אנחנו במערכת אכול ושאטו כואבים ואבלים כבר שנה שנייה על כל החיילים והחיילות שנפלו במלחמה, על כל האזרחיות והאזרחים שנטבחו, מאחלים החלמה לפצועים, שמחים על שובן הביתה של אמילי, דורון, רומי, לירי, קרינה, דניאלה, נעמה, ארבל, אגם, ועל שובם של גדי, עופר, קית', ירדן, חמשת התאילנדים, אוהד, אור ואלי, ומייחלים לשובם של כל החטופות והחטופים – עכשיו!

תערוכת סומלייה 2025 מציגה: רוזה או אשליה ורודה

אלון גונן: אחרי הביקור בתערוכת סומלייה 2025, איני יכול להתעלם מהאכזבה הרבה שלי מיינות הרוזה שטעמתי. במקום לקבל יינות מרעננים, חדשים ומרגשים, נתקעתי לצערי עם רוזה בעל אופי מיושן, מתוק, ולפעמים כמעט מרושע.

האווירה של טרנדיות ריקה מתוכן, עלתה מכל בקבוק רוזה שטעמתי. יינות עם טעמים שטוחים ומלאים מדי בפרי, בלי איזון או רעננות. היקבים, שנראו בעיקר עסוקים בחזרה על נוסחאות מוכרות, ממש לא השאירו מקום לחומציות אמיתית. הייתי מצפה מהם לא רק לייצר יינות בסיסיים, אלא פשוט לעשות יין רוזה טוב ונכון למזג האוויר בישראל כשהוא מקורר היטב, רוזה משובח שמרגש ונותן מענה אמיתי.

לצערי, המסקנה אליה הגעתי בסומלייה השנה – לפחות ממגוון היינות אותם טעמתי, היא שהרוזה הישראלי הוא הבדיחה הכי עצובה על מדפי היין. שנה אחרי שנה ממשיכים היקבים לשפוך לשוק בקבוקים וורדרדים, אבל במקום לקבל רוזה רענן, חומצי ואלגנטי – אנחנו מקבלים שאריות ענבים מחופשות ליין.

למה רוב היקבים בארץ מתייחסים לרוזה כעוד מוצר מדף גנרי, בלי טיפת השקעה אמיתית? איך חזרנו למדינה שמייצרת רוזה תותי-פרוטי בסגנון שנות ה-2000, במקום ליצור יינות שמתחרים ברוזה המעולה של פרובנס, למשל? אם היקבים לא מתכוונים לקחת את הרוזה ברצינות – אולי מוטב שיפסיקו לייצר אותו לגמרי.

שאלתי את עצמי למה רוזה מתוק ופירותי חוזר לאופנה? האם זו דרישת הקהל כי המתוק תמיד מנצח? מוסכם כי אנשים מתחילים את דרכם בעולם היין עם טעמים קלים ונגישים, ויינות מתוקים או חצי מתוקים מספקים חוויה מידית ומהנה. מתיקות היא טעם בסיסי שמוכר לנו מתעשיות אחרות, ממשקאות קלים עד קינוחים, והיא יוצרת תחושת סיפוק מידית.

או שמא יש בקרב הייננים נוסטלגיה לשנות ה-2000, כי טרנדים הם מחזוריים? מה שהיה פופולרי לפני 20-25 שנה יכול לחזור גם היום. למשל, משפחת שקד החזירה לנו את Gato Negro במיוחד כשדור חדש נכנס לשוק הצרכנים. יין הרוזה ה"מתקתק" היה חלק מתרבות השתייה של תחילת המילניום, וכעת יש מי שרוצה לשחזר את החוויה. בעולם רואים גידול במגמת היינות הפירותיים, הקלים לשתייה, עם פחות חומציות ופחות אלכוהול, וחלק מהייננים הישראלים מגיבים למגמה זו בניסיון להתחבר לקהל רחב יותר. בל נשכח כי שיקולים מסחריים הם בראש מעיניהם, וברגע שיש דרישה ליין מתוק יותר, הם יספקו אותו. קל יותר למכור יין שנעים לשתייה גם ללא אוכל, למי שמגיע מסצנת המשקאות הקלים והקוקטיילים.

ההבדל בין רוזה איכותי לרוזה מתוק "מבחיל", הוא מאוד פשוט – האיכותי הוא יין חומצי, רענן, מינרלי ויבש, עם טעמי פירות אדומים אבל לא מתוקים מדי, ויש בו איזון בין פרי, חומציות ואלכוהול נמוך יחסית.

ברוזה מתוק בסגנון התותי פרוטי נמצא טעמי מיץ תותים, סוכר מודגש, חוסר חמיצות, וחוסר במבנה או תחכום. לפעמים הוא יזכיר יותר סנגריה מבוקבקת מאשר יין אמיתי.

באחד הדוכנים שמעתי שיחה בין שני טועמים, שהיו בטוחים כי רוזה הוא ערבוב של יין לבן עם מעט יין אדום, ולצערי זה מה שרבים חושבים. אבל רוזה אינו ערבוב של יין אדום ולבן (למעט מקרים מסוימים בשמפניה), אלא נוצר מתהליך ייצור ייחודי שמעניק לו את צבעו הוורוד וטעמיו הייחודיים.

