החביות הן בנות שלוש שנים בלבד, והן נראות טוב הן מבחוץ והן מבפנים.

אליגוטה סנג’ובזה 2004 – כאמור, הזן האתגרי האהוב ביותר על צביקה, והכי חשוב לו להחדיר אותו בכדי שאתם תכירו אותו ותאהבו אותו. זהו יין אחר. אפשר להגיש אותו גם די צונן לכיוון ה- 14 מעלות, הוא מתאים לבלנדים, אך כאן הוא מוגש נקי זני נטו, כבלנד של ענבים מספסופה ביחד עם ענבים מכרמי יוסף.
היין חמצמץ לא באופן בולט, טעמי פרי יער, קצת שונה מהסנג’ובזה של רמת הגולן למשל. היין צריך להתחבב על הטועם, והפרי צריך את הזמן שלו. הטאנינים ביין מוצקים. היין שטעמתי טרם הושק. הוא עדיין לא מוצע למכירה, והוא לא נח עדיין מספיק בכדי להירגע בבקבוקים. היין הזה כמו קודמיו לא מסונן.

המשכתי ליינות קינוח, או כאלו שתוכלו לכנותם מיוחדים, וכאלה יש לו לצביקה. יש פורט מענבי שיראז, ויש פורט לבן מענבי סמיון, ויש ברנדי מזוקק בתהליך סודי, ויש אתרוגצ’לו מתקתק מקליפות אתרוגים אורגניים – היחיד בארץ.

מחירים:
קברנה, סנג’ובזה 2003 – 75 ₪
קברנה, סנג’ובזה 2004 – 70 ₪
מרלו 2004 (זוכה התחרות) – 90 ₪, כאמור נשארו 600 בקבוקים ועדיין לא למכירה.
סנג’ובזה 2003 – 75 ₪.
מרלו סובניר 2004 במחיר 135 ₪, בתוך מארז מיוחד אותו למד צביקה לייצר באוסטרליה.
פורט סובניר במחיר 110 ₪, לעומת הפורט אליגוטה ללא אריזת הסובניר הייחודית, שמחירו 70 ₪.
יש שמן זית מייצור היקב של צביקה – פח 2 ליטר במחיר 80 ₪.
את הג’ינג’ר גראפה תוכלו לרכוש בבקבוק של 30 ₪ או גדול יותר של 50 ₪,

אז זהו יקב אליגוטה, וזהו צביקה פנטי, המסכם את המסר של סיפורנו הפעם: “הבעיה היא לא לעשות יין טוב – אלא למכור אותו”.


יקב אליגוטה – יקב ביתי קטן
מושב גן יאשיה
(סעו בכביש 4, ופנו בצומת המעפיל אל יישובי עמק חפר)
טל. 04-6258492, 054-4748893
[email protected]






היו הראשונים להגיב...

כתבו תגובה