כחלק מהאהבה הגדולה שלי לשווקים כבר סקרנו מספר שווקים בארץ: באר שבע, אשדוד, רמלה וגם נתניה. עכשיו הגיע תורה של תל אביב – הלב הפועם שלא נח לעולם. שוק הכרמל מפורסם יותר (נגיע גם אליו בעתיד), אך אותנטי יותר וזה ששמר על צביונו המקורי, הוא שוק התקווה – שוק זה לא הפך לתיירותי, ולטעמי מכאן יופיו.
הקרבה לתחנת רכבת ההגנה הינה יתרון גדול למגיעים מחוץ לעיר ואפילו מחוץ לשכונה. בימים אלה חופרים ובונים כאן את קו הרכבת הקלה שבעתיד ינגיד את השוק אף יותר. אך עד אז הגישה ברכב למקום כמעט בלתי אפשרית, שלא לדבר על חניה.
הגענו ביום א', שעל פניו הוא היום הפחות טוב לביקור בשוק התקווה ובשווקים בכלל. חלק ניכר מהחנויות סגורות ביום זה, אבל מצד שני היו לא מעט יתרונות כאשר נראה שלכל תחום מאלה הפעילים בשוק יש ייצוג. ראשית אפשר להסתובב בשוק בנחת, לא צפוף, ובאופן יחסי השוק נקי. הירקות והפירות טריים, כי הגיעו בבוקר מוקדם מהשוק הסיטונאי. האמת היא שכדי לקנות קילוגרם קלמנטינות או תותים, למשל, מספיק שיהיו שלושה דוכני פירות בשוק ולא צריכים חמישה.
אחרי הליכה קצרה של פחות מעשר דקות מתחנת הרכבת, הגענו לכניסה של השוק. המקום מאוורר ורגוע. בליל שפות נשמע – רוסית, עברית וגם איזו שפה מאפריקה שאני לא מזהה. למרות שהשעה כבר כמעט שתים עשרה בצהרים, הבסטיונרים רגועים ולא מציגים את המרכולת בקולי קולות – מתאים לי.
אני אוהבת את הבליל של הירקות שנמכרים לצד פרחים, ואפילו סחלבים ב- 50 שקלים, חנות בגדים ונעליים לצד תבלינים ואטליז מבריק.
ממש קרוב לכניסה לשוק נמצאת אחת מהפנינות הקולינריות של השוק – הסאלוף התימני, אחד העסקים הוותיקים בשוק שמהווה סמל של השכונה כבר שנים. מדובר במאפייה שהיא גם מסעדה, או ההיפך; מסעדת שוק שהיא מסעדת פועלים קטנה – דלפק בר שלצידו כבר יושבים ואוכלים ליד מספר קטן של שולחנות. מהמטבח הפתוח יוצאים מיטב הבצקים של המטבח התימני – הסאלוף, הלחוח, והקובנה (או כּוּבָּנֶה) המפואר. בעל הבית שרעבי מספר שגדולי המדינה אכלו ואוכלים את הלחוח, שלו שמוגש במקום לצד עגבניות מרוסקות וחריף עוקצני. "יש גם חומוס קליל וטוב שמוגש עם לחוח – מה פתאום פיתה?".
ממשיכים למעצמה הגרעינית – גרעיני עפולה, אחת מני חנויות פיצוחים רבות ברחבי הארץ עם שם זה וללא קשר ביניהן,בה קולה אטלה כבר שלושים שנה פיצוחים בתנור שבמקום. יש כאן מגוון רחב של פיצוחים, פירות יבשים וממתקים צבעוניים – הכול בסדר מופתי. אטלה ממתיק איתנו סוד מקצועי: כדי שהמלח יחזיק יפה על הגרעינים, מערבים לפני הקלייה קורנפלור ומלח במים, בהם משרים את הפיצוחים ואחר כך לתנור. כך, לאחר הקלייה שכבת המלח על הגרעין עדינה, וכיף לפצח.
כלל ידוע אצל כל אכלן מתחיל – לא נתיישב לעולם לאכול במסעדה ריקה, מסעדה שאיש לא סועד בה. מצד שני, כאשר רואים תור ליד דוכן אוכל או מסעדה, מיד ניגשים לרחרח ולטעום מה כל כך שווה כאן. אז בהתאים לכללים ראינו תור די משמעותי לפני דוכן קטן, נאמר קטנטן, שלא הופיע ברשימת "המומלצים" בשוק.