קיימות שלוש שיטות מרכזיות להכנת יינות רוזה: שיטת הדימום שמתחילה כמו הכנת יין אדום: היינן משרה את התירוש (מיץ הענבים) עם הקליפות למשך מספר שעות, ולאחר מכן "מדמם" (מסלק) חלק מהנוזל למיכל נפרד. המיץ שנשאר עם הקליפות הופך ליין אדום מרוכז יותר, ואילו המשקה שהופרד – הופך לרוזה. בשיטה זו נקבל יינות רוזה המאופיינים בצבע אינטנסיבי יותר, נוטה לוורוד עמוק או אדמדם בהיר, עם טעמים עשירים יותר וגוף בינוני עד מלא. ברוב המקרים שיטה זו היא תוצר לוואי של יין אדום, ומובילה לפעמים ליינות פחות מאוזנים.

השיטה השנייה והקלאסית היא שיטת ההשריה קצרה. הענבים נמעכים ונשארים במגע עם הקליפות לפרק זמן קצר מאוד, שנע בין מספר שעות ל-48 שעות בהתאם לזן הענבים ועומק הצבע הרצוי. לאחר מכן היין נסחט והקליפות מוסרות, כך שנוצר נוזל בעל צבע ורדרד עדין יותר מאשר בשיטה הקודמת. מאפייני יינות שהוכנו בשיטה זו יהיו צבע ורדרד בהיר ועדין (סלמון, אפרסק, ורוד פנינה), חמיצות ורעננות גבוהות יותר, והתוצאה היא רוזה אלגנטי, מאוזן ויבש יותר (יינות פרובנס, אם תרצו).

השיטה השלישית היא ערבוב (Blending, והיא נדירה ובלעדית כמעט רק לשמפניה. בשיטה זו מערבבים מעט יין אדום עם יין לבן כדי לקבל גוון ורוד. השיטה אסורה כמעט בכל אזורי היין בעולם לרוזה רגיל, אך מותרת, באופן יוצא דופן באזור שמפיין, לצורך יצירת שמפניה רוזה על ידי ערבוב של  מעט פינו נואר או פינו מנייה אדום עם שמפניה לבנה, כדי לייצר שמפניה רוזה.

פה מסתתרת, לדעתי, הבעיה של יינות הרוזה הישראלים. יותר ויותר ייננים עושים רוזה בצורה זו של צביעת יין לבן בקצת אדום. מבחינתם, כך ניתן לשלוט בדיוק על הגוון הרצוי ולספק תמיד את אותו מוצר.

בשנים האחרונות חווים יינות הרוזה עלייה משמעותית בפופולריות ובמכירות ברחבי העולם. מדברים על זינוק של 28% בצריכה. יינות רוזה בעולם. בישראל המגמה הגיעה מעט מאוחר יותר, אך כיום הרוזה זוכה לביקוש גובר גם בקרב הצרכנים המקומיים. הפופולריות של יינות רוזה בקרב הדור הצעיר נובעת מכמה סיבות. תדמית רעננה ומודרנית: הרוזה מזוהה עם סגנון חיים קליל, חופשות, חופים ואירועים חברתיים. הצבע הוורוד הפוטוגני של הרוזה הופך אותו לפופולרי בפלטפורמות כמו אינסטגרם, שם משפיענים וכוכבים משתפים תמונות עם כוסות רוזה, וכך מגבירים את המודעות והביקוש. הרוזה מציע טעמים פירותיים ורעננים, המתאימים לחך של רבים מהצעירים, במיוחד אלו החדשים בעולם היין.

אחת הבעיות עם התדמית של רוב יינות הרוזה, היא המחשבה שהם מיועדים לצריכה בטווח קצר של  עד שנתיים ממועד הבציר. עם זאת ישנם יוצאים מן הכלל, וחלק מיינות הרוזה האיכותיים, במיוחד אלו המיוצרים באזורים כמו פרובנס בצרפת, יכולים להתיישן ולהשתבח, ועם הזמן לפתח מורכבות וטעמים עמוקים יותר. יינות אלו מיוצרים לרוב מזני ענבים ספציפיים ובתהליכי ייצור מוקפדים, המעניקים להם פוטנציאל יישון. בישראל מתעלמים לחלוטין מיינות רוזה עם פוטנציאל יישון, ויש כאלה.

יינות הרוזה מתחרים בעיקר עם בירות קראפט, קוקטיילים קלים, יינות לבנים מבעבעים וסנגריה מסחרית. יכול להיות שגם פה מסתתרת בעיה של קידום יינות רוזה בישראל, ובעיקר אצל היקבים הגדולים ששייכים לקונצרנים שמייבאים ומייצרים את שאר המתחרים של הרוזה. לכן רוב היקבים מייצרים רוזה כיין משלים, ולא בהכרח כיין דגל שלהם. זה עלול להיות אחד הגורמים לבעיית האיכות –  כשיקב לא מתייחס ברצינות לרוזה, אלא רואה בו תוצר לוואי של יין אדום, האיכות בהתאם. יקבים רבים מייצרים רוזה משאריות ענבים, בלי תכנון ייעודי לזן או סגנון ספציפי, ולא משקיעים מספיק בטכניקות, בחירת זני ענבים מתאימים או שליטה על החומציות. זה גורם ליין רוזה שלהם להיות בינוני, חסר איזון, לפעמים מתוק מדי, ולרוב לא איכותי כמו המקבילים האירופאים. ובגלל שאין דגש רב על ייצור רוזה איכותי בארץ, רוב הצרכנים נחשפים בעיקר ליינות פשוטים, ולכן גם דורשים כאלה. אם אנשים מתרגלים לרוזה מתוק מדי או חסר חמיצות, הביקוש לרוזה מהסוג הזה מתקבע, וכך נוצר מעגל קסמים שבו היקבים לא משקיעים יותר מדי, כי אין לזה שוק משתלם מספיק.

