אנחנו במערכת אכול ושאטו כואבים ואבלים כבר יותר מ-615 ימים על כל החיילים והחיילות שנפלו במלחמה, על כל האזרחיות והאזרחים שנטבחו, מאחלים החלמה לפצועים, שמחים על שובן הביתה של אמילי, דורון, רומי, לירי, קרינה, דניאלה, נעמה, ארבל, אגם. שמחים על שובם של גדי, עופר, קית', ירדן, חמשת התאילנדים, אוהד, אור, אלי, יאיר, סשה, שגיא, הישאם, אברה, אליה, טל, עומר ונקרט, עומר שם טוב, עידן. אבלים מכל הלב על החללים שהוחזרו: שירי ביבס, כפיר ואריאל, עודד ליפשיץ, שלמה מנצור, צחי עידן, איציק אלגרט, אוהד יהלומי, ג'ודי ויינשטיין-חגי וגדי חגי, נטפונג התאילנדי, יאיר (יאיא) יעקב ואביב אצילי – יהי זכרם ברוך. מייחלים לשובם של כל 53 החטופים שנשארו בשבי – עכשיו!
אבי בלשניקוב יו"ר מכון היצוא משנה כיוון לטובה – וזה חשוב
אלון גונן: באמת הגיע הזמן שהיין הישראלי יראה קצת נחת בעולם. בשנים האחרונות הפכו כישלונות מכון היצוא לחלק בלתי נפרד מהנוף של תעשיית היין הישראלית בזירה הבינלאומית. רבות נכתב על כך, אינספור כתבות שלי ושל אחרים, אבל דבר לא באמת השתנה. כשמסתכלים על המצב כיום, אין מנוס מהמסקנה הקשה: תעשיית היין שלנו מופקרת, מנותקת מהמציאות, וננטשת דווקא כשיכולה הייתה להפוך לאחד ממנגנוני ההסברה היעילים, האנושיים והעדינים ביותר של מדינת ישראל.
בעידן שבו הדימוי הציבורי של ישראל באירופה מידרדר במהירות, אין מקום לאשליות. תערוכות יין הפכו לזירות קרב, וכל בקבוק שיוצג, כל שלט עם מפת ישראל או כיתוב בעברית, עלולים להפוך מיידית למוקד מחאה. פעילים פלסטינים וארגוני שמאל קיצוני יודעים להפעיל לחץ, לא רק על ממשלות אלא גם על בעלי מסעדות, קניינים, אנשי שיווק ואפילו חובבי יין תמימים. ואם מישהו מחפש המחשה עדכנית לפער הזה, שיסתכל על מה שקרה באירוויזיון האחרון.
מדינות שלמות נמנעו מלתת לישראל נקודות, חלקן באופן כמעט מופגן. אך התמונה השתנתה לחלוטין, כשהגיע תור האנשים הפשוטים שאוהבים מוזיקה ולא עוסקים בדיפלומטיה, הציבור הרחב, פירגן ותמך. זה היה שיעור חשוב על כך שלא תמיד הקהל מסכים עם הממשלות שלו. ועדיין הממשלות הן אלה שמקבלות את ההחלטות, חותכות תקציבים ומונעות חשיפה. ובשדה הזה, היין הישראלי נמצא לבד.
נכון, יש יקבים שמצליחים בפעילות בעולם, כמו רמת הגולן, כרמל, רקנאטי וברקן. אבל חשוב להבין שמדובר בגופים שבנו לעצמם קהלים מוגדרים וסגורים. יעל גיא מיקב רמת הגולן, מכוונת את מאמצי השיווק שלה לקהל הקבוע שמכיר את המותג, ולא מחפשת להרחיב אופקים. דורית בן סימון מיקב רקנאטי פועלת באותו אופן. רז קלמנוביץ', סמנכ"ל השיווק של ברקן וסגל, מתמקד באופן כמעט בלעדי בציבור החרדי ובשוק הכשר, שוק רווחי ויציב.
זה הקהל שמעניין אותם, וזה בסדר גמור. אבל בדיוק בגלל זה, אין שום הצדקה להעביר להם תקציבים ציבוריים דרך מכון היצוא או דרך כל גוף אחר. הם יודעים לבד לנהל את עצמם, לבנות אסטרטגיה ולהגיע לקהלים שלהם. הם לא זקוקים לעזרה, והם גם לא נרתמים לקידום התעשייה כולה.
