נראה כי ליקב רקנאטי השוכן באזור התעשייה עמק חפר, יש פיצול אישיות קל: מצד אחד הוא החל דרכו עם 240,000 בקבוקים מבציר 2000 ששיווקם החל באוגוסט 2001, והשנה הוא מייצר 750,000 בקבוקים – בדרך למיליון. מצד שני, באווירה, בתחושה ובלהט היצירה והעשייה זהו יקב בוטיק.
לואיס פסקו היינן – בעל תואר שני בדייויס קליפורניה – בחר את הציוד הטוב ביותר מארה"ב, איטליה, צרפת, כדי לעזור לענבים הטובים. ואפרופו ענבים: הובלתם מהכרמים בגליל העליון מתבצעת במשאיות מקוררות, לשמירה נגד תסיסה.
חוות המיכלים של רקנאטי גדלה אף היא בהתאם בשנות פעילות היקב, כמו גם חדר החביות המאכלס 1,000 חביות – לדברי מירב קרן, מנהלת השיווק של רקנאטי, המספר הגדול ביותר בין יקבינו של חביות ביחס לכמויות היין.
בשנת 2000 נקנו חביות חדשות, ומאז התחיל סבב שימוש של עד 5 שנים לחביות בתכולה של 225 ליטר, 300 בקבוקים, ממיטב היצרנים בעולם.
כל ארבעה חודשים יוצא היין החוצה מהחביות להצללה, ומוחזר אליהן אחרי טיפול וניקוי.
חדר הביקבוק מצויד במכונה איטלקית, הערוכה לטפל עד ב- 3,000 בקבוקים בשעה, אך ביקב משתדלים להסתפק במילוי 2,300 בקבוקים בשעה, להבטחת איכות.
הבקבוקים מגיעים מאיטליה וצרפת, באשר לפקקים, את סדרת היסמין חותמים פקקי סיליקון, וכל הסדרות האחרות נהנות מפקקי שעם פורטוגלי.
בתהליך מגיעים לקפסולות ולתווית קדמית ואחורית. מאחר שיקב רקנאטי מייצא ליפן, איטליה, צרפת וארה"ב, גם את התוויות משנים בהתאם.
היינות שמתיישנים בחבית מתיישנים בבקבוק לפחות עוד חצי שנה, עם יציאתם לשוק הם ניתנים לשתייה, וכמובן גם ליישון, כחלק מגישת העולם החדש של יקב רקנאטי.
עוד מקום חשוב ביקב הוא חדר הטעימות, בו מארחים קבוצות של עד 18 איש, ובנוסף מוכיחים ברקנאטי כי חוגי בית אינם רק נחלתם של פוליטיקאים ערב בחירות, ואנשי היקב מגיעים אל אנשים הביתה כדי לספר, להטעים, ולקדם את המכירות.
ציינתי את סדרת היסמין, ולפני שאנו עוברים אל נועם יעקובי, מנכ"ל היקב, ראוי להציג את ארבע סדרות יינות רקנאטי:
הסדרה הצעירה: יסמין אדום ולבן – הבלנדים.
סדרת רקנאטי – הסדרה הקלאסית: יינות זניים, 8-12 חודש בחביות עץ אלון.
סדרת הרזרב – בין שנה לשנה וחצי בחביות עץ אלון. הענבים ברובם מהגליל העליון.
ספיישל רזרב – יין הדגל, המיוצר (או לא) בהתאם לאיכויות הענבים מדי שנה.
המנכ"ל הוא איש ה"מוסד"
נועם יעקובי הגיע לרקנאטי כמנכ"ל מקצועי, אך בהחלט מתוך אהבת יין, אחרי תשע שנים ב- 012 קווי זהב, שם היה מהמקימים ובמשך שש שנים כיהן כסמנכ"ל שיווק. כשנודע לו שמחפשים מנכ"ל ליקב הוא פנה ללני רקנאטי היו"ר – וכל השאר היסטוריה.
מסתבר כי נועם חובב יין מזה 15 שנה. הוא מצויד במקרר בבית, ושייך לקבוצה של "שרוטים" הנקראת "המוסד", שחבריה נפגשים פעם בחודש כבר שלוש וחצי שנים. כל חודש יש קמב"ץ תורן אחר האחראי לטעימה, הקובע את הנושא ותפריט מול המסעדה בה מתקיים המפגש, מקבל מכל אחד הצעה ליין מהמקרר הפרטי שלו ומארגן מה מתאים לטעימה. בחודש האחרון מילא נועם תפקיד אחראי זה, והנושא בו בחר היה יינות ריוחה.