המסקנה מאוד פשוטה: יקבים גדולים, הגיע הזמן להתעורר. במקום להציף את השוק בעוד רוזה עייף ומתוק להחריד, תשקיעו בענבים איכותיים ובייצור מדויק, ותנו לצרכן הישראלי רוזה אמיתי, כזה שיכול לעמוד בראש המאבק מול בירות הקראפט והקוקטיילים המתוקים שכבשו את הדור הצעיר. רוזה איכותי יכול להיות הנשק הסודי שלכם: חד, רענן, חומצי ומדויק – לא עוד מיץ ורוד שנשכח במקרר אחרי שלוק אחד. גם לעיתונות היין יש אחריות, והגיע הזמן להפסיק לטייח ולפרגן אוטומטית לכל רוזה שיוצא מהיקבים. כשיין גרוע, צריך לומר שהוא גרוע. כשיקב מזלזל בצרכן, צריך להציב מראה מול פניו. רק אם נדרוש יינות טובים יותר, נוכל לראות שינוי אמיתי. כי רוזה ישראלי לא צריך להיות מוצר מדף גנרי. הוא יכול להוביל את תרבות היין המקומית.

השאלה היא, האם היקבים סוף סוף ייקחו את הרוזה ברצינות?

יונתן לבני ביקב ליבנה: מיקב שירות ליקב בוטיק לבלנדים שונים מאחרים

יקב ליבנה במושב שדה משה שבחבל לכיש, לא הרחק מקרית גת,  היה עד לאחרונה יקב שרות, שמשנת 2014 עזר ליקבים ולייננים שונים להכין את יינותיהם ביקב. כך, היינן יעקב אוריה התחיל לייצר את יינותיו ביקב זה. את היקב החל יורם ליבנה, אבי המשפחה שהינו בעל המשק החקלאי במקום, והוא זה שהתחיל בגידול גפנים ליין. בנו בר ליבנה הלך בדרכי אביו. בר החל להיות יינן כשהחליט לעזור בייצור היינות לאביו שחלה. החל משנת 2022 בר הוא זה שבעיקר מייצר את יינות היקב. שניהם התחילו לייצר יין בלימוד עצמי, וב-2022 למד בר במסלול ללימודי יין אצל ד"ר שיבי דרורי באוניברסיטת אריאל.

היום מייצרים ביקב ליבנה 13,000 בקבוקים בשנה, שחלקם נמכרים במסעדות ברחבי הארץ וביקב עצמו, שם פתחו מרכז מבקרים הפועל בעיקר בימי שישי, אך גם בימי רביעי וחמישי בהם מקיימים בו טעימות יינות והדרכות. הגפנים שהמשפחה מטפחת גדלות קרוב לבית וליקב. הענבים הגדלים ביקב, הם סירה, קברנה סוביניון, מרלו, סנג'ובזה, גרנאש, סינסאו, מורבדר וגוורצטרמינר. כל היינות המיוצרים ביקב ליבנה הם בלנדים, כי כפי שבר אומר: "אין באזורנו ענבים שהם שלמים לייצור יין. אין זן מושלם, ולכן אנו מייצרים רק בלנדים".

דבר מענין נוסף: על תוויות הבקבוקים נכתב כי הייננים  והכורמים הם יורם ובר ליבנה, ואילו העושים במלאכה, כלומר העוזרים להם, הם דוד צפלביץ, נעם לוי, מתן  הרכבי, לי בלוט ועידו לוי. מעניין גם לציין שיינות היקב "נבדקו ואושרו בפיקוח ארגון רבני צהר", ללא תעודת כשרות של הרבנות הראשית. ביקב לא עובדים בשבת, אך ליינן שאינו דתי מותר לטפל ביין.

2024 Lightning – "ברק". יין רוזה שמורכב מ-66% ענבי סנג'ובזה, 26% גרנאש ו-ו6% סירה. כל הענבים שהו ללא הקליפות בתסיסה משותפת לאחר השריה מאוד קצרה עם הקליפות, שבועיים  נוספים על המשקעים, והתבגרות במיכל שנמשכה ארבעה חודשים. רוזה נעים. 95 ₪.

Surface 2024 – בלנד מאוד מורכב של 65% ענבי שנין בלאן, 19% שרדונה, 10% ויונייה ו-6% רוסאן. התסיסה נעשתה בשני מועדים שונים, כשהוסף לענבים תירוש  חדש כדי להגביר את התסיסה. ענבי השרדונה הותססו בחבית עץ אלון צרפתי. המשקעים של היין עלו למעלה בחבית, ולכן החליטו לקרוא ליין Surface ("פני השטח" או "משטח"). יין לבן מצוין בטעמו, אך לא הרגשתי בו את טעמו של השנין בלאן, וחבל. לדעתי הטעמים היו משתפרים לאין ערוך אם היה נוכח. 98 ₪.

Dune 2024 – "דיונה". יין לבן עשוי משילוב ענבים לבנים וענבים אדומים. עשוי מ-70% ענבי סמיון לבנים ו-30% סינסאו (בצרפתית מבטאים סנסו) מכרמי היקב, שהותססו בתסיסה ספונטנית בחביות עץ אלון צרפתי. סינסאו-סנסו הינו זן אדום רב גוני שמקורו בדרום צרפת, המשולב לרוב בבלנדים. הענבים נבצרו בבציר מוקדם והופקו מהם היינות, כשבתום תהליך התבגרות הסמיון אוחדו היינות לבלנד אחד. יין לבן נעים לשתייה, עם טעם מאוד שונה מיינות לבנים ששתיתי לאחרונה. בוקה נעים ויין שמתפתח בכוס. 110 ₪.

GSM 2024 – יין לבן. שונה ביותר מה-GSM שמקובל אצלנו וברחבי העולם כיין אדום. עשוי מ-68% ענבי גרנאש, 15% סירה ו-17% מורבדר. GSM הוא בדרך כלל יין אדום העשוי מענבים אלה. ביקב ליבנה נבצרו שלושת הזנים מוקדם מאוד בקיץ, הקליפות הופרדו מיד, והענבים עברו סחיטה עדינה באשכולות שלמים. לאחר סחיטה והצללה פוצלו ענבי הגרנאש לשלוש תסיסות שונות. המורבדר והסירה הותססו כל אחד בנפרד ובטמפרטורה נמוכה. הבלנד אוחד חודש לאחר הסחיטה. שמרים שונים שימשו בכל זן, ובעשייה לא שולבה חבית כלל. אלו הם יינות אדומים שעשו מהם ביקב ליבנה יין לבן מאוד ייחודי כתוצאה מהפרדת הקליפות, עם פומלה בטעם. מציע לפתוח אותו ולתת לו להתפתח בכוס, וכך יגיע למירב טעמיו. יין  לבן מאוד מעניין. 120 ₪.

Hive 2024 – "כוורת". יין לבן מורכב מ-57% ענבי גוורצטרמינר,27% שנין בלאן ו- 16% רוסאן, שיושנו שלושה חודשים, כל אחד בנפרד, במיכלי נירוסטה בלבד, ואז שלושה חודשים נוספים יחד במיכלי נירוסטה. בטעימה יין לבן עם סיומת מעט מתוקה תחילה, ואחר כך קצת מרירה. בטעם גם מי ורדים. סיומת קצרה. 120 ₪.

Flint 2022 – "אבן צור". יין אדום המורכב מ-64% ענבי סירה ו-36% קברנה סוביניון. הענבים הותססו בנפרד, ובתום התסיסה הועברו לחביות עץ אלון צרפתי. לאחר 6 חודשים יצרו את הבלנד, ששהה עוד 6 חודשים בחבית לפני הביקבוק. בוקה מאוד נעים. יין מאוזן עם טעמים מורכבים. ממש מומלץ. 120 ₪.

Pulse 2022 – " דוֹפֶק" (כמו של הלב). יין שמורכב מ-80% ענבי סירה, 15% גרנאש ו-5% פטיט סירה. ענבי הסירה הותססו כאשר שליש מהם נשארו באשכולות שלמים במהלך התסיסה. הגרנאש הותסס בהשריה ארוכה על קליפותיו. כל יין תסס בנפרד 14 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי. הבלנד שהה אחר כך חודשיים נוספים במיכלי נירוסטה טרם הביקבוק. מעניינת התחושה שענבי הפטיט סירה שינו כל כך את טעם היין, למרות שאינם מרכיב עיקרי ביין. עוד יין אדום עם בוקה נהדר. מאוד ים תיכוני, מזכיר בטעמיו יינות מחופי ספרד או פורטוגל. 130 ₪.

יקב ליבנה – מושב שדה משה, 054-4372286

חברת הכרם: שיחוק משמעותי בעקבות אובדן שותפויות

אלון גונן: שוק היין הישראלי תמיד ידע דרמות, אך לאחרונה נראה שמדובר בפרק מסעיר במיוחד בטלנובלה העסקית של הענף. יקבים נודדים מחברת הפצה אחת לאחרת בקצב מסחרר – חלקם מתוך תקווה להגדיל את נתח השוק שלהם, אחרים מחפשים הצעות אטרקטיביות יותר, ויש גם כאלה שמאסו בשותפיהם הוותיקים.

אבל האם זה באמת משתלם? לצד ההבטחות על חשיפה רחבה ותנאים משופרים, ישנם גם סיכונים משמעותיים: אובדן לקוחות נאמנים, אתגרים לוגיסטיים, ואף סכנה להפוך לעוד שחקן זניח בשוק הרווי. השאלה המרכזית היא – מי המנצחים הגדולים? היקבים, המפיצים, או בכלל רשתות השיווק שמכתיבות את הכללים.

חברת הכרם ניצבת בפני אתגר משמעותי לאחר שנפרדה משותפויות עם יקבים בולטים כמו דלתון וויתקין. כחלק מהאסטרטגיה להתאוששות ולהרחבת הפורטפוליו שלה, הכרם החליטה לשלב את יקב היוצר במרלו"ג שלה. בנוסף, יקב טוליפ ויקב מאיה מצטרפים אף הם להפצת החברה, יחד עם יקב הבוטיק עיברי.

שילוב היקבים החדשים בפורטפוליו של הכרם מעניק יתרונות מסחריים משמעותיים: מחד, היקבים נהנים מהפצה רחבה יותר, חדירה לרשתות קמעונאיות וגישה למשאבי שיווק ולוגיסטיקה גדולים. מאידך, הכרם נדרשת להתמודד עם אתגרי ייצור משמעותיים של  יקב היוצר שמייצר כ-2.5 מיליון בקבוקים בשנה, בעוד יקב דלתון שעזב את הכרם לאחרונה, מייצר כמיליון בקבוקים בשנה. צירוף יקב היוצר אינו רק ניסיון לפצות על אובדן דלתון, אלא גם מהלך אסטרטגי להבטחת הכנסה יציבה משוק היין הכשר הדתי, בו יש להיוצר יש נתח משמעותי.

עם זאת, מדובר באתגר לא פשוט – יקב היוצר אינו נתפס כמותג פרמיום כמו דלתון, ויידרשו השקעות משמעותיות במיתוג ובתפיסת המותג בקרב הצרכנים.  יקב טוליפ, שהוקם בשנת 2003, נחשב לאחד היקבים המובילים בישראל, כמי שמשלב איכות, חדשנות וחזון חברתי. היקב ממוקם בכפר תקווה שבקריית טבעון, קהילה ייחודית לאנשים עם צרכים מיוחדים, ומשלב את חברי הקהילה בעשייה הייננית. יינות טוליפ זכו להכרה בינלאומית ונמכרים במסעדות ובחנויות יין מובחרות, תוך דגש על איכות גבוהה.

יקב עיברי, לעומת זאת, מציג את עצמו כיקב בוטיק קטן, הפועל מתוך גישה אמנותית לייצור יין. "היקב מתמקד בכמויות קטנות ובשיטות מסורתיות של ייצור יין, תוך שימוש בענבים מאזורי גידול איכותיים. הוא מציע יינות עשירים ומורכבים הפונים לקהל חובבי היין המחפש חוויית שתייה ייחודית", כך דבר היקב.

סביר להניח שהכרם עבדה קשה בחודשים האחרונים כדי להתמודד עם התחרות הגוברת מול חברת גלובל ווין אנד ספיריטס (GW&S), שבבעלות משפחת פאליק. גלובל נוגסת בנתחי השוק של חברות ההפצה המסורתיות, ואף הביאה לכך שהכרם איבדה את יקב דלתון. נראה כי ההחלטה לשלב את היקבים החדשים היא תגובת נגד ישירה של הכרם למהלכים של גלובל, שממשיכה להרחיב את השפעתה בשוק היין המקומי.

מדובר ללא ספק במהלך עסקי עם השלכות רחבות, וייתכן שהמהלך של הכרם הוא חלק מאסטרטגיה רחבה יותר. אחת האפשרויות היא שהחברה מזהה פוטנציאל צמיחה בשוק היין הכשר והחרדי, ומבקשת לבסס את עצמה כשחקן מוביל בתחום. לחלופין, ייתכן שמדובר בצעד ראשון בתוכנית מקיפה יותר של רכישות ומיזוגים. נזכיר כי בעבר ניסה יקב כרמל להשתלט על יקב היוצר של משפחת שור – מהלך שנפסל על ידי רשות ההגבלים העסקיים. בנוסף, ישנן ספקולציות על כך שיקב היוצר מחפש רוכש מזה שנים, והחבירה לכרם עשויה להיות שלב מקדים למכירה עתידית.

חברת הכרם תיאלץ לגבש אסטרטגיה מקיפה כדי להתמודד עם נפח הייצור הגדול של היוצר ושל טוליפ, ולמצוא להם שווקים מתאימים. אחת הדרכים לכך היא פילוח חכם של המוצרים – יינות בסיסיים לרשתות המזון, ויינות איכותיים יותר לחנויות מתמחות ולמסעדות. כמו כן, פיתוח שווקים חדשים, הן מקומיים והן בינלאומיים, עשוי לספק יתרון משמעותי.

בנוסף, הכרם תידרש להשקיע במיתוג מחדש של יקב היוצר, תוך שימוש בכלים שיווקיים כמו שיתופי פעולה עם מסעדות ושפים, קמפיינים במדיה החברתית ושיווק דיגיטלי מתקדם. במקרה של יקב טוליפ האתגר קטן יותר, שכן מדובר ביקב ממותג היטב, אך גם כאן יידרש תכנון מדויק של אסטרטגיית החדירה לשווקים.

נורית שמיר, מנכ"לית חברת הכרם, ניצבת בפני אתגר עסקי ייחודי. בשנים האחרונות עבדה מול יקבים שבהם לנשים הייתה השפעה ניכרת, כמו דלתון (בילי הרוני) וויתקין (שרונה פז-בלוגולובסקי), וכולנו יודעים איך זה נגמר. כעת נורית שמיר מוצאת את עצמה בשיתוף פעולה עם יקב היוצר, שפועל בשוק הנשלט בעיקר על ידי גברים חרדים. מדובר בשוק עם קודים עסקיים ברורים, תקשורת ישירה ושונה, וקהלים ייחודיים. בנוסף, שיווק יקב המזוהה עם הציבור החרדי – נטול הזוהר היחצני של היקבים אחרים – מהווה אתגר משמעותי.

למרות שהמספרים נראים מבטיחים, הפצה של 2.5 מיליון בקבוקים דורשת יכולות לוגיסטיות ושיווקיות יוצאות דופן. יהיה מעניין לראות כיצד תנווט שמיר את הקשרים העסקיים החדשים, והאם תצליח לבנות מערכת יחסים יציבה ויעילה עם יקב היוצר, ועם רועי יצחקי, הבעלים של יקב טוליפ – איש עסקים ממולח ומנוסה, ושותפיו ממשפחת ויסמן.

סיכום – הקרב על השליטה בשוק היין

ללא ספק, מדובר במהלך תקיף של הכרם בניסיון להשיב מלחמה מול גלובל ומשפחת פאליק – מהלך שגופים גדולים כמו קוקה-קולה וטמפו נמנעו ממנו עד כה. השאלה הגדולה היא האם הכרם תצליח להחזיר את עצמה למרכז הבמה, או שהשינויים בשוק יובילו לכך שגלובל תהפוך לשחקן המרכזי החדש.

הקרב על השליטה בשוק היין הישראלי מתחמם, והשבועות הקרובים עשויים להיות מכריעים – במיוחד לאור הציפייה להכרזת המנכ"ל החדש של גלובל. האם הכרם תצליח לשמור על מעמדה, או שהשוק יצטרך לחשב מסלול מחדש? ימים יגידו.

מגנומים – טרנד יוקרתי או חוויית יין אמיתית?