תעשיית היין הישראלית האמיתית נמצאת במקום אחר, אצל מאות יקבים קטנים ובינוניים, חקלאים, ייננים ויצרנים, שללא חשיפה פשוט ייעלמו. דווקא הם, בשונות שלהם, במסורת ובחלום, יכולים לדבר אל העולם.
האתגר האמיתי נמצא היום בקרב הציבור הלא-יהודי, החילוני, הצעיר. אלה שלא מזדהים אוטומטית, אבל כן פתוחים להתרשם. הדרך אליהם לא תעבור דרך הסברה או דגלים, אלא דרך תרבות. יין, אם רק יינתן לו הסיכוי, יוכל להיות מוצר התרבות שיחבר אותנו לעולם בלי סיסמאות. רק דרך הטעם ודרך הסיפור.
יש תקווה ממכון היצוא
פה, באופן מפתיע, נולדת תקווה. דווקא מהגוף הכי לא צפוי – מכון היצוא. אותו גוף שהוזכר שוב ושוב כבזבזן, לא יעיל ומנותק, הגוף שמימן טיסות, מלונות, אבטחה ויחצ"נים עבור דוכנים ריקים בתערוכות עוינות. אבל משהו משתנה – אבי בלשניקוב, יו"ר המכון, נכנס לתפקידו לפני כשנה עם עיניים פקוחות. הוא הבין מה שרבים לפניו סירבו להכיר בו: שאין שום טעם להטיס לחו"ל נציגים כשכול נוכחות ישראלית הופכת מידית ליעד לחרם. אין סיבה לשרוף תקציבים על חזית שממילא נחסמה.
במקום זאת – הגישה התהפכה. בלשניקוב מקדם רעיון פשוט: להביא את העולם לכאן. להזמין לישראל כתבי יין, שופטים, מבקרי תרבות, בלוגרים, משפיענים, סומליירים ושפים. כל מי שיש להם מה לומר על יין, שיגיעו לכאן, יראו, יטעמו, יקשיבו לסיפורים ויבינו מי אנחנו. אבל גם כאן חשוב להיזהר. לא כל תערוכה בקניון היא "אירוע יין", ולא כל יזם שמארגן טעימות במתנ"ס הוא נציג אמיתי של התרבות המקומית. אם כבר להביא אלינו את העולם, אז למקומות שמייצגים אותנו בכבוד, מקומות בהם תעשיית היין הישראלית נראית כמו שהיא באמת: מקצועית, מגוונת, אנושית ומעוררת השראה.
שלוש במות מרכזיות צריכות לעמוד בלב המהלך החדש: תערוכת סומלייה בהיכל התרבות בתל אביב – האירוע הגדול של עולם היין הישראלי, ה"אוסקר" של התחום, שבו נפגשים כל השחקנים הרציניים של התעשייה; תחרות טרה וינו הבינלאומית, שמביאה לישראל מדי שנה שופטים מהעולם, שממשיכים לקדם את היין הישראלי בזכות עצמם; מפגש היקבים הביתיים ביקב שורק – אירוע שמציג את הפן האנושי, הצנוע והמרגש ביותר של עולם היין המקומי. מקום שמראה לעולם שגם תחת טילים, מלחמות ואיומים, היינן הישראלי ממשיך ליצור, לחלום, ולייצר איכות.
שלוש הבמות הללו אינן רק אירועים; הן עמודי תווך. מאחוריהן עומדים שלושה אנשים שניתן לקרוא להם בפה מלא “המבוגרים האחראיים” של תעשיית היין הישראלית: חיים גן – איש הענבים האחראי על תחרות טרה וינו; אבי בן עמי – יזם ומארגן תערוכת סומלייה; וניר שחם – מי שמוביל את יריד היקבים הביתיים ביקב שורק.
שלושה שחקנים ותיקים, שכול אחד מהם, בדרכו הסיזיפית, שמר על התעשייה בתודעה לאורך עשרות שנים. גם בתקופות הקשות ביותר, ימי מלחמה, קורונה, משברים תקציביים ואדישות כללית, הם לא ויתרו. הם המשיכו, התעקשו, הרימו, תמכו, היו שם עבור היקבים הקטנים והגדולים, למען התעשייה כולה, בלי אינטרסים צרים ובלי חישובים פוליטיים. ולכן – דווקא הם, ודווקא שלושה אירועים אלה, יכולים וצריכים להיות הפנים החדשות-ישנות של ההסברה הישראלית באמצעות יין.
