אנחנו במערכת אכול ושאטו כואבים ואבלים כבר קרוב ל-750 ימים על כל החיילים והחיילות שנפלו במלחמה, על כל האזרחיות והאזרחים שנטבחו, ומאחלים החלמה לפצועים. כל כך שמחנו על שובם של 20 החטופים החיים: מתן אנגרסט, אלון אהל, זיו ברמן, גלי ברמן, גיא גלבוע דלאל, עמרי מירן, מתן צנגאוקר, מקסים הרקין, שגב כלפון, יוסף חיים אוחנה, נמרוד כהן, אבינתן אור, אביתר דוד, איתן הורן, דוד קוניו, אריאל קוניו, אלקנה בוחבוט, בר קופרשטיין, רום ברסלבסקי, איתן מור.

הִתְעַצַבְנוּ על החללים זכרם לברכה שהוחזרו: סרן דניאל פרץ, יוסי שרעבי, גיא אילוז, ביפין ג'ושי הנפאלי, סמ"ר תמיר נמרודי, אריאל ברוך, איתן לוי, ענבר הימן, רס"ם מחמד אלאטרש, אליהו ("צ'רצ'יל") מרגלית. בעזה נשארו 18 חללים שחובה להחזירם ארצה. נמשיך לעקוב ולהתייחס עד שהחלל האחרון יוחזר ויובא לקבורה

מפת היין החדשה של ישראל: כשיין הופך לתפוח אדמה לוהט

אלון גונן: לפני כ־30 שנה פורסמה מפת יין רשמית לישראל, ביוזמת מספר גופים מקצועיים. המפה ההיא לא שרדה את מבחן הזמן: ענף היין היה אז קטן, אזורי הגידול טרם הוגדרו היטב, והצרכים השיווקיים כמעט ולא התקיימו. מאז התפתח הענף בקצב מהיר – מאות יקבים נוסדו, אזורים חדשים נחשפו, וישראל הפכה ליצואנית יין מוכרת בהיקפים של עשרות מיליוני דולרים בשנה. כיום ברור שהמפה הישנה אינה רלוונטית כלל, והצורך במפה מקצועית ומוסכמת גדל.

בשנים האחרונות מובילים מועצת גפן יין בהובלת המנכ"ל צחי דותן, והארגון המקצועי הישראלי לייצור וגידול יין – IPEVO, בהובלת ערן פיק – יינן ומנכ"ל יקב צרעה, תהליך מקצועי ממושך ליצירת מפת יין עדכנית, המחלקת את ישראל לאזורים גיאוגרפיים (אפלסיונים) על פי קרקע, אקלים וטרואר. מדובר במאמץ רב־שנים, שכלל סיורים ביקבים, פגישות ושיחות עומק, ובחודשים האחרונים הושג הסכם רחב על מבנה המפה ואזורי הגידול שיוגדרו בה.

המפה במגרש של משרד הבריאות

לפני מספר חודשים הועברה טיוטת המפה למשרד הבריאות, האמון על תחום היין בישראל. במשרד עורכים בה כעת מספר שינויים והתאמות. לאחר השלמת התהליך צפויה להתפרסם טיוטת המפה לציבור, לצורך קבלת הערות והצעות. רק לאחר מכן יוחלט אם לאשר לה מעמד רשמי. במילים אחרות: השלב הבא נמצא כבר באופק – הציבור יקבל הזדמנות להגיב, ואז יתברר האם ענף היין הישראלי יצליח לשמור על פוקוס מקצועי, או שימשיך להישאב לתוך המחלוקת הפוליטית־שיווקית שמלווה אותו.

המפה החדשה אינה מחייבת את היקבים, אך היא דורשת מהם לבחור: האם לסמן את היין בהתאם לאפלסיון שהוגדר במפה, או להסתפק בסימון כללי – "יין מישראל". כך או כך, מקור הענבים שהפכו ליין חייב להיות מצוין. אם יקב ממוקם בגליל אך בוחר לייצר יין מענבים שמקורם ברובם (85% ומעלה) באזור אחר – לדוגמה בנגב, הוא יוכל לסמן את היין כ"יין מהנגב" ולא כ"יין מהגליל". בתוך האפלסיונים המוצעים ניתן יהיה לבחור גם תת־אפלסיון – למשל גליל עליון, גליל תחתון, יהודה הררית ועוד.

הפוליטיקה נכנסת לכוס

הוויכוח סביב המפה החדשה אינו רק גיאוגרפי, אלא גם משפטי ושיווקי. במשרד הבריאות יצטרכו להתמודד עם רגישויות בינלאומיות, בעיקר מול מדינות שבהן קיימות מגבלות על סימון יינות שמיוצרים מעבר לקו הירוק. בפועל, רוב יינות השטחים נמכרים ממילא לקהלים מזוהים מראש, כך שהשפעת הוויכוח על השוק הרחב מצומצמת. עם זאת, הסוגייה נוגעת ישירות למותג "יין ישראלי" ולשאלה כיצד ניתן לשמור עליו מבלי להסתבך בחרמות או תביעות משפטיות.