איך זה לנהל יקב? מאוד שונה מתחום התקשורת. "אנחנו מתעסקים בכל דבר, מתהליך גידול הענבים תוך עבודה רבה עם כורמים ומו"מ איתם וביקורים בכרמים במקביל ליועץ הכרמים ד"ר פיני שריג, שמלווה בכל תהליך. זה נמשך דרך רכישת מכלים וציוד – לא עניין של מה בכך עקב העובדה שמחירי נירוסטה הרקיעו שחקים ועלו פי שלושה תוך שנתיים", אומר נועם. "באשר לייצור ביקב; מדובר במפעל מזון לכל דבר. עם יותר מ- 700,000 בקבוקים צריך אופטימיזציית חומרי גלם, תהליכים, בקבוקים, פקקים וכו' – וכמובן אנשים. אנשים הם הדבר השווה בכל העולמות. יש גם עבודה רבה בחוץ עם מסעדות ובעלי חנויות המשווקים לצרכן הפרטי. זה
מעניין מאוד, כי האנשים שעובדים איתם מאוד שונים: בעלי מסעדות, שפים, חקלאים וכורמים – אנשים שונים לגמרי, רבגוניות גדולה".
איך מתבצע השיווק בארץ ובחו"ל?
מירב קרן היא מנהלת השיווק, שהגיעה ליקב כבוגרת תדמור. תוך עבודה במטבח היא הבינה שהיין קורץ לה יותר, והיא נהנית מהעבודה עם אנשים.
מירב עוסקת לא רק בשיווק, כי אם במגוון משימות הפונות לקהל: מועדון לקוחות, טעימות, חוגי בית ועוד.
"בארץ, המשווק שלנו הוא שקד – חברת שיווק יין מס' 1 לדעתי בארץ, מבחינת הסל והמגוון וגם הידע והמקצועיות. הם עובדים מול הלקוחות בסיוע ובתמיכה של היקב", אומר יעקובי. "בחו"ל אנו מייצאים לארה"ב, קנדה, צרפת ויפן, ומחפשים להרחיב יצוא למערב אירופה ונמצאים במו"מ מתקדם".
למה יפנים קונים יין מישראל? "בעולם גילו את איכויות היין הישראלי. זו הסיבה שגם ביפן משפיע אלמנט איכות, ויש ייחודיות ביין מישראל – אולי משהו אוריינטלי".
בארה"ב עובד יקב רקנאטי עם יבואן גדול שלא מתמחה דווקא בשוק הכשר, אלא עובד חזק בשוק הכללי כמי שמייצג 40 יקבים מובילים מהעולם: מצרפת, אוסטרליה, סרדיניה, ספרד, איטליה ועוד.
"העובדה שהיבואן לארה"ב פועל בשוק הכללי, מביאה אותנו למקומות פחות שכיחים ליינות ישראליים – פחות שוק כשר, אבל יותר מקומות איכותיים ויוקרתיים. הפוטנציאל הגדול ליין הישראלי הוא להגיע לשוק הכללי ולא רק לכשר", מציין נועם יעקובי.
על צריכת יין בארץ
"השוק ברמת צריכה נמוכה יחסית – מדברים בין 7-5 ליטר לאדם לשנה, כאשר בתוך הצריכה יש הרבה יינות קידוש, מיץ ענבים וכו'. בכלל, זו תעשייה בעייתית ברמת המידע. יש נתונים ברמת טונאז' עם סטיות רבות", אומר נועם. " בעולם המספרים מ- 20 עד 40 ליטר לשנה. מה שתייר שותה בשבוע שווה לפעמים למה שישראלי שותה בשנה. התיירות מאוד משפיעה. במלחמה, הפסקת התיירות פגעה קשה במכירת יין במסעדות.
תרבות השתייה לא מפותחת מספיק, וכך גם הסוגים והאיכויות. על אף ההתפתחות יש לנו עוד הרבה לאן להתקדם בצריכה. גם אם נגיע ל- 15 ליטר בשנה, הרי זו תהיה מהפכה היסטרית – כמעט פי שלושה ממה שיש היום. אם היה מהלך לחינוך שוק והגדלת הצריכה – זה היה היה נפלא".