זה לא יהיה קל. וזה בטח לא יקרה מחר בבוקר. אבל אם יש דרך לפרוץ את החומות היא תעבור דרך הסיפורים הקטנים, הבקבוקים הגדולים, והלב הפתוח של תעשיית היין הישראלית. יין ישראלי יכול להיות לא רק סמל של מדינה – אלא סמל של תקווה. ואם לא נתחיל עכשיו – מתי?
יקב הנס שטרנבך נסגר: יין, אדמה, משפחה – מה קורה כשזה כבר לא מספיק
אלון גונן: מספר פעמים כתבנו על יקבים רב-דוריים או בין-דוריים של אבות ובנים, אך לא בכל יום נסגר יקב משפחתי. בטח לא כזה שהוקם באהבה, על אדמת הרי יהודה, והחזיק מעמד שלושה עשורים בין גפנים, חלומות, ותסיסות – תרתי משמע. יש רגעים שבהם יין, וגם אנשים, מבינים שזה סוף התהליך.
הודעת הסגירה של יקב 'הנס שטרנבך' – גדי האב ואדם הבן – שהופצה בסוף השבוע האחרון לחברי היקב וללקוחותיו הקבועים, הייתה כמו בקבוק שנפתח עם פקק רך מדי. בלי רעש, בלי פרץ. פשוט מציאות חדשה שנמזגת לכוס של כולנו.
"בני אדם החליט לפרוש ולעזוב את הארץ", כתב שם גדי שטרנבך הבעלים, "ואני, בגילי, איני יכול ואיני רוצה להמשיך לבד". מאחורי שורות אלה מסתתר סיפור עמוק יותר; לא רק על יקב שנסגר – אלא על תקופה שלמה שנמשכה שלושה עשורים וכנראה הגיעה לסופה. על משפחה שנגעה באדמה, האמינה שיין טוב מספר סיפור, ושהסיפור הזה יכול להימשך גם כשהדור הבא כבר לא איתך בכרם.
דור המייסדים, דור ההמשך – ומה שביניהם
יקב הנס שטרנבך שנולד באמצע שנות ה־90, היה פרויקט חלוצי כמעט. חלק מגל היקבים הקטנים שפרחו באותה תקופה, בעקבות השיפור באיכות היין הישראלי והעלייה במודעות לתרבות יין מקומית. אבל ככול שהשוק השתכלל התחרות התעצמה, הקמעונאות השתנתה, והצעירים – לא תמיד נשארו.
החלטתו של אדם, בנו של גדי, לעזוב את הארץ ולפרוש מהיקב, היא לא רק החלטה אישית. היא מהדהדת תופעה רחבה יותר. הדור השני לא תמיד רוצה לרשת יקב, כרם, מחלבה או בית מלאכה. השאיפות אחרות, הַקְצָבִים שונים, וגם האקלים הכלכלי פחות סלחני.
גדי האב, כמו רבים מדורו, בנה את היקב מתוך תשוקה עמוקה, אך גם מתוך תפיסה של יציבות קהילתית, חקלאית ומשפחתית. כשבנו פורש, הוא נותר עם המקום – אך בלי שותף לדרך. "אין לי את היכולת, וגם לא את הרצון, להפעיל צוות מקצועי שימשיך את הדרך", הוא כותב בכנות.
היין כראי הזמן
יין טוב, אומרים, הוא כזה שיכול להשתבח גם בצל חולשותיו. יש שיאמרו שזה גם הסיפור של יקב הנס שטרנבך. לאורך השנים הוא לא היה יקב גדול, אבל כזה שצבר קהל נאמן, בזכות היינות, האנושיות, החיבור לאדמה, האווירה והנוף הנשקף ממרכז המבקרים.
ההחלטה להפסיק דווקא כשהיקב קיבל אישורי בנייה להתרחבות, מעלה שאלה: אולי מדובר לא רק בנסיבות אישיות, אלא גם באיתות על עייפות של מודל. יקבים קטנים בישראל, כמו בתי קפה משפחתיים או חנויות ספרים עצמאיות, מתקשים לשרוד בעולם של מותגים, של סופרים גדולים, ושל לחצים נדל"ניים.
מה נשאר בבקבוק
היקב יוצא עכשיו למבצע חיסול – "מבצעי פרידה מיוחדים" הם קוראים לזה. עבור מי שמילא את מקררו ביינות משטרנבך, זו תהיה אולי הזדמנות אחרונה לטעום מהסיפור. עבור מי שחלם לנהל יקב בעצמו, זו אפילו יכולה להיות התחלה חדשה.