אפלסיונים – בין מציאות לשיווק

למרות ההתלהבות ממיפוי אזורי הגידול, אין בישראל מנגנון פיקוח אמיתי על מקור הענבים. יקב המוגדר באזור אחד יכול לייצר יין מענבים שמקורם באזור אחר, בלי שהדבר ייחשב להפרה פורמלית של כללים. לכן, יושרה מקצועית ואמון בענף הם המפתח ליישום המפה.

הצעד הבא

כאמור, המפה נמצאת כעת בשלבי עריכה במשרד הבריאות. לאחר סיום השינויים תפורסם טיוטה רשמית לציבור, שתאפשר לכל גורם בענף – ייננים, יקבים, משווקים, צרכנים, וכן – גם לפוליטיקאים, להעלות הערות והצעות. אז יתברר האם ענף היין הישראלי יצליח לשמור על קו מקצועי, או שיימשך הוויכוח בין שיקולים שיווקיים, פוליטיים ומסחריים.

האם המפה הזו "טובה ליהודים"?

כנראה שכן – אבל כמו תמיד, זה תלוי איך משתמשים בה. אם מפת היין החדשה תהפוך לכלי מקצועי שמחזק את הענף, יוצר שפה משותפת בין היקבים, וממקם את ישראל על מפת היין העולמית – היא תהיה צעד חשוב קדימה. אבל אם היא תיגרר לוויכוחים פוליטיים, מאבקי אגו – בעיקר של ייננים שעובדים ביקבים גדולים, או מלחמות על גבולות וסמנטיקה, היא תפספס את המטרה.

אז כן, המפה הזו טובה ליהודים – בתנאי שהם לא יתווכחו עליה יותר מדי.

תגובת המועצה לגפן היין בישראל

המועצה לגפן היין בישראל, שהיא ארגון וולונטרי המאגד בתוכו כורמים ויקבים, החליטה לקדם מפת אזורי יין רשמית בישראל לטובת הכורמים, היקבים והצרכנים. המפה מבוססת על עבודה מקצועית נרחבת שנערכה על בסיס נתונים מקצועיים של האזורים, כגון סוג אדמה, אקלים, גובה וכיוב' ("טרואר") והיסטוריה אם קיימת. מפת האזורים הקיימת מלפני חמישים שנה הפכה לאות מתה והמועצה רואה חשיבות במפה עדכנית שתשקף את מציאות הכרמים והענף במדינת ישראל בשנת 2025. העבודה נערכה בשיתוף הארגון המקצועי לייצור וגידול יין (עמותה רשומה), התאחדות התעשיינים ומשרד החקלאות ובטחון המזון.

עד שנת 2024 היו הסמכויות נתונות בידי משרד הכלכלה והמועצה פנתה ופעלה מול משרד הכלכלה לקדם את הנושא. בסוף שנת 2024 הועברו הסמכויות למשרד הבריאות ולשמחתנו משרד הבריאות בראשות פנינה אורן, מנהלת מערך הרגולציה בתחום המזון והתמרוקים, הרימה את הכפפה ובעצם לקחה ולמדה ביחד עם אנשי המקצוע במשרדה את המפה שנבנתה בשיתוף פעולה, כאמור, במשך מספר שנים. כעת, בכוונתם לקדם את הנושא לאחר פרסום קול קורא לקבלת הערות הציבור והקמת ועדה משותפת בראשות משרד הבריאות, בשיתוף משרד החקלאות ובטחון המזון והאקדמיה, לצורך קבלת החלטות בנושא.

אנו מברכים על קידום הנושא ונמשיך ללוות אותו עד להשלמתו. אנו רוצים להביע תודה לכל מי שלקח חלק בקידום העבודה וההשקעה המקצועית הרבה שהושקעה ונקווה שבמהרה תהיה מפת אזורי יין רשמית למדינת ישראל, תוך הדגשת הייחודיות המקומית וקביעת "טרואר ישראלי". 

אפלסיון יהודה – חמש שנים אחרי

אלון גונן: ואם עוסקים באפלסיונים, בשנת 2020 נכנסה תעשיית היין הישראלית לעידן חדש, ולראשונה הוכר בישראל אפלסיון – כינוי מקור רשמי ליין, בדומה למקובל בצרפת, איטליה וספרד. המהלך שזכה לשם "אפלסיון יהודה", כלל שלושה כינויים מוגנים: "יהודה", "הרי יהודה" ו"מורדות יהודה", ונועד להבטיח כי יינות שיישאו על תוויותיהם את שם האזור, יהיו עשויים מלפחות 85% ענבים שגדלו בתחומו, ולייצר "חותמת איכות" המזהה כייחודי את הטרואר המקומי – האקלים, הקרקע והסביבה. ראוי לציין כי המהלך הוביל עו"ד עידן בר אולפן עבור מועצה אזורית מטה יהודה.

חמש שנים אחרי, אפשר לשאול: האם המהלך השפיע באמת על השוק, האם הצרכנים מרגישים הבדל, והאם מדובר במהפכה – או בעיקר במהלך תדמיתי?

אזור יהודה אינו שחקן שולי בתחום היין. ניטעו באזור למעלה מ־15,000 דונם של כרמי יין, המהווים כ־25% מכלל הכרמים בישראל, ומדי שנה יוצאים מהאזור כ־26 מיליון בקבוקי יין, יותר ממחצית מכלל הייצור הארצי. היקף כזה מציב את האפלסיון על במה מרכזית, כך שתיאורטית, כל שינוי במעמדו אמור להשפיע על תעשיית היין הישראלית כולה.

מיתוג וסימון תוויות

בשנת 2023 החלו יינות לשאת את לוגו האפלסיון, וזהו צעד חשוב עבור יקבים המעוניינים להדגיש את איכות הענבים ואת הקשר לטרואר. היכולת לומר "זה יין מהרי יהודה", ולא סתם "יין ישראלי", מאפשרת ליקבים לנסח סיפור ברור יותר על הזהות של המוצר.

אולם לצד ההצלחות, יש לא מעט סימני שאלה:

מכירות בפועל – עד כה אין נתונים המצביעים על עלייה ניכרת במחירי היין או בכמויות המכירה כתוצאה ישירה מההכרה באפלסיון. ייתכן שהצרכן הממוצע עדיין לא מייחס חשיבות רבה לסימון זה.

מודעות מוגבלת – חובבי יין מקצועיים מזהים את הערך המוסף, אבל הציבור הרחב לרוב אינו מכיר את המונח "אפלסיון". עבור רבים מדובר במילה זרה שאינה משפיעה על החלטת הרכישה.

פיקוח חלקי – קיימת ועדה מקצועית המאשרת תוויות, אולם בשטח אין "משטרת יין". לא ברור עד כמה נאכף בפועל השימוש הנכון בשם האזור, והאם קיימות סנקציות נגד חריגות.

פערים בין יקבים – חלק מהיקבים מנצלים את האפלסיון ככלי מיתוג מרכזי (וטוב שכך), אחרים מתעלמים כמעט לחלוטין. עבור יקבים שכבר ביססו שם בינלאומי או מקומי, התועלת עלולה להיראות שולית.

אז השאלה המרכזית היא: האם אפלסיון יהודה הוא בסך הכול חותמת איכות או כלי שיווקי?

במבט לאחור, ההכרזה על אפלסיון יהודה הייתה צעד פורץ דרך – מהלך שהציב את ישראל על מפת היין הבינלאומית בצורה חדשה. היא העניקה ליקבים כלי לשיווק ולבידול, והציבה את אזור יהודה כחלוץ של תעשייה שמחפשת שפה מקצועית זהה לעולם. אבל השאלה הגדולה נותרת פתוחה, האם אפלסיון יהודה הוא מנוף אמיתי לשינוי, שיוביל לעלייה מתמשכת במכירות, במחירים ובייצוא, או שמדובר בעיקר ב"חותמת" שמשרתת את הדימוי, מבלי לשנות את המציאות הכלכלית בשטח? 

כנראה שהתשובה תתבהר רק בעשור הקרוב. בינתיים, אפלסיון יהודה הוא לא רק ציון מקום על בקבוק יין,  אלא גם נקודת מבחן לשאלה עד כמה תעשיית היין הישראלית בשלה לשחק במגרש של הגדולים.

לסיכום: חמש שנים אחרי ההכרזה ההיסטורית, ברור שאפלסיון יהודה סימן קפיצת מדרגה תדמיתית לתעשיית היין הישראלית, אך ההשפעה בפועל עדיין מוגבלת. אמנם נרשמה חשיפה בינלאומית, התווסף כלי מיתוג חשוב, והצרכנים זוכים לסיפור ברור יותר על מקור היין – אבל במכירות עצמן, המהפכה עדיין לא מורגשת. למרות התקוות הגדולות, עד כה לא פורסם מחקר שיווקי או סקר צרכנים שמראה שינוי ממשי במכירות בעקבות ההכרזה. לא ידוע על עלייה עקבית במחירים או בביקוש, שניתן לייחס ישירות ל"חותמת המקור", וגם מודעות הצרכנים לנושא לא נבדקה באופן מסודר. ייתכן שהשפעה קיימת בעיקר בקרב יקבי בוטיק וחובבי יין מתוחכמים. אך בהיעדר נתונים אמפיריים, קשה לקבוע האם האפלסיון חולל מהפכה של ממש, או אם מדובר בעיקר במהלך תדמיתי שממתין לאישור מהשטח. דבר אחד בטוח: השנים הקרובות יקבעו אם "אפלסיון יהודה" יהפוך לכלי משנה מציאות, או יישאר עוד לוגו יפה על תווית בקבוק. אז חותמת מקור יש – אבל האם יש גם חותמת שוק?

אולי כאן טמונה השאלה הבאה של הענף: האם גם אזורים אחרים בישראל, כמו הגליל, רמת הגולן או יהודה ושומרון-בנימין, צריכים לשאוף למעמד אפלסיון כדי ליצור מפת יין ישראלית שלמה שתדבר בשפה עולמית מוכרת (ראו בכתבה הראשונה השבוע).

יונתן לבני ביקב דרימיה – מפגשי הר ומדבר, אדם ואדמה

יקב דרימיה שוכן בסוסיא שליד חברון. היינן הוא אלעד מובשוביץ, שמפעיל את היקב יחד עם אשתו נאוה. העשייה של אלעד באזור הררי מחד ומדברי מאידך, מושך אותי לטעום מדי שנה את היינות של היקב והאזור. לאחרונה  הוזמנתי לאירוע בו הציגו בני הזוג את יינותיהם.

אם יש לישראל משהו מיוחד לתרום לעולם היין, אלה הם ענבים הגדלים בתנאי אקלים קשים כמו במדבר ובערבה. רוב כרמי היקב ממוקמים בחבל יתיר שבאזור ספר מדברי, בגבהים של כ-800 מטרים מעל פני הים, מיקום התורם איכות מיוחדת  ושונה לענבים. בני הזוג מגדלים שם ענבים גם לעוד מספר יקבים.

אלעד הוא דור שלישי  של חקלאים. הוא ממשיך במסורת המשפחתית מחד, ופורץ דרך לתפישה ייננית חדשה מאידך. "אני קשור לחקלאות, תרבות ואומנות", הוא אמר באירוע. היקב מייצר כ-60,000 בקבוקים בשנה, בשתי סדרות: סדרת בסיס, וסדרת פרמיום הנקראת ספר (SFAR). טעמנו את היינות הבאים:

רוזה 2024 –  רוזה יבש. הורכב בבציר זה מ-90% ענבי מלבק ו-10% מורבדר, בשונה מהרוזה של היקב בשנים קודמות (ב-2021, 2022 ו-2023: 50% קברנה סוביניון 50% מלבק). מאוד איכותי, כשהמלבק תורם לו מורכבות וקלילות. היין התפתח במיכלי נירוסטה. צבעו אפרסק בהיר, יש לו בוקה נעים ופרחוני עם גוון של פריחת הדרים ואפרסק. חמיצות נעימה, עם טעם של פרי מתקתק (ללא סוכר). המחיר 95 ₪ – רוזה מצוין ליום חם כשמקורר היטב.

שרדונה 2023 – יין לבן יבש, עשוי מענבי שרדונה מכרם רתמים שבהר הנגב. מבטא היטב את ייחודו של אזור הנגב – אקלים מדברי המעניק רעננות מפתיעה לשרדונה. היין עבר תסיסה ללא השריה, כשמחציתו התיישנה בחביות עץ אלון צרפתיות במשך 8 חודשים והמחצית השנייה במיכלי נירוסטה. זהו שרדונה איכותי במיוחד, בעל ניחוחות של פרי טרי – תפוח ירוק ונגיעה לימונית, לצד טעמי וניל נעימים מהעץ. הסיומת המעט מרירה, מוסיפה עומק ואיזון. המחיר 115 ₪.  מומלץ – יין שמדגים מצוין את אופיו של הזן באקלים מדברי.

עוז 2023 – יין מוקדש לזכרם של עשרה חברים של אלעד, שלחמו בסיירת מטכ"ל ונהרגו ב-7.10.23. שמות הנופלים מופיעים על התווית. הרווחים מהמכירות יוקדשו לפעילות עמותת "מסדר דורשי טוב", לרווחת בוגרי ובוגרות היחידה. יין שעשוי מ-100% ענבי שיראז מאזור יתיר, שהה שנה בחביות צרפתיות. בטעימה בוקה מרגש ונעים. שיראז בעל גוף מלא, עם טעמי דובדבנים שחורים ואוכמניות. סיומת ארוכה, ומעט טעמי צלייה וקפה נעימים. היין נמכר ביקב או באמצעות האינטרנט. המחיר 100 ₪ – אחד היינות הטובים בטעימה.  שיראז מאוד פירותי ומינרלי, וכשיודעים מה מייצג התחושה עוד יותר חזקה בטעימה.

סהר 2023 – מורכב מ-38% ענבי מלבק, 26% קברנה סוביניון, 25% שיראז ו-11% מרלו  מכרמים בגובה 800 מטר מעל פני הים, בסוסיא ליד היקב. ענבים תססו עם השריה על הקליפות במשך 12 חודשים בחביות עץ אלון. אלעד קורא לו "יין הכניסה ליקב", והוא היין הזול ביותר של יקב דרימיה. יין עשיר בטעמי פירות עזים. גוף מלא, עשיר מאוד וארומטי ביותר. בהחלט שווה לנסותו, לא כבד ומתאים למזג אויר חם. עושר טעמים, והרמוניה מעניינת בין מרירות לחמיצות. המחיר 95 ₪ – מאוד מומלץ.

קברנה סוביניון 2023 – יין אדום יבש, עשוי מענבי קברנה סוביניון מאזור סוסיא. התיישן במשך 12 חודשים בחביות עץ אלון מסוגים שונים, מה שהעניק לו עומק ומורכבות מבלי להכביד בטעמי עץ. מדובר בקברנה סוביניון אלגנטי ולא כבד, בעל טאנינים מאוזנים וסיומת מעט קצרה אך נעימה. במקום טעמי עץ דומיננטיים, מורגשים רמזים עדינים של תבלינים חמים – קינמון ומוסקט, שמוסיפים עידון ואופי ייחודי. המחיר 125 ₪.

שיראז 2023 – עשוי מענבי שיראז מחבל יתיר, בגובה 884 מטר מעל פני הים. התיישן במשך שנה בחביות עץ צרפתיות. אם משווים אותו לשיראז 2022  – הטעמים של שניהם שונים זה מזה בגלל אזורי הגידול. שיראז 2023 הוא יין טעים ובעל סיומת ארוכה, עם בוקה מהנה וטעמי פלפל שחור, שוקולד  וקפה. המחיר 125 ₪ – מאוד נהניתי ממנו.

שיראז 2022 – יין אדום יבש מענבי שיראז שמקורם באזור מצפה יאיר, בגובה של כ־900 מטר מעל פני הים, מזרחית ליישוב סוסיא שבדרום מדבר יהודה. היין שהה 12 חודשים בחביות עץ אלון צרפתיות, מה שהעניק לו עומק, איזון ומרקם רך. בטעימה מתקבל שיראז עשיר ובשל, עם טאנינים הרמוניים ומרקם חלק ואחיד. ההשוואה לשיראז 2023 של היקב מעניינת – שניהם מאותו זן ובאותה שיטת ייצור, אך ההבדל באזור הגידול מורגש: השיראז ממצפה יאיר מציג מורכבות רבה יותר, איזון עדין יותר, וטעמים מעט עמוקים ובוגרים. המחיר 125 ₪ – יין בעל עומק וניחוחות שמבטאים היטב את אופיו המעודן של השיראז הבשל.

ספר (SFAR) 2022  – מה הסיבה לשם היין? "סְפָר הַמִּדְבָּר הוא האזור בו אנו מגדלים ענבים, בין הרי יהודה לשולי המדבר", אומר אלעד מובשוביץ. היין מורכב מ-80% ענבי קברנה סוביניון, ו-20% פטי ורדו. התיישן  18 חודשים בחביות עץ אלון חדשות, מה שמורגש היטב בעומק ובשלות היין. ללא ספק גם כן אחד הטעימים שביינות היקב, שמראים את השפעת האדמה, מזג האויר, המיקום וההתיישנות הנכונה בחביות. סיומת ארוכה ביותר עם  טעמי טבק נעימים. המחיר 195 ₪ – יקר אבל ייחודי.

פורט 2020 – יין מתוק ומחוזק, עשוי מענבי קברנה סוביניון מסוסיא, ששהו 5 שנים בחביות עץ אלון צרפתיות. יין קינוח מצוין, בעל ריכוז של כ-20% אלכוהול. נמכר בבקבוק 500 מ"ל ב-120 ₪ – מחיר ממש סביר.

לסיכום: יקב דרימיה הוא יקב איכותי של בני הזוג אלעד ונאוה מובשוביץ, השוכן בישוב סוסיא ליד חברון. שתיתי הרבה מיינותיו במהלך השנים, והיינות בדרך כלל מאוד טעימים וממבטאים את הייחוד של גפנים הגדלות באזור חברון. הרוזה והעוז הם יינות מאוד מיוחדים. נהניתי גם משני יינות השיראז, ומההשוואה בין האזורים השונים מהם מגיע אותו זן. יין העוז לזכר 10 חללי סיירת מטכ"ל, שרווחיו יועברו לבוגרי הסיירת, מיוחד גם מבחינת הרעיון. תוויות היקב עדינות ומאוד יפות אף הן.