אלון גונן: בתערוכת סומלייה הייתה לי הזדמנות נדירה לטעום כמה יינות מגנום שהסתובבו בשטח, וללא ספק יש משהו מיוחד בבקבוקי מגנום. אז נשאלת השאלה, האם הגודל באמת קובע או שמא מדובר בטרנד יוקרתי?
אם תסתכלו על בקבוק מגנום, 1.5 ליטר של יין, תגלו שהוא לא רק מרשים בגודלו, אלא שיש כאן יתרונות נוספים: שמירה טובה יותר של היין, תחושת יוקרה שמלווה את הבקבוק, ומחיר שעשוי להפתיע. אז האם מגנומים באמת שווים את ההשקעה, או שמא מדובר בעוד טריק שיווקי? בואו נצלול לעולם המגנום ונגלה מה מסתתר בבקבוק הגדול הזה.

שימור איכות היין – האם המגנום באמת עושה הבדל?

החדשות הטובות: בקבוק מגנום עושה את העבודה. בגלל גודלו, הוא מצמצם בצורה משמעותית את כמות החמצן בתוך הבקבוק, ובכך מאט את תהליך החמצון שמזיק ליין. כשיש פחות חמצן בבקבוק, היין נשאר טרי ואיכותי יותר לאורך זמן.
בנוסף, הזכוכית העבה שמקיפה את היין עוזרת למנוע חדירה של אוויר, כך שהבקבוק הגדול שומר על היין "צעיר" יותר, ומאפשר לו להתיישן באופן מיטבי. לא רק יינות אדומים נהנים מהיתרונות האלו – גם יינות לבנים, הרגישים יותר לחמצון, שומרים על הטריות שלהם בבקבוק מגנום, והשימור בבקבוק הגדול מאפשר להם להתיישן טוב יותר מבלי לאבד את הרעננות והחינניות שלהם.

עלות גבוהה – אז מה, כל זה באמת שווה את המחיר?

ועכשיו לשאלה שמעסיקה את כולם: למה בקבוק מגנום כל כך יקר? ובכן, המחיר הגבוה לא נובע רק מהגודל המרשים, אלא גם מעלויות הייצור הגבוהות. בקבוק מגנום דורש זכוכית עבה יותר, ציוד מיוחד לייצור, וגם לוגיסטיקה מורכבת יותר כל אלו מייקרים את העלות.
מעבר לכך, בקבוקי מגנום מיוצרים בכמויות קטנות יותר, מה שהופך אותם לנדירים ויוקרתיים יותר. בסופו של דבר, המגנום הוא מוצר פרמיום, והמחיר שלו משקף את ההשקעה בו. אבל גם צריך לקחת בחשבון שלמרות היתרונות, לא תמיד יש הצדקה לרכישה של מגנום. ראשית, המחיר הגבוה לא מתאים לכל אחד. שנית, אם אתם לא מתכוונים לאחסן את היין לאורך זמן, ייתכן שלא תיהנו מהיתרונות של הבקבוק הגדול. בקבוקי מגנום גם דורשים מקום אחסון גדול יותר, וזה עלול להיות לא נוח. לכן, אם אתם לא אספני יין או מחפשים יוקרה באירועים, אפשר בהחלט להסתפק בבקבוק רגיל, וליהנות מיין איכותי בלי ההוצאות הנלוות.

מכירות פומביות – השקעה או הוצאה מיותרת?

בקבוקי מגנום כהשקעה, וכאן יש חדשות טובות. יינות נדירים בבקבוקי מגנום נחשבים לנכס מבוקש בשוק האספנים. יינות שמתיישנים בבקבוקי, מגנום נמכרים לעיתים קרובות במחירים גבוהים יותר במכירות פומביות, שכן הם שומרים על איכותם לאורך שנים. אז אם יש לכם יין איכותי בבקבוק מגנום, ייתכן שבעתיד ערכו יעלה, וכך הרכישה הופכת לא רק לחוויית שתייה יוצאת דופן, אלא גם לאפשרות השקעה מעניינת.

מגנום ישראלי – לא רק חיקוי, אלא יצירה מקומית

למרות שלפעמים המגנום נתפס כטרנד בינלאומי, גם בישראל מייצרים בקבוקי מגנום איכותיים. יקבים  כמו קסטל, פלם, אסף, יתיר, בן חיים, 5 אבנים ושילה, משווקים יינות בבקבוקי מגנום כבר שנים, כשהמטרה היא להמשיך ליישן את היין אצל הלקוח בבקבוק גדול. פה האקסקלוסיביות נמצאת במלוא הדרה, דבר שלא תמצאו בבקבוקים רגילים.

המתנה המושלמת – איך מגנום יכול לשדרג כל אירוע?

מגיע הרגע שבו אתם מחפשים מתנה לאירוע יוקרתי או ארוחת ערב מיוחדת. נכון, אפשר לבחור בבקבוק קלאסי, אבל אם אתם רוצים להתבלט ולהשאיר רושם, בקבוק מגנום הוא הבחירה המושלמת.
כשאתם מגיעים לאירוע עם בקבוק כזה ביד, כל העיניים מופנות אליכם, וזה לא רק בגלל היין בבקבוק, אלא גם בגלל חוויית ההגשה, היוקרה והייחודיות שהוא משדר. בין אם מדובר באירוע יין רשמי או במפגש חברים אינטימי, בקבוק מגנום יגרום לכם להיראות כמו המומחים האמיתיים של הערב.

בקבוק מגנום – טרנד חולף או חלק בלתי נפרד מעולם היין?

אז האם כל זה שווה את המחיר? אם אתם אוהבי יין שמעריכים איכות והתיישנות מיטבית, התשובה היא בהחלט כן. בקבוקי מגנום מציעים לא רק כמות גדולה יותר של יין, אלא גם שימור טוב יותר, מה שהופך אותם לבחירה חכמה עבור חובבי יין אמיתיים.
בנוגע לשאלה אם מדובר בטרנד חולף, נראה שבקבוקי המגנום כאן כדי להישאר. הם אינם רק סמל סטטוס באירועים, אלא גם בעלי ערך אמיתי, הן מבחינת איכות היין והן מבחינת חוויית השתייה. אז בפעם הבאה שאתם רואים בקבוק מגנום, דעו שאתם לא רק שותים יין, אתם שותים חוויה.

לסיכום: בקבוקי מגנום מציעים יתרונות אמיתיים: שימור איכות היין לאורך זמן, יוקרה, ואפילו פוטנציאל השקעה בשוק האספנות. עם זאת, מחירם הגבוה נובע מעלויות ייצור ולוגיסטיקה יקרות, מה שהופך אותם לפחות משתלמים עבור מי שלא מתכנן התיישנות ארוכת טווח. למרות שאין כיום תחרויות יין המוקדשות אך ורק לבקבוקי מגנום, הם זוכים להכרה במדליות בתחרויות יין כלליות. בעולם היין המתפתח, אולי הגיע הזמן ליזום תחרות ייחודית שתאיר זרקור על יינות מגנום ותדגיש את תרומתם המיוחדת לחוויית היין.

טעימות המגנומים

יקב חמש אבנים (Five Stones) – Virtuous 2018 מגנום – יינן ששון בן אהרון

עשוי מענבי קברנה סוביניון, מרלו, פטי ורדו ומלבק – בלנד קלאסי בסגנון בורדו, אבל עם טוויסט ישראלי שלא מתנצל. הקברנה נותן את השלד, המרלו מרכך, הפטי ורדו מוסיף תיבול אלגנטי, והמלבק מחזק את המבנה. המגנום מעניק כאן עומק נוסף – הפרי משולב היטב, החמיצות חיה, והסיומת ארוכה ומלאת אופי. ששון בן אהרון יודע להחזיק את החבל בין עוצמה לאלגנטיות, והתוצאה מרשימה.

יקב שילה – סוד רזרב 2021 קברנה סוביניון מגנום – יינן עמיחי לוריא

עמיחי לוריא יצר קברנה סוביניון שהוא תמצית של דיוק וחוכמה. היין מציג פרי שחור בשל, מלווה ברקע של עשבי תיבול ועץ שמשולב היטב. המגנום משפר את היין, מחדד את השכבות ומאזן את העוצמות. למרות הגיל הצעיר, כבר עכשיו יש לו מבנה מוצק, טאנינים מהודקים וסיומת שתמשיך לרוץ קדימה.

יקב הר אודם – רזרב 2022 קברנה סוביניון מגנום – יינן אדם אלפסי

אדם אלפסי ממשיך להוכיח שברמת הגולן יודעים לעשות קברנה סוביניון שלא מתפשר. היין צעיר, אך המגנום מעניק לו יציבות ושקיפות של חומרי גלם מעולים. פרי שחור, נגיעות של עפר רטוב, טבק ומינרליות קרירה, יוצרים יין שיש לו נוכחות אבל לא מציף. שווה להמתין כמה שנים – הפוטנציאל כאן עצום.

יקב דרימיה – SFAR 2017 מגנום – יינן אלעד מובשוביץ

בלנד של 80% קברנה סוביניון עם 20% פטי ורדו. אלעד מובשוביץ משחק עם תוספת הפטי ורדו באופן גאוני. הקברנה סוביניון מביא פרי עמוק, הפטי ורדו מוסיף תיבול קשוח ועוצמה טאנינית שלא מתפרקת. המגנום עוזר ליין לעבור תהליך ריכוך איטי, שמאפשר לארומות לעמוד על רגליהן בלי למהר לשום מקום. יין של מחשבה, לא של חיפזון.

יקב אסף – קיסריה 2016 שיראז מגנום – יינן אסף קדם

השיראז של אסף קדם יודע איך לשלב תבלינים, פלפל שחור ואדמתיות, עם פרי אדום בשל. המגנום נותן לו עוד שכבת עומק ומורכבות, מרכך את הקצוות החדים, ומוסיף רבדים חדשים של מתיקות פרי וארומה מעושנת. הגוף מלא אך לא כבד, והסיומת משאירה טעם של עוד. זה יין שמרגיש ביתי, אבל עם חליפה מחויטת.

יקב מוני – נחל 2023 פטי ורדו מגנום – יינן ששון בן אהרון

פטי ורדו זני זה עניין מסוכן, אבל ששון בן אהרון מצליח לרסן את החיה. היין צעיר, נוקשה ומרוכז, אבל המגנום עוזר לשמור על איזון בין החומציות לטאנינים החדים. פרי סגול כהה, עם נגיעה של פרחים סגולים שמשווים לו אופי ייחודי. כרגע בבסיסו זה יין מרדן, אבל יש לו את כל מה שצריך כדי להתעדן עם השנים.

יקב סגל (ברקן) – קברנה סוביניון ללא סינון 2021 מגנום – יינן עידו לוינסון

עידו לוינסון לא מחפש לרצות אף אחד, והיין שיצר מוכיח את זה. פרי עוצמתי, טאנינים חדים, מרקם גס ומורכב. המגנום עושה חסד עם היין – הוא נותן לו אוויר לנשום ומרחב להבשיל. לא לכולם, אבל מי שאוהב יין עם אישיות חזקה ימצא כאן משהו לדבר עליו.