אבל יותר מכל, זה רגע להרהר. על איך מקום שהיה חלום הופך לנכס. על איך כרם משפחתי הופך לשורה של עסקאות. ועל מה אנחנו לוקחים איתנו כשהסיפור מסתיים. אולי זהו סוף שמגיע בטבעיות אחרי שנות עשייה. לא כישלון – אלא סיום נכון בזמן הנכון.
ובנימה אישית לאדם: סע, תפרח, תחווה
אדם שטרנבך לא "עזב את היקב" — הוא עוזב סיפור חיים. הוא נולד לתוך חביות עץ וגפנים צעירות. בגיל 9 נטע את כרם ג'נבא, ובגיל 12 כבר עמד בבציר הראשון. הוא לא רק גדל בכרם — הכרם גדל איתו. בנעוריו הפך לכתף נוספת לאביו, ובשנות הבציר 2011–2014 כבר היה המוביל בפועל.
הוא לא נשען רק על אינטואיציה משפחתית – הוא עבר לחו"ל כדי ללמוד, להבין את האדמה לעומק. תואר ראשון במדעי הצמח, תואר שני בכורמות וייננות באוניברסיטת גייזנהיים היוקרתית בגרמניה. אדם חזר עם ידע, עם חזון, ועכשיו הוא עוזב את ישראל. לא בהפגנה, לא בדרמה, אבל מי שמכיר את הסיפור מבין את המשקל: זו לא רק עזיבה – זו פרידה.
אדם, אני אומר לך: סע. תפרח. תחווה. לך תגשים חיים שיש בהם לא רק יין – אלא גם חופש. הכרם אולי נשאר מאחור. אבל מה שנטעת – ימשיך לצמוח.
יונתן לבני נפרד מיקב שטרנבך בטעימת סיום
ההודעה הקצרה של יקב הנס שטרנבך על הסגירה ומכירת היקב, החזירה אותי שנים אחורה, לטעימות הרבות כשביקרתי במקום הנפלא של משפחת שטרנבך. ההודעה הכואבת חייבה אותי להגיע ולשבת עם גדי ואדם, ולטעום בפעם האחרונה ביקב כמה יינות – חדשים וגם מתיישנים, עשויים בעיקר מגפנים של היקב בכרם ג'נבא, ליד חירבת ג'נבא בסמוך לנחל חכליל. המחירים הם מחירי סיום מלאי, לפני הנחות כמותיות.
נחל חכליל לבן 2023 – עשוי מ-60% ענבי ויונייה, 33% רוסאן ו-7% סוביניון בלאן. התסיסה התבצעה במיכלי נירוסטה. 11% אלכוהול בלבד. בוקה פרחוני, טעמים חומציים עדינים יחד עם טעמי מישמש, ירקרקות עשבונית ומעט דובשניות. סיומת נעימה. 90 ₪.
רוזה נחל חכליל ורוד 2023 – הפעם נעשה הרוזה מ-41% ענבי פינוטאז', 32% פטי ורדו ו-27% סירה. רוזה בעל צבע כהה יותר, ריחות פירותיים, וחמיצות חזקה, ענבי הפינוטאז' נותנים את הטון. מאוד מהנה. 90 ₪.
נחל חכליל 2017 – יין אדום יבש, מורכב מ-60% ענבי קברנה סוביניון, 30% סירה, 5% פטי ורדו ו-5% רוסאן. היקב אוהב ליישן את יינותיו לפני הוצאתם לשוק. כך שהה היין שנתיים בחביות עץ ישנות, ועוד שלוש שנים בבקבוק. יין רך וקליל, עם צבע אדמדם עשיר, טעמי פירות וגם טעמי אדמה רטובה עם מעט פטריות בקצוות. יין מצוין. 90 ₪ – ממש מציאה.
נחל חכליל אדום 2022 – מורכב משני שליש ענבי סירה ושליש קברנה סוביניון. הענבים מכרם של יגאל ישראלי, שהגפנים שלו גדלות בסמוך לגפנים של שטרנבך. היין יושן שנה בחביות עץ ישנות, ולאחר מכן המשיך להתיישן בבקבוק. מלא יותר בטעם מקודמו, עם גוף חסון יותר. בוקה בולט של פירות ויער צעיר, ובסיומת קצת מרירות. 90 ₪.