כנס היין של יקבי יהודה: אזור מרתק לייצור יין

לקראת הכנס השנתי של יקבי אזור היין יהודה שיתקיים ביום ג' 28.10, שמהווה את אחד האירועים המרכזיים בתעשיית היין בישראל, אפלסיון יהודה לא מפסיק להוכיח שהוא אחד האזורים המרתקים לייצור יין בישראל.

נתייחס כאן לארבעה יקבים מאזור יהודה הממותגים כ'הקוורטט' – קסטל, פלם, צרעה וספרה. הם מייצגים את היכולת הייננית הגבוהה באזור, עם יינות מדויקים, מאוזנים ובעלי מבנה פנימי ברור, שבהם כל יינן משאיר את טביעת האצבע שלו. המסקנה ברורה – הטרואר של הרי יהודה, יחד עם ניסיון, תשוקה והחלטות יינניות מושכלות, מאפשר ליצור יינות ייחודיים שמבטאים גם את המקום וגם את היכולת האישית של היינן, והופכים כל בקבוק למסמך אישי של איכות ומורכבות.

היקבים קסטל, ספרה, פלם וצרעה הציגו את יינות הדגל שלהם מבציר 2020 בתערוכה בחו"ל, כחלק משיווק היינות המשותף של קבוצת הקוורטט. כאן אין מקום לקלישאות של "פירות וניחוחות"; מדובר ביינות שמדברים דרך חומציות, טאנינים ומבנה פנימי ברור. כל יינן הפך את הכרם והחביות לכלי מדויק, ומראה איך ידע, תשומת לב לפרטים וניסיון מתורגמים ליין בוגר ומאוזן.

יקב קסטל – Grand Vin 2020: אלי בן זקן יצר יין שבו כל זן ממלא תפקיד ברור במבנה: קברנה סוביניון בונה את השלד, מרלו ופטי ורדו מעגלים את הקצוות, וקברנה פרנק מוסיף ממד מינרלי שמאזן את החומציות והטאנינים. ההתיישנות בחביות אלון צרפתיות מוסיפה עומק ואינטגרציה, וכל אלמנט נמצא במקום הנכון. התוצאה היא יין שמוכן ליישון ארוך, אך כבר עכשיו מדויק ומאוזן.

יקב פלם –NOBEL 2020 : גולן פלם מצא את האיזון דרך שליטה מלאה בכרם ובתסיסה. כל זן מקבל את המרחב שלו בתוך היין, אבל כולם עובדים יחד בהרמוניה מבנית. קברנה סוביניון, מרלו, סירה ופטי ורדו, החביות החדשות מחזקות את השלד בלי לדחוף את היין לכיוון אחד, וטכניקה זאת מאפשרת ליין להיות גם חזק וגם מאוזן בו זמנית, עם פוטנציאל ליישון ממושך.

יקב צרעה – Misty Hills 2020: ערן פיק בנה את האיזון באמצעות מינימליזם: שני זנים בלבד, קברנה סוביניון וסירה –  חומציות, טאנינים וגוף מדויקים. ההחלטות בכרם ובחביות משרתות את המבנה, כך שהטרואר מדבר. התוצאה היא יין שמרגיש נקי, שקול, ומוכן להתבגר לאורך זמן.

יקב ספרה – White Concepts First Page 2020: דורון רב הון בנה את האיזון באמצעות שילוב מדויק של פינו גרי, ריזלינג וסמיון. כל זן ממלא תפקיד שונה במבנה היין: פינו גרי מספק שלד יציב וחומציות מבוקרת, ריזלינג מביא קפיציות ומרקם פנימי, וסמיון מאזן את המרקם הכללי. התוצאה היא יין מלא ומורכב, שמרגיש מאוזן לאורך כל הפה, עם עומק מבלי להכביד. ההתיישנות הקצרה בחביות עץ מחזקת את המבנה בלבד, מבלי להשתלט על היין, ושומרת על רעננות ודיוק מבני לאורך כל החוויה.

לסיכום: ארבעת הייננים מציגים כאן שליטה יוצאת דופן – כל החלטה בכרם, בחביות ובחדר התסיסה משקפת מחשבה על מבנה, קוהרנטיות ואיזון. מעבר לדייקנות ולשליטה, כל יינן משאיר את טביעת האצבע האישית שלו – הבחירות שלו, ההבנה שלו את הזנים ואת הטרואר, והגישה שלו לבנייה, הופכים כל יין לייחודי ושונה מהשני. אלה יינות שלא מסתמכים על קלישאות או רטוריקה, אלא על עבודה מדויקת, מחשבה על כל פרט, והבנה עמוקה של כל זן, כל חבית וכל חתיכת טרואר.

כנס היין ה-9 של יקבי יהודה – אזור היין יהודה, יתקיים ביום ג' 28.10.25 בין השעות 9:30-14:00 במלון לוגוס יד השמונה. מחיר השתתפות 80 ₪. הרשמה מראש במחלקת התיירות של מטה יהודה ומכירה מוקדמת באתר

טעימות יין בדיוטי פרי נתב"ג – לא תמיד זה שווה

אלון גונן: ביקור קצר בדיוטי פרי בנתב"ג, מגלה אלפי ישראלים שרק רוצים לברוח לכמה ימים. הדיוטי פרי מלא עד אפס מקום – לא מדובר בתיירים אלא בישראלים. לא ברור למה יש צורך לקנות יין בדיוטי, שכן ישראל היא המדינה היחידה בעולם שמאפשרת להעביר נוזלים, גם בתיק אישי או בטרולי כשעולים למטוס, ואין מגבלה של כמות, מלבד המשקל.

אם בכל זאת מחליטים לקנות יינות ולהשאירם לאיסוף בחזרה ארצה, החוק מאפשר לרכוש 2 ליטרים לאדם, כלומר 3 בקבוקים. כאן המבצע של  "3+1" עלול להפוך לבעיה, כי לא תמיד אפשר לנצל אותו במלואו בלי להיתקל בתשלום מכס או מע"מ. בקיצור: צריך לבדוק היטב אם רכישת יין בדיוטי פרי משתלמת. לא פחות חשוב, העובדה שיין שמיועד בעיקר למכירה לתיירים מוצג בדיוטי פרי, אינה מהווה ערובה לאיכות או למחיר טוב. אם לא קונים 4 בקבוקים, מדובר לא פעם במחירים שערורייתיים ביחס לערך האמיתי של היין. המחירים בדיוטי פרי נתב"ג הם דולריים. כאן המחירים בשקלים לפי שער דולר 3.3 ₪.

יקב סנילביץ, קריניאן 2023 – 190 ₪: צבע אדום בוהק. באף ריחות פרי אדום ותבלין, נעימים אבל פשוטים. בפה – פרי בשל, גוף בינוני, חומצה שמחזיקה, וסיומת קצרה. זה יין לשתייה קלה, נעים, אבל אין בו עומק או מורכבות מיוחדת. 190 ₪ הוא מחיר מופרך. אפשר למצוא בשוק קריניאן טוב עם הרבה יותר אופי, במחצית המחיר. ציון 88. תמורה למחיר: דו-ספרתי, כי זה רק יין נחמד ותו לא.

יקב סנילביץ, ארגמן גרנד וין 2023 – 260 ₪: האף סגור, לוקח זמן אבל נפתח לפרי שחור, החבית שולטת. ריחות עץ דוחקים את הפרי, ויש נגיעות לא נעימות של "חווה". בפה – גוף מלא, אלכוהול גבוה ומורגש, טאנינים עוקצניים וסיומת בינונית. ב־260 ₪ אני מצפה ליין שווה לחלוטין, הרבה יותר מורכב כאן קיבלנו יין כבד ולא מאוזן, עם עץ שמכסה הכול. ציון 87. תמורה למחיר: דו-ספרתי. זה גרנד רק במחיר, בינוני בכוס.

יקב סנילביץ, מרסלאן 2023 – 210 ₪: צבע סגול כהה. ריחות נעימים של פירות יער ותבלין. בפה – גוף בינוני־מלא, חומצה טובה, טעמים נקיים, אבל הכול נשאר בגבול הסביר. זה יין נחמד, לא רע בכלל, אבל לא מרגש. 210 ₪ זה מחיר מוגזם ושערורייתי. ציון: 88. תמורה למחיר: זהו יין ששווה אולי 100-120 ₪, לכל היותר.

יקב הר אודם, נביולו 2019 – 180 ₪: נביולו הוא זן עקשן. באיטליה הוא נותן את הברולו והברברסקו – יינות גדולים עם טאנינים עוצמתיים, חומצה גבוהה, ויכולת יישון של עשורים. כאן בארץ, מעט יקבים ניסו להתמודד איתו, והתוצאות בדרך כלל מאתגרות. הר אודם בחרו להכניס את הזן הזה לרשימה, וזו, ייאמר לזכותם, לא בחירה טריוויאלית. בטעימה: צבע אדום בהיר, סימן מובהק של נביולו. האף נפתח בניחוחות של ורדים מיובשים, עשבי תיבול ים תיכוניים, אדמה רטובה וקצת דובדבן חמוץ. בפה – חומצה גבוהה, טאנינים חדים שמרגישים קצת לא מלוטשים, גוף בינוני. הסיומת בינונית־ארוכה, עם טעמי פרי אדום חמוץ ותבלין ירקרק. זה לא יין רע – להפך, יש כאן ניסיון אמיץ להוציא נביולו מכרם ישראלי, והתוצאה מפתיעה לטובה מבחינת הארומות. אבל הטאנינים צורמים, האיזון לא לגמרי שם, והיין מרגיש כאילו הוא עדיין מחפש את מקומו. 180 ₪ הם מחיר יקר עבור יין כזה, עם איכויות חלקיות ולא יציבות. ציון 89. תמורה למחיר: דו-ספרתי. ושוב, זה נביולו מעניין, אמיץ, עם ארומות יפות, אבל טאנינים לא מלוטשים ומחיר שמנותק מהמציאות.

יקב רמת חברון, רמת יהודה מרלו 2021 – 80 ₪: מרלו הוא אחד הזנים האהובים בישראל, ומככב כמעט בכל יקב. ברוב המקרים אנחנו מקבלים יינות פשוטים, עגולים ולא מסובכים. זה בסדר גמור, כי זה מה שמרלו יודע לתת. הפתעה נעימה היא למצוא מרלו במחיר נגיש, שעשוי היטב, בלי קיצורי דרך, ונותן תמורה אמיתית לכסף. בטעימה: צבע אדום עמוק. האף נעים, עם פרי שחור בשל – שזיפים ודובדבנים, לצד נגיעות עדינות של עשבי תיבול. בפה – גוף בינוני, חומצה טובה שמרימה את היין, טאנינים רכים, טעמים נקיים, וסיומת בינונית שמזמינה שלוק נוסף. זה לא מרלו "מפוצץ", אלא מרלו קלאסי ונגיש, שמספק חוויה ישירה וכנה. 80 ₪ זה דיל הוגן מאוד. כאן אין יומרות מיותרות, ואין סיפור על "גרנד וין" במחיר מנותק. זה בדיוק מה שיין צריך להיות: מרלו ישר, נקי וטעים. כיף לשתייה, נגיש, מתאים לאוכל, ועושה חשק לפתוח עוד בקבוק. ציון 90. תמורה למחיר – מצוינת. ככה עושים יין לשוק המקומי וגם לתיירים.

כולם מדברים ים תיכוני אבל שותים צרפתי

אלון גונן: שוק היין במסעדות בישראל הוא הממלכה הבלתי מעורערת של יבוא מאירופה. בשנים האחרונות אנחנו שומעים המון על יין מקומי, ים תיכוני ונועז, על טרואר ישראלי, וזנים כמו סירה, מרסלאן, קריניאן וגרנאש. אבל אם מסתכלים על נתוני היבוא, התמונה שונה לחלוטין. בפועל, רוב היין שאנחנו שותים, במיוחד במסעדות, הוא אירופי, בעיקר צרפתי ואיטלקי.

לפי נתוני World Integrated Trade Solution לשנת 2024, ישראל ייבאה כ־14.5 מיליון ליטרים של יין (לא מבעבע) בשווי של כ־64 מיליון דולר. היבוא מצרפת מוביל עם כ-6.6 מיליון ליטרים, בשווי 28.7 מיליון דולר, ואיטליה מדורגת שנייה עם כ-2.7 מיליון ליטרים, בשווי 12.3 מיליון דולר. גם בקטגוריית היינות המבעבעים מצטייר סיפור דומה, כאשר איטליה וצרפת מובילות את היבוא בשווי ובכמות.

הפוזה התל אביבית והסומליירים – מקצוענים בתוך מערכת שליטה

הסומליירים והסומלייריות בישראל משקיעים ימים ולילות בלימודי יין קשים. רובם מקצוענים בעלי שליטה מרשימה בזנים, טכניקות ומונחים מורכבים. עם זאת, לא תמיד הם פועלים בעצמאות מלאה, היות שהם חלק ממערכת הנשלטת בידי בעלי המסעדות ויבואני היין הגדולים, שמכתיבים בפועל מה יוגש ומה יוצג בתפריט.

בתוך מערכת זאת, הפוזה התל אביבית, השליטה במונחים הצרפתיים והצורך להשתייך לקליקה של "הטועמים הגדולים", הם לא רק תוצאה של מקצוענות, אלא גם דרך לשמור על מיקום וקשר בתוך עולם שכולו ניהול קשרים ופוליטיקה. פחות מקום ליין שמתאים באמת לאוכל המקומי, ויותר מקום למותגים האירופיים הגדולים.

אם יקב בוטיק ישראלי קטן רוצה להיכנס לתפריט, והוא לא "חבר בקליקה הנכונה", סביר להניח שהיקב יתקשה מאוד להתברג פנימה. אם כבר הצליח להיכנס לתפריט