רוני ג'יימס – האבא של יקב צרעה הלך לעולמו

רוני ג'יימס – 1945-2008

אין שום דרך להתכונן למותו של אדם אהוב. אתה יודע שהרגע הזה יגיע, אבל כשהוא מגיע הוא מכה בך במלוא עוצמתו, ואין דבר שיכול לרכך את הכאב.
גם המילים מובסות על ידי המוות, ואתה נותר אילם, ברגע שאתה זקוק להן ביותר.

אולי כאמצעי להתמודד עם הפרידה הבלתי נתפסת מאדם שהיה חלק מחיי, אני נע אחורה בזמן, על פני ארבע עשרה שנים של חברות. נפגשתי עם רוני לראשונה בשנת 1994, במהלך צילומי הסרט ששינה את חיי. זה היה הבציר השני שלו. רוני בער. התשוקה שלו לענבים, לכרם, ליין, עלתה על גדותיו. לא הייתי צריך לעשות כלום, רק ללחוץ על כפתור ההקלטה. היתר זרם מעצמו.

שנה מאוחר יותר, באחד התקופות הקשות בחיי, באתי ליקב לחפש מקלט. רוני פתח את זרועותיו ואסף אותי פנימה. בלי הרבה שאלות, ללא דיבורים מיותרים, הדריך אותי באשר לפעולות שיש לבצע. הייתי שוליה ביקב, יום-יומיים בשבוע, וספגתי את האהבה הטוטאלית של רוני ליין. הייתי איתו השכם בבוקר בבציר, בשאיבות היין הצעיר לחביות, בהתלבטויות של הבלנד הסופי, ועד לביקבוק. הייתי תלמיד – ורוני היה המורה.

עם הזמן נהיינו חברים. ערב אחד הגעתי לדירתם הקטנטנה של רוני ורונית, אשתו, עם שקית של שרימפס. עמדנו זה לצד זה, תופסים את כל נפח המטבחון הזעיר, וטיגנו את השרימפס בשמן זית ושום. כל זה היווה רק במה לבקבוק של שטונף דה פאפ לבן נפלא. היינו מאושרים.

השנים חלפו. בשנת 2000 חיפשתי מקום להתיישב בו. כש"גיליתי" את בר-גיורא, ביקשתי חוות דעת מרוני . צעדנו בדרך העפר (השער היה נעול) לשטח החלקות החקלאיות. רוני חפר קצת באצבעותיו באדמה, הביט סביב, ועיניו נצצו. "לך על זה" – אמר. ההתלבטויות הסתיימו.

באביב מסוים, אינני זוכר את השנה, נסענו, קבוצה קטנה של אוהבי יין, לצרפת. בין יקב ליקב, מצאנו לנו, רוני ואני, בית קפה קטן, וישבנו על מרפסת הצופה אל נוף פרובאנס קלאסי. ישבנו שם, ברגע קסום של שקט, ולגמנו קפה מבלי לדבר. רגעים שלא שוכחים לעולם.

ועוד אני זוכר את החורף בו העביר ד"ר יאיר מרגלית קורס בנושא כימיה של היין בפקולטה להנדסת מזון בטכניון. יאיר הזמין אותנו לשבת בהרצאות כתלמידים שלא מן המניין. הקשבנו, רשמנו במחברת, וכל הדרך הביתה מחיפה, היינו מתעמקים בשאלות ברומו של עולם היין: אם נעשה ככה – ייצא ככה, אבל אם נעשה ככה וככה – ייצא אחרת. מה יותר טוב?

ואחר-כך רוני חלה. בדיוק בסוף הקורס תקפה אותו המחלה הארורה, עימה נלחם כארי שנים רבות. וזה לא סתם ביטוי מליצי. רוני היה לוחם. באחד מימי ההולדת סיפר לי על הקרב בגבעת התחמושת במלחמת ששת הימים. רוני היה צנחן, והיחידה שלו נלחמה שם. באמצע חילופי האש הקשים עם הירדנים קם לידו לוחם, שנתקף בהלם קרב, והחל ללכת זקוף, היישר לעבר הירדנים. רוני קפץ, הטיל את עצמו עליו, והפיל אותו לקרקע. הוא הציל את חייו.

ביום הולדת 50 שלי, ישבנו כמה חברים במסעדה. הבאתי מטובי יינות בורדו ויין ישראלי אחד, מאותה שנת בציר: הקברנה סוביניון הראשון של רוני משנת 1993. רוני חשש קצת: האם היין שלו עדיין "חי" 12 שנה לאחר הבציר. יכול להיות שהייתי מעט לא אחראי. אולי לא הייתי צריך להעיז להביא את היין הזה לצד יינות בורדו. אבל היין של רוני כנראה "הקשיב" לי, כי הוא ניצח, פה אחד, בתחרות המאולתרת הזו. היין עלה בכמה דרגות על המתחרים מצרפת.

ואז התחילה תקופת בתי החולים. תקופה שנגמרת רק במוות. אמי חלתה ולאחר כשנתיים הלכה לעולמה. רוני עמד לידי ליד הקבר הפתוח, ואני הנחתי את ראשי על חזהו הרחב, שכבר היה חולה, אבל עדיין אפשר היה להישען עליו.

רוני המשיך לעבוד, למרות המחלה. עוד בציר ועוד בציר. כשהפרי בכרם שלי בבר גיורא הבשיל, הזעקתי את רוני לתת חוות דעת. הוא עלה מיד, מישש את האשכולות, טעם ענב אחד ועוד אחד, ואמר: "יופי. אתה יכול לבצור. ייצא יין טוב".

בשנתיים האחרונות כבר לא יכול היה להגיע. הייתי בוצר כמה אשכולות, מכניס לדלי ומביא לו, לצרעה. נשארתי התלמיד, והוא המורה, עד הרגע האחרון.
בשבועות האחרונים ראיתי אותו טובע בים המחלה הארורה, ואני עומד על החוף ולא מסוגל להושיט לו יד. עכשיו בלי רוני.






היו הראשונים להגיב...

כתבו תגובה