לה ג'נבא 2018 – מורכב מ-92% ענבי סירה ו-8% רוסאן, שתססו בתסיסה משותפת. היין שהה שנתיים בחביות – חלקן חדשות ובהמשך חביות ישנות.יש בו טעם מינרלי, מעט בשרי וטעמי פלפל שחור. אפילו מעט שוקולד ברקע, ובסוף גם מעט טעם וניל. יין טעים ביותר – ללא כל מתיקות. ממליץ לקררו קצת לפני השתייה, זה רק יוסיף לטעם. 120 ₪.
לה ג'נבא 2019 – עשוי מ-87% ענבי סירה ו-13% רוסאן. שוב תסיסה משותפת של שני הזנים. יין בהיר בצבעו, יותר רענן מקודמו בטעמים של פירות טריים, אך ללא העוצמה שהרגשתי ביין מ-2018. 120 ₪.
ג'נבא רזרב 2012 – עשוי מ-100% ענבי קברנה סוביניון. תסס 3 שבועות על הקליפות ואז עבר סינון. היין שהה שנתיים בחביות – תחילה חדשות ובהמשך חביות ישנות. אומנם ציפיתי לקברנה כבד גם מבחינת יישון בחבית וגם כיין מתיישן, אבל היין נוטה בצבעו לאדום בהיר ולא ארגמני, ובפה היין די קליל ולא כבד או עמוס בטעמים בומבסטיים. 240 ₪ – יקר.
ג'נבא רזרב 2013 – עשוי מ-93% ענבי קברנה סוביניון ו-7% פטי ורדו לעיגול הטעם. היין יוצר באותו תהליך כמו הרזרב 2012. כאן טעם יותר בשל של הפירות המרכיבים אותו, וטעמים מגוונים יותר. יין מאוד נעים לשתייה. טעמי שוקולד באפטר טייסט, ומתיקות קלה מלווה את החך עם מעט מרירות בקצוות. ממש יין מענין לטעימה. 240 ₪ – יקר.
נחל חכליל 2008 – יין מפתיע. יוצר מ-90% ענבי קברנה סוביניון ו-10% פטיט סירה. שהה שנה בחביות עץ, ובוקבק מיד לאחר מכן. נראה ומתנהג צעיר בתוך הכוס, למרות הזמן הרב שעבר מאז שנעשה. חומציות נהדרת ורעננות ממש מרשימה. יין שאני מאוד ממליץ לקנות – גם בשל מחירו: 160 ₪.
יקב הרי גליל: סוף סוף לא שופכים קפה על שורות גפנים
אלון גונן: שנים רבות ניסה יקב הרי גליל לבדל את עצמו. לא רק מהאח הגדול, יקב רמת הגולן, אלא גם משאר יקבי ישראל. האג'נדה הייתה ברורה, אולי אפילו אובססיבית: קיימות, בר-קיימא, חקלאות בת-קיימא, אדמה שמדושנת בשאריות קפה, וטרואר גלילי שמנסה לדברר את עצמו, זה נשמע אקולוגי, מתקדם, שופע כוונות טובות. בפועל, לא בטוח שזה מה שעניין באמת את חובבי היין.
היינן המיתולוגי מיכה ועדיה היה הפרזנטור של החזון הזה. בכל פעם מחדש הוא הצליח לשכנע חלק מהקהל, להאמין שפסולת הקפה הזו היא לא רק מנטרה אלא סיפור שיש לו תרגום אמיתי ביין. אני, אישית, נשארתי ספקן. בר קיימא? מדבר אליי כמו ספר טלפונים בשבדית, כך הייתי לוחש לעצמי כששוב נשמעו הסיפורים על הקשר המיסטי בין אדמת הגליל לבין שיירי האספרסו של מכונת הקפה בחדר האוכל של העובדים.
ואז, ב-2024, הגיע הרגע: דוד בר אילן, שהיה עד אז היינן של יקב טוליפ והחתום על מותג מאיה, קיבל הצעה שאי אפשר היה לסרב לה. אחרי כמה חודשים של שיטוטים עם המשפחה והתבוננות בעולם, הוא לקח על עצמו את ניהול הייננות ביקב הרי גליל; אותו יקב שתמיד הסתכל למעלה לעבר האח המצליח ברמת הגולן, וחשב לעצמו: אולי גם אני אצליח יום אחד. יקב שתמיד רצה להיות שונה, ובאיזשהו שלב השונות עצמה הפכה לסוג של קלישאה.
בר אילן עבד עם רועי יצחקי הבעלים של יקב טוליפ 12 שנים, וזה בית ספר של החיים. לעבוד עם מקצוען אובססיבי למושלמות, אחד שיודע לקרוא את הקהל, להבין את השטח ולחזות את הצעד הבא עוד לפני שהוא קורה. יצחקי אולי נותן תחושת חופש לייננים שלו – דוד בר אילן בעבר ודנה בני העכשווית אומנם זכו לדרור יצירתי, אבל בפועל אף בקבוק לא ראה אור יום לפני שיצחקי עצמו אישר את הנוזל שבתוכו. אין קיצורי דרך, אין ניסויים על חשבון הצרכן. זו סדנה לדיוק. ובסביבה כזו, בר אילן למד לשלב יצירתיות עם אחריות. לא ליינות שנראים טוב במצגות, אלא לכאלה שאנשים באמת רוצים לשתות.
אולי דווקא בזכות הניסיון הזה, דווקא בר אילן יידע לצעוד בין הטיפות בהרי גליל עם העין הפקוחה של הדירקטוריון. דווקא הוא יכול להיות מי שיעשה שינוי אמיתי. הוא לא צריך לספר סיפורים על קיימות, הוא יכול פשוט לשנות את התוצאה בכוס.
והתוצאה? הבצירים הראשונים של בר אילן כבר יצאו לשוק. בשקט. בלי מסיבות עיתונאים, בלי מבול של קומוניקטים, בלי "היינן החדש מציג את האג'נדה שלו" – פשוט בקבוקים, יינות, מדפים. אפשר היה בקלות לפספס אותם, אבל החלטתי לטעום, להרגיש, להבין: האם יש פה התחלה של משהו אחר, האם בר אילן לוקח את היקב למקום חדש? האם בכלל יש לו את הרצון?
הטרואר לא השתנה. הגפנים אותן גפנים. התקציב קיים. המנכ"ל שאולי בן ערב – כך נראה, מאפשר מרחב פעולה. ובין השורות, קשה להתעלם מהרושם שיש פה התחלה של טביעת אצבע חדשה. לא מתוחכמת יתר על המידה ולא מתחכמת, לא מתיימרת. יינות מאוזנים, לא כאלו שאתה צריך לנתח ולפרש ולדבר עליהם בלי סוף. פשוט לשתות. ליהנות. להרגיש.
זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל זו בשורה אמיתית. כי שנים רבות נדמה היה שיינות הרי גליל "מספרים סיפור". אולי הגיע הזמן שהם פשוט יהיו טובים. וכאן בדיוק נכנס בר אילן. לא כהמשכו של ועדיה, אלא כניגוד. פחות מסרים, יותר מיצוי. פחות בר-קיימא, יותר בר-שתייה.
אם לחפש מקבילה, אפשר להזכיר את המהלך הדומה ביקב ברקן, כשאוליבייה פרתי תפס את מקומו של עידו לוינסון. גם שם נדמה היה שלשינוי מהותי יידרשו שנים, אך פרתי כבר בבצירים הראשונים שלו הצליח להוכיח נוכחות, להעיר עניין, ולהזיז משהו באוניה הענקית והאיטית הזו.
אז אולי גם הרי גליל, שאמנם קטנים יותר, יצליחו סוף סוף לצאת מהצל – לא בעזרת שיווק, לא דרך שיירי קפה, אלא פשוט דרך יין טוב.
טעימה של יינות דוד בר אילן ביקב הרי גליל: בציר ראשון
היינות הראשונים של דוד בר אילן ביקב הרי גליל יצאו לשוק., ניסיתי פשוט לשתות את היין – לא לפרק אותו, לא לדמיין טרואר, לא לנתח סיומות. רק לבדוק אם הוא עושה את מה שיין טוב אמור לעשות: לרגש, לגרום לעוד שלוק, לעורר שיחה. לא גרף. אולי נגיעה של גבה מורמת.
הרי גליל אביב לבן 2024 – שרדונה, ויונייה וסוביניון בלאן. שילוב חביב על הנייר. בפועל יין טעים, במובן הבטוח של המילה, כזה שלא יעליב אף אחד אבל גם לא יזיז כלום לאף אחד. אפרסק, קצת מרירות, מרגיש כמו בלנד שנעשה מתוך פחד להעז. חבל. ציון 88. מחירו 70 ₪.
יראון לבן 2024 – שרדונה עם קצת סוביניון בלאן, ועוד נגיעת ורדלו בשביל השם. השרדונה מורגש היטב, אולי יותר מדי. עץ נוכח, חומציות טובה. אבל שוב, הכול "טוב", ואף אחד לא שואל למה לא "מעולה". מרגיש כאילו תוכנן לפי תרשים זרימה. ציון 89. מחירו 89-99 ₪.