דויד מכין במקום כבר מעל עשר שנים סוג של סביח עם כל מיני תוספות. הכול בצניעות, אפילו שם למקום לא ראינו. מה שהיה מאוד ברור הוא המחיר: כל כריך עשיר שהוגש שם 15 שקלים, 25 לבגט מלא, ומחיר מנת פיתה עם סביח ושניצל חם שטוגן ממש הרגע -20 שקלים. האנשים מצביעים ברגליים, מגיעים מדי יום ונהנים, כך מספר דוד. "אני צנוע, מעדיף להיות הוגן כלפי הלקוחות הקבועים שלי – ויש רבים כאלה".
המשכנו למוסד קולינרי מפואר, בעל היסטוריה משנת 1920 עוד מעירק, ומפתיחתה של המסעדה הנוכחית בשוק התקווה בשנת 1960 – הקובה של חביב. המקום הפך עם השנים מוקד משיכה לאוהבי הכיסונים המהפנטים הללו. כאן ניתן למצוא כמעט את כל הספקטרום של הפלא הזה שנקרא קובה –מטוגנות או מבושלות, מאורז, מתפוחי אדמה או מסולת, ממולאות בבשר או בירקות. והכי חשוב: לצד טחינה סמיכה, סלט חריף ועמבה; כי אי אפשר בלי עמבה. אהבתי מאוד את המטוגנת עם בשר שהיה מתובל נהדר בדגש על קינמון ונגיעה של ציפורן – עונג.
ממשיכים להתהלך בין דוכני הירקות וכלי הבית, ומגיעים לחנות שסביבה קבוצה עליזה של "תיירים". מאוד פופולרי לצאת לסיור מודרך בשוק כיום גיבוש ממקום העבודה. המשתתפים עצרו בהמלצת המדריכה לטעום מהמאפים של המאפייה הבוכרית ברחוב חנוך 52. במרכז החנות ניצב תנור גדול, שממנו יוצאים מאפים בוכריים מענגים. היהלום שבכתר: הגוז'גיז'ה, שהינה סוג של סמוסה ממולאת בבשר בקר כבש עם המון בצל, פטריות או תרד. הבצק של המשולשים הנהדרים הללו דקיק והמילוי עסיסי. בגלל החבורה העליזה שצבאה על הדוכן, כשהגיע תורנו להזמין נגמר התרד, אבל פטריות ובשר בקר עוד היו. נהנינו מהם מאוד. במקום ניתן לקנות גם לחם בוכרי עגול ושמנמן.
מספר הדוכנים בהם מוכרים חמוצים, ובמיוחד עמבה, הינו גדול. האמת היא ריח העמבה אופף רחובות שלמים בשוק. אם לא חזרתם הביתה עם ריח של עמבה ולפחות צנצנת אחת של עמבה, אז ככול הנראה לא הייתם בשוק התקווה.
מבחינתנו, גולת הכותרת של השוק היא מסעדת שמש המקורית. "כבר 73 שנה מכינים כאן קבבים ומיני שיפודים, עוד מבגדד", מספר אלי בעודו מסובב במיומנות את השיפודים על גריל הפחמים הלוחשות. תפריט המסעדה מציע היצע מרשים של שיפודים, אבל אנחנו התמקדנו במסורתי: קבב עירקי שהיה מושלם. הוגש עם מגוון סלטי הבית שמוצעים במחיר נוח לסועד, כולל גם לאפה. התפרענו והזמנו גם חציל על האש, שהגיע חם עם טחינה מלמעלה. ארוחה נהדרת ושירות מצוין.
רגע לפני שעוזבים את השוק כשהסל שלנו מלא בלחם בוכרי, עגבניות שרי נהדרות, חסה עגולה וכמובן עמבה, אי אפשר בלי לתהות על המשקה הירוק זרחני שנמכר במרכז השוק. זהו משקה ברד בטעם "פירות". מול הדוכן עומד איש מבוגר המתענג כבר על הכוס השלישית שלו ברצף. "כמה אני אוהב את המשקה הזה", הוא אומר תוך צקצוק מאושר.
שוק התקווה הינו קפסולת זמן שנעצרה. כאן עוד ניתן לפגוש את הרוכלים האמיתיים המוכרים מזון, ירקות ומסורת במחירים עממים. אני מקווה שמהפך הרכבת הקלה לאזור יסתיים מהר, אבל שלא יקלקל את ה"טעם של פעם" של השוק.