מירב מרגישה עליה בצריכה ומודעות הרבה יותר גדולה, עם "פרצופים" חדשים אותם היא פוגשת באירועים.
איך רואים ברקנאטי את מפת היקבים ומיקומם בה?
נועם יעקובי מתווה עבורנו את מפת היקבים בארץ: "יש המסחריים הגדולים של מיליוני בקבוקים: כרמל, ברקן, רמת הגולן, בנימינה, אפרת. אחר כך קבוצת הבינוניים: רקנאטי, דלתון, תשבי, הרי גליל ותבור. אז באים הבוטיקים הגדולים יותר – צרעה, מרגלית, קסטל, פלאם, ססלוב, עמק האלה; ואחריהם המוני קטנים – חצי גרז'יסטים.
מבחינת השייכות אנחנו בקבוצת הבינוניים, אך ממצבים עצמנו כיקב בוטיק איכותי – שאמנם לא עונה על קריטריון כמות קטנה של 100,000 בקבוק, אך באיכות ומיצוב אנו שומרים על רמה גבוהה; כמו קניית ענבים מהכרמים הכי איכותיים בגליל העליון – האזור שהענבים בו מתומחרים יקר ביותר. גם כל הציוד לייצור הנו מהמדרגה הגבוהה ביותר בעולם, כולל חביות מצרפת – פרנסואה פרר ויצרנים מובילים אחרים. גם בחביות יש טווח מחירים בין 200 יורו לחבית ממזרח אירופה, עד 600 יורו לחבית של יצרן כמו פרנסואה פרר מצרפת".
לאן רקנאטי רוצים להגיע?
נועם מעריך ששלב ראשון יהיה להגיע למיליון בקבוקים, ואז לעצור ולחשוב. "לייצר סתם זו לא חוכמה. צריך למכור, ובמחיר טוב. המזל שלנו שגם בזכות עבודת שקד, אנשי היקב ולואיס כיינן – כל היין שלנו נמכר, ואנחנו לא מייצרים למחסן".
אולי המחשבה צריכה להיות על יצוא בהיקפים גדולים; הרי מדובר בפוטנציאל לא מוגבל?
"בעולם לא מחכים לנו עם שטיח אדום", אומר נועם בצער קל. "צ'ילה וארגנטינה הן מתחרות ענקיות עם משכורות רצפה, אדמה חינם וגשם בשפע. בעולם מתמודדות איתן מדינות כמו אוסטרליה וניו זילנד, שהכוח הכלכלי שלנו כמדינה קטן מאוד, והמחירים שאנו מקבלים לא כמו שלהם. בארץ יש המון יקבים, והכמות שצצה בשנים האחרונות מתחרה על אותו שוק של 150-100 ₪ לבקבוק. תרבות הצריכה לא הדביקה את קצב גידול היקבים. צריך לעבוד בשפיות. להגיע למיליון – לראות מה קורה מסביב ומי שרד. זה לא פשוט".
בהקשר ליצוא, נועם מקווה שפעילות מאגד היין תצא סוף סוף לדרך. כרגע יש כ- 12 יקבים במאגד. "אני מקווה שכוח המאגד הממוקד בארה"ב, יעשה טוב לתעשייה ותהיה פריצה בארה"ב, שהנה שוק רלבנטי מאוד. אם היה אפשרי להקים מאגד ישראלי להגדלת תרבות שתיית יין בארץ, זה היה יכול לעזור מאוד לתעשייה זאת".
טעימת יינות רקנאטי עם נועם יעקובי, לואיס פסקו ומירב קרן
סוביניון בלאן 2005 – יין מאוזן שהענבים שלו הגיעו מאזור בנימינה. היין לא התיישן בחבית, יש לו ניחוחות אקזוטיים – ואותם טעמים גם בפה. היין פירותי ונעים.