יקבי ירושלים – 2018 The Windmill Project קברנה סוביניון רזרב מגנום – יינן ליאור לקסר

ליאור לקסר מגיש קברנה רזרב שאפשר לשים עליו את התווית "אלגנטי", אבל זה יהיה פשטני מדי. הפרי עמוק, השימוש בעץ חכם, והמבנה מדויק. המגנום כאן תורם לריכוז ולעומק, מה שהופך את היין להרבה יותר מאשר סתם עוד קברנה ישראלי. יש לו עוד הרבה זמן להתפתח, אבל כבר עכשיו הוא פוגע בול בנקודה.

יקב בן-חיים – אודיסאה 2016 רזרב מגנום – יינן איתי בן-חיים

בלנד של קברנה סוביניון, קברנה פרנק ושיראז. בלנד שמספר סיפור על מסורת ודיוק. הקברנה סוביניון מספק את הבסיס, הקברנה פרנק מוסיף תבלינים ירוקים, והשיראז מביא עמו פרי ושמנוניות נעימה. המגנום הופך את הכול להרמוני יותר, מחבר את האלמנטים לכדי יצירה אחת שלמה ומלאת רבדים. זה יין שבנוי להחזיק שנים רבות, אבל גם עכשיו הוא נותן תמורה מלאה.

כדאי לקרוא גם את זה

על טעימות בורגון ובוז'ולה בערב אחד

בערב זה הוטעמו שלושה יינות בוז'ולה מענבי גאמיי מאפלסיון Moulin a Vent  ושני יינות בורגון פרמייה קרו של les Beaune  Savigny מענבי פינו נואר. טעם כתב וצילם יגאל ברנע. קראו כאן

נתונים מעניינים בכנס מקצועי 'כרם יין' בגליל העליון ביוזמת מו"פ צפון-מיגל ושה"מ

בכנס 'כרם יין', שהתקיים ביום שלישי 4.2.25 בראש פינה, ביוזמת וארגון מו"פ (מחקר ופיתוח) צפון, מכון המחקר מיגל של החברה לפיתוח הגליל, שירות ההדרכה והמקצוע (שה"מ) במשרד החקלאות ובשיתוף מועצת הצמחים וקק"ל, הוצגו סקירות על מצב ענף גפן היין בישראל והשלכות מלחמת חרבות ברזל, וגם תוצאות מחקרים יישומיים וחידושים טכנולוגיים. נתמקד בנתונים שהוצגו:

נועה מעוז, אגרונומית המועצה לגפן היין בישראל, דיברה על כך שהסמכויות לפיקוח ענף היין בישראל הועברו ממשרד הכלכלה למשרד הבריאות, ובעקבות התקנות החדשות שנכנסו לתוקף ב-1 בפברואר 2025, תחול הקלה משמעותית ברישוי יקבי בוטיק קטנים (עד 10,000 בקבוקים), שיהיו זכאים לרישיון יצרן ממשרד הבריאות. הקלות נוספות יחולו גם על יקבים בגודל עד 500 מ"ר ועד ייצור 100,000 בקבוקים בשנה, שעד היום חלו עליהם אותן דרישות של יקבים גדולים המייצרים מיליוני בקבוקים.

על פי נתוני המועצה לגפן היין, ב-2024 וב-2023 נבצרו רק 44,000 טון בשנה, ירידה משמעותית משנות בציר בולטות כמו 58,000 טון ב-2020, ו-60,000 טון ב-2014. בשש השנים האחרונות היו נטיעות רבות של כרמי יין בהיקף של כ-24,000 דונם, כאשר מרבית הכרמים החדשים טרם נכנסו לניבה מלאה ולכן לא באים לידי ביטוי בנתוני היבול. על פי הערכת המועצה יימשכו נטיעות הכרמים בעתיד הקרוב בקצב של כ-5,000-6,000 דונם בשנה.

במהלך מלחמת 'חרבות ברזל' נשרפו כ-400 דונם כרמים, מרביתם ללא יכולת שיקום (נדרש לעקור ולנטוע מחדש), וכ-200 דונם נוספים בגבול לבנון לא טופלו ולא נבצרו עקב הגדרתם כשטח צבאי סגור.

מנתוני מכון היצוא עולה כי בשנת 2024 – עד נובמבר, הסתכם יצוא היין מישראל בכ-59 מיליון דולר, לעומת כ-51 מיליון דולר בתקופה המקבילה ב-2023. מגמה חיובית בלטה בעיקר בייצוא לארה"ב, צרכנית היין הישראלי העיקרית, עם כ-42 מיליון דולר עד נובמבר 2024 לעומת 33 מיליון דולר בתקופה המקבילה בשנת 2023.

בנושא פיצויים למגדלים שנפגעו מהמלחמה, משרד החקלאות והתאחדות חקלאי ישראל עובדים על גיבוש מודל בו ייקבע סכום ידוע מראש לפיצוי לנזקים עקיפים שיקל על הליך קבלת הפיצוי. למגדל תישמר גם האפשרות הקיימת כיום, לגשת למס רכוש באופן ישיר ולדווח על רווחיו בשנים האחרונות כדי לבקש פיצוי פרטני. כמו כן, קנט – הקרן לביטוח נזקי טבע העניקה בשנת 2024  פיצויים למגדלים בענף היין בסך 17 מיליון שקלים עבור נזקים בכ-12,000 דונם כרמים, במסגרת ביטוח אסונות טבע, המעניק כיסוי ביטוחי במקרים של חוסר יבול בעקבות אירוע אקלימי, או אירוע מחלה, או תקיפת מזיקים בהיקף אזורי בלבד, וכן נזקי טבע לגפנים.