כבר ממרחק של כמה עשרות מטרים יכולתי לראות את העשן העולה ממסעדת 
שלוותה, הממוקמת בנמל תל אביב. העובדה שמיטב המסעדות והאטליזים של ישראל צולות כאן את מיטב הפרות, העופות, הטלאים, החזירים והברווזים של ישראל, נתנה את אותותיה באוויר, שהיה סמיך, דחוס ומפתה במיוחד.
כל זה אירע ביום ראשון האחרון, כאשר שלוותה אירחה את האירוע השני שמקיימת קהילת בייגלה. הפעם היה מדובר ב"ערב תאוות בשרים לקרניבורים וחובבי בשר", במסגרתו יכלו 500 איש לשלם כל אחד 200 ₪, ולקחת חלק בחוויה הקולינרית.
שמונה מסעדות ואטליזים, בליווי כמה ספקי שתיה, לחמים וקינוחים, מילאו את המקום 
בדוכנים שלהם, מציעים ל-500 הקרניבורים אפשרות לאכול ככל היכולת.
אם אתרי הקופונים מיסדו את הקניות החברתיות, בייגלה ממסדים את האכילה החברתית. מיד תבינו למה.
רגע אחרי שנכנסתי פנימה, מדלג על התור הארוך בזכות תעודת העיתונאי, הבנתי שהמצב הולך להיות קשה משחשבתי. העשן שהתנשא מעל שלוותה מילא למעשה את מרבית השטח. לאורך כל הערב – מרגע שהגעתי ועד שהלכתי – הוא מילא כמעט כל פינה אפשרית, נספג בבגדים, בעור ובשיער, צורב את העיניים, ומצליח על הדרך לפתוח עוד קצת את בלוטות התיאבון.
העשן לא היה המכשלה היחידה. אם האירוע נשמע נהדר על הנייר, המציאות קצת 
שונה. הצורך להצטופף בשטח עם עוד מאות אנשים, דוכנים ועובדי הדוכנים, כמו גם העובדה שבכל דוכן היה תור – ולעתים תור ארוך במיוחד, הפכו את האירוע לסוג של מסיבת קוקטייל פוגשת את הברביקיו המשפחתי. כלומר, אין סיכוי של ממש לשבת בנינוחות, וגם אם כן, העשן לא עושה חסד עם היושבים במקומותיהם.
במקום לנסות את האופציה הזו, בחרתי במובן מאליו – עמדתי. מאחר וליד כל דוכן היה תור, את המנות אכלתי בעמידה בעודי מחכה למנה הבאה. לא מזמן קראתי שבחיים אנחנו יושבים יותר מדי, ועדיף למעשה לעבוד בעמידה. אם זה נכון, באירוע הזה הגשמתי היטב את העובדה הזו. לשמחתי, לא יצאתי עם כאבי גב.
במקום זאת יצאתי עם כאב בטן. פשוט, אכלתי יותר מדי. כן, כן, אל תתנו להקדמה הזו 
להסיט את תשומת הלב מהדבר עצמו: הבשר. למרות העשן, למרות התורים והצפיפות; למרות שלעתים הבשר היה עשוי יותר מדי או עשוי פחות מדי; ואפילו אותו עובד שהכין את המנה באותה היד בה החזיק רגע לפני כן את הסיגריה (אותה עישן מעל האוכל), לא הצליחו לקלקל את החוויה: היה טעים. ממש טעים.
מה היה לנו? מסעדת "דיאנא" מנצרת של דוחול ספדי הגישה מנות קבאב מצוינות, וגם האנטריקוט והסינטה בצלייה של מסעדת "מקום של בשר" מנווה צדק זכו לפופולאריות בחך שלי. "אגאדיר" הגישו את המבורגר אגאדיר אמבסי ומנת הטרטר המוצלחים שלהם, ואילו "הבשרים של זלמן" הגישו מנת מעורב זלמן מוצלחת, מתובלת בסגנון ים תכוני.
"ד"ר שקשוקה" הגישו באירוע את השווארמה המפורסמת ותבשיל חלקי פנים 
טריפוליטאי מסורתי, שהיה חביב, לא יותר מזה. גם המנות של רשת שיפודי התקוה – צלעות טלה ממתקיות ושיפודי בשר פילה – נפלו ברמה בהשווה למרבית הדוכנים.
לעומתם, שוקי הטלה וחזה הברווז הצלויים בסגנון אסאדו של איש הבשרים גיתי זמיר היו לא פחות ממעולים, וגם הפסטרמה של צוואר לבן, של השפים בן תדהר ואילן דובשני ממסעדת "La Maison", אשר הוגשה על כרוב כבוש, היתה מצוינת.
המנה המיוחדת של הערב הייתה ללא ספק הטאקו של השף איתמר דוידוב מ"טרס פזוס", שהכילה כצפוי ירקות ובשר בסגנון מקסיקני. מעולה.
במקביל אפשר היה להנות מלחמים, מאפים, עוגיות ועוגות ממאפיית "לחמים", 
אלכוהול בחסות מבשלת "בירה אלכסנדר", יינות אדומים של יקב "סגל", וכן גלידות של "וניליה".
עבור 200 ₪, זה היה שווה כל אגורה. בכלל, כל התלונות שלי על העשן והצפיפות אינן רלבנטיות כאשר מתחברים לצד הפרימיטיבי, האינסטינקטיבי, של הצייד. 500 איש, אומרים המארגנים, אכלו באותו ערב 500 טון בשר. הרבה גברים והרבה יותר נשים ממה שציפיתי, נכללים בקבוצה הזו.
500 איש, חצי טון בשר, זה אומר כ- 1 ק"ג בשר לאדם. אם תוסיפו לזה לחמים, ירקות ושאר קינוחים, כולם אכלו הרבה הרבה יותר ממה שהם באמת צריכים. באירוע שכל כולו בסימן הנאה חסרת גבולות מבשר, אין זה המקום לצפות, כנראה, לאוויר נקי ולמקומות ישיבה נוחים.
אם תשאלו אותי, ערב הקרניבורים רק פתח לי את התיאבון. האירוע הבא של בייגלה,
ב- 31 ליולי, תחת הכותרת "שיר אהבה לים", נשמע לי טעים מתמיד.
צילומים: איתיאל ציון