"אין סיבה שאנשים לא ייהנו מיין לבן", אומרים אנשי היקב, אך מסתבר כי רקנאטי מייצרים 20% יין לבן מול 80% אדום – וכך גם מפולח השוק בישראל, כאשר על החלוקה בתוך האדום, אומר נועם יעקובי: "יש תאוריה שמרלו הוא יין נשי, וקברנה – יין גברי. לא הצלחתי לאושש שמועה זאת. בארץ קברנה הוא הזן המנצח: 30-20 אחוז יותר ממרלו. עדיין זה שוק של קברנה, מרלו וכל היתר. יין לבן ורוזה מאוד מתאימים לארץ ולאקלים שלנו", מוסיף נועם, החושב כי הרוזה תופס – בעיקר במסעדות. ברקנאטי עדיין אין רוזה, ונועם מאמין שבקיץ 2007 יהיה, אך צפו להפתעה בהמשך.
שרדונה 2005 – התיישן 8 חודשים בחביות עץ אלון. מירב מאמינה ששרדונה הנו יין שיינן יכול לשנות ולאפיין, ולואיס רואה בו בן טיפוחים. זהו יין מאוזן, ב- 2005 יש בו פחות עץ, והיין יכול להתיישן 4-3 שנים בתנאי אחסון נאותים.
ברברה 2004 – רקנאטי הנו יקב ראשון בארץ שמייצר ברברה כיין זני. 2003 הייתה שנת ענבים ראשונה. ענבי 2004 הגיעו רק ממנרה – שם מגדלים זינפנדל וזנים מיוחדים אחרים. על היין ששהה 8 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי, אומר נועם: "לואיס היינן יודע לטפל בתהליך הייצור טוב יותר בענב. דוקא הברברה נעשה עם פחות חביות חדשות – זה דבר נלמד".
הברברה 2004 כמעט אזל, וביקב רקנאטי מחכים ל- 2005.
שיראז מסדרת רקנאטי בציר 2004 – זהו בציר שני של יין זה, שזכה במדליית כסף של המגזין דיקנטר הבריטי. היין התבגר לו 8 חודשים בחביות עץ צרפתי ואמריקאי, שנתנו ארומות של וניל.
"אנשים נהנים ומתחילים להבין שיש עוד טעמים", אומר היינן לואיס פסקו. ואכן, היין טעים, עם סיומת מתקתקה שמגבירה נגישות לשותה. זהו יין מהטובים בערך לכסף – 55 ₪.
פטיט סירה זינפנדל ריזרב 2004 – זו שנה שניה ליין ייחודי זה ליקב רקנאטי, והשתנה בו הבלנד מבחינת אחוזים: 70% פטיט סירה מהגליל התחתון, ו- 30% זינפנדל ממנרה בגליל העליון. מעט יקבים בעולם בכלל עושים חיבור זה של עוצמה ורכות – לא כל יינן יעשה זאת. לואיס הצליח ליצור כאן יין מאוד מיוחד. הטעימה הנה מאחד הבקבוקים האחרונים של ה- 2004. ה- 2003 נמכר תוך 8 חודשים, ומכירת ה- 2004 תסתיים בקרוב. זהו יין שהולך חזק בארה"ב. לואיס הגיע לתוצאות יפות מאוד עם היין, איתו הלך לכיוון אמריקאי בטעם של שילוב מתיקות ורכות,
והשוק מביע עליו את דעתו האוהדת.
טעימת הצצה מהרוזה 2006 – כפי שציינתי קודם, יקב רקנאטי עדיין לא הוציא לשוק רוזה, והנה הזדמנות לטעום מהיין לפני סינון אחרון ומעבר לבקבוקים בלי תסיסה מלולקטית. רוזה שעשוי כמעט 100% קברנה פרנק, ו- 4% של זן אחר, שלואיס היינן מסרב לגלות אותו גם בלחץ מתון. זה יהיה יין מצוין – הולך לכיוון היבש חמצמץ יותר, ופחות למתוק, ומה שבטוח זה שתהיה כמות קטנה ביותר ממנו: 650 בקבוקים בלבד.
לואיס מקווה שזה יהיה הרוזה הטוב ביותר בישראל. עבורו הרוזה הישראלי יותר מדי אלכוהולי. שלו מכיל 13.5% – לא מעט אלכוהול, אבל בסטנדרט ישראלי כן.
שיראז מסדרת רזרב 2004 – זה היין הראשון של היקב מזן זה, ואני טועם ממנו לפני היציאה לשוק. היין קיבל מדליית זהב כפולה בתערוכת טרהווינו שהתקיימה במרכז הירידים.
הענבים הגיעו מכרמי מנרה ומהאגרונום המלווה את היקב, ד"ר פיני שריג מעמק יזרעאל.
וכאן רגע של פילוסופיית ענבים ויין: לואיס רוצה שהיין ישקף את הענב – לא לעשות יין שאי אפשר להבדיל בין זן לזן – כמו שבהיותו שף למד שהמאכל הטוב ביותר צריך לשקף את החומרים מהם עשוי. צריך להרגיש את הדברים. "מה שאני עושה ביין, בא ממה שעשיתי כשף במסעדות", הוא מצהיר.
לואיס מספר שהיין בוקבק שישה חודשים אחרי הפטיט סירה זינפנדל. הוא לא פתוח כמוהו, אך מתחיל לקבל את הבוקה. "רוב יינותינו לא צריכים הרבה זמן להתיישנות", אומר היינן. "תוך 12-6 חודש יהיה במלוא תפארתו. הפטיט סירה זינפנדל היה פחות זמן בחבית ויותר בבקבוק – ולכן זמין יותר. בסופו של תהליך יהיה השיראז רזרב 2004 אלגנטי יותר מהפטיט סירה זינפנדל".
גם כאן מדובר בסדרה מוגבלת של 6,000 בקבוקים בלבד, שלדעתי תהיה להיט ותיחטף ממדפי החנויות.
רקנאטי ספיישל רזרב 2003 – עשוי שני שליש קברנה סוביניון ושליש מרלו – הענבים רק מהגליל העליון. מסתבר שלא כל שנה מייצר לואיס יין זה, והדבר תלוי באיכויות הענבים. ב- 2000 היה היחס בין קברנה למרלו 50/50, ב- 2001 – 96% קברנה ו- 4% מרלו. 2002 – לואיס לא ייצר ספיישל רזרב, והעביר היין לקברנה רזרב. בעקבות כך היה היקב למעלה משנה בלי יין זה שאנשים חיכו לו.
הספיישל רזרב 2003 בילה 18 חודש בחביות עץ אלון צרפתי. מראה הבקבוק בהחלט תורם, עם תווית מוזהבת וחותם מתכת שחובק את צווארו.
לואיס אומר בגעגועים: "ה- 2001 היה יין שיא שקשה לחזור עליו. היה מאופיין כקברנה כמעט כולו – אך הארומה היתה אקליפטוסית בנוסח קליפורניה, והגוף היה בורגון – רך ועגול. זה יין שקשה לחזור עליו. 2003 היה בציר טוב מאוד, עם שפע וארומה, אך קשה לחזור על ענבי 2001. ב- 2003 הייתי צריך עבוד על הבלנד, על ארומה של בורדו – סאן ז'וליאן, וחיך של בורגון".
היין עדיין סגור – טיפוסי ליינות בורדו שלא מוכיחים עצמם כשהם צעירים. היין אמנם כבר ניתן לשתייה, אבל כפי שאומר היינן: "היין עדיין תינוק, ומשתפר בכל חודש".
בכל זאת, מתי לפתוח את הבקבוק? לפחות שישה חודשים עד שנתיים מעתה.
ולסיום, איך מתמחרים ביקב רקנאטי את היינות?
כאמור, ליקב רקנאטי ארבע סדרות, הנותנות מענה למרבית פילוחי צרכני הארץ.
היסמין – יין שולחני יומיומי – 35-30 ₪ לצרכן.
סדרת רקנאטי – הכמות המירבית של יינות היקב 59-50 ₪.
סדרת רזרב – בין 89-70 ₪.
ספיישל רזרב – 150 ₪ לצרכן – מהענבים הכי טובים, וחביות 100% עץ אלון צרפתי חדש. זה יין שההשקעה בו הגדולה ביותר, נשמר ונבדק הכי הרבה זמן – 18 חודש בחבית וכמעט שנה בבקבוק עד שיוצא לשוק.
"לכל סדרה הכלכליות שלה והזנים והכרמים התואמים אליה, והיא מתומחרת וממוצבת לקהל אליו מכוונת. גם 59 ₪ על בקבוק יין זה לא מעט. הקו המנחה של כל יינות היקב, הנו לתת ערך לכסף – יין באיכות טובה במחיר שלא יעשה חור גדול מדי בכיס", מסכם נועם יעקובי.