הרי גליל שרדונה גליל 2024 – שרדונה ליום-יום, נו, זה באמת מה שהוא – שרדונה שלא יפריע לך לראות חדשות. מעט עץ, אף נעים, אפילו קצת חנפן אם להיות הוגנים, אבל בסוף יין גנרי. לא משאיר סימן, רבע שעה אחרי שהוא נגמר – לא זוכר מה היה בו. ציון 88. מחירו 55-65 ₪.
הרי גליל חֲבֵרוֹת 2024 – בלנד של סוביניון בלאן ושרדונה, בלי יותר מדי ציפיות, והפתעה נעימה. פה יבש וטוב, סיומת שדווקא כן לוקחת את הזמן. היחיד בסדרה הלבנה שהרגשתי בו ניסיון אמיתי לייצר יין עם עמוד שדרה. אולי קריצה למה שיבוא בעתיד ציון 90. מחירו 89-99 ₪.
הרי גליל בר 2024 – בלנד של ויונייה וסוביניון בלאן. מניח על השולחן ארומות בולטות מאוד: פרחים, עשבי תיבול ונגיעות טרופיות. בפה היין יבש יחסית, אבל הטאנינים מרגישים כבדים ומעט מנותקים, כאילו מיצוי החומרים בניסיון להעניק רצינות וליצור מבנה, מעט מוגזם. ההרשמה הרצינית הזו פוגמת בזרימה הטבעית של היין, ובמקום להעניק תחושת נינוחות ושתייה נעימה, התוצאה קצת מאומצת. יין שיותר מנסה להרשים מאשר ליהנות איתו ברגע. ציון 89. מחירו 39 ₪.
יראון רוזה 2024 – יבש, חומצי, פרחוני, וזה לא מעט. מצד שני, זה גם לא מספיק. המתקפה נעימה אבל חסרת עומק. פריך, כן. מעניין, לא ממש. יין שיכול לעבוד מעולה בבר פתוח באירוע קיץ, פחות בטעימה שבאה לבדוק אם נולד פה משהו חדש. ציון 88. מחירו 89-99 ₪.
הרי גליל אביב אדום 2024 – בלנד של סירה, פטי ורדו, מעט קברנה ומרלו. הסירה בולטת – ולטובה. יש פה עץ, יש פה עשן, יש פה ניסיון לעשות יין קצת יותר "גדול". הסיומת עוצמתית ונשארת. כנראה היין הכי שלם בסדרה האדומה, אם כי עדיין לא ממש ייחודי ציון 90. מחירו 55 ₪.
לסיכום: דוד בר אילן הגיע ליקב הרי גליל עם ניסיון רציני וטעם ברור, במטרה לעשות יין שפשוט כיף לשתות, בלי סיפורים מסובכים ודרמות מיותרות. אחרי שנים שבהן ניסו ביקב להיות מיוחדים ולהמציא את עצמם מחדש עם כל מיני אג’נדות, סוף סוף יש פה משהו שמרגיש פשוט יותר, ישיר יותר. היינות שלו נוחים, מאוזנים, ולא דורשים ניתוח מעמיק אחרי כל לגימה. מצד שני, הם גם לא מלהיבים או מפתיעים. יש פה פוטנציאל, אבל כרגע זה עדיין קצת שמרני ו"בטוח".
בר אילן מתחיל לגעת בחומר הגלם עם גישה נקייה, וזה צעד חשוב, אבל עוד לא קיבלנו את אותו היין שיפתיע או יעיף אותנו למקום אחר. בכל מקרה, אחרי שנים שבהרי גליל היו קצת אבודים בין כל הסיפורים, זה לפחות סימן שהדברים מתיישרים לכיוון הנכון.
אנטק מערכות: מייצור מבשלות בירה למיכלי נירוסטה וציוד ליין
רני רוגל: לאחרונה קראתי פוסטים על הזמנת שלושה מיכלים "תמיד מלא" בנפח 2500 ליטר ביקב צפרירים, ואספקת שלושה מיכלים בנפח 12000 ליטר, אחד מהם מבודד, ליקב רמת נגב. כל אלה מחברת 'אנטק מערכות' (Ant Systems), שאני מודה כי זו הפעם הראשונה שקראתי עליה. הסתקרנתי ושוחחתי עם דניאל גינזבורג, בנו של נתן גינזבורג – בעלים שותף בחברה יחד עם ארתור רייכל, שניהם מהנדסי מכונות.
מסתבר שמשנת 2008 הם שותפים במפעל נירוסטה בסין. שם הם התחילו לייצר מבשלות בירה, כולל מיכלי תסיסה וכל הציוד הנדרש. תחילה עשו זאת בקטן עם שתי מבשלות, ואז הגבירו את הקצב, בעיקר לאירופה וסקנדינביה. היום יש 123 מבשלות בירה של Ant Systems ברחבי ישראל ואירופה, ביניהן מבשלות מוכרות בעולם.
"בשבת 7.10 הכול השתנה", אמר לי דניאל גינזבורג."היחס לישראלים, מחירי ההובלה, ובמקביל חלה ירידה בצריכת בירה". כך, לפני כשנה נכנסו אנשי החברה לתחום הציוד ליקבים, בעיקר עד נפח 12000 ליטר, ועכשיו התחילו למכור מיכלי 15000 ליטר שהם מייצרים. כמהנדסים ובעלי מפעל בסין, הם מייצרים גם קווי פיקוק ולוחות פיקוד. "אנחנו מספקים ליקבים מעטפת מלאה, כשהיתרון הוא בכך שאנחנו מייצרים הכול אצלנו במפעל, כשהמכירה היישר מהיצרן".
בתגובה אחת בדף הפייסבוק שלהם, נכתב: "התרשמתי מאוד מאיכות הציוד, לעומת ציוד דומה איטלקי למשל, שמוכרים בארץ". שייקה לנדר – בעלים של יקב צפרירים עם לורי רעייתו, כתב לנו: "קיבלנו מחיר טוב ויחס אישי מהבעלים שנמצאים בארץ (ולא בגרמניה או איטליה) ותמיד זמינים. הם גם היצרן וגם היבואן. עסקה קומפלט הכוללת את כל המרכיבים. מיכלים, צנרת ומערכת קירור".
בין היקבים שרכשו מאנטק מערכות מיכלים: רמת נגב, קלו דה גת, משק תושיה, מואה, באום, צפרירים, פסגות, דרייר, נחל גרר, בן & טוניק, המתססה (סיידר מפירות). בין היקבים שרכשו ציוד (ברזים, מסננים, קווי מילוי ופיקוק): דלתון, פינטו, קסטל, בוצר, מתיתיהו.
ליצירת קשר: נתן גינזבורג (בעלים) 054-4610373 [email protected], ארתור רייכל (בעלים) 050-6352648 [email protected]
עוֹלְלוֹת בִּקְצָרָה
יקב הר אודם – היקב הישראלי היחיד בתערוכת Great Wines World של ג'יימס סאקלינג
יקב 'הר אודם' ממושב הר אודם שבצפון רמת הגולן, הוא היקב הישראלי היחיד שהשתתף בתערוכת היין Great Wines World של מבקר היין הנחשב ג’יימס סאקלינג, שהתקיימה השבוע (11-12.6) בניו־יורק.
יינות היקב, 'אלפסי ספיישל אדישן' ונביולו זני מסדרת הר אודם, נבחרו לתערוכה היוקרתית בניו יורק אחרי שקיבלו ציונים מעל 94 נקודות בדירוגי אתר JamesSuckling.com. את היקב ייצגו בתערוכה ובאירוע מיכאל אלפסי – המייסד ואבי המשפחה שמנהלת את היקב מאז הקמתו בשנת 2003, ואדם אלפסי היינן.
יקב הר אודם שוכן בגובה 1,060 מטר מעל פני הים – הגבוה ביותר בישראל, פחות משני קילומטרים מהגבול עם סוריה. מאז 7 באוקטובר הפך האזור לקו עימות סוער, כשהיקב פעל תחת איום מתמשך של ירי, סגרים והיעדר תיירות כמעט מוחלט. במהלך כל תקופה זאת התקיימו הבציר והעבודה בכרמים וביקב כרגיל.
יערה אלפסי־ביאדגלין, סמנכ"לית השיווק והייצוא של היקב, אומרת: "גאווה גדולה עבורנו להיות היקב הישראלי הראשון שהשתתף בתערוכה של ג'יימס סאקלינג. זו הייתה הזדמנות מיוחדת להראות לעולם את הסיפור של היין הישראלי ושל הדברים הנפלאים שנעשים כאן, לא דרך כותרות אלא דרך כוס היין."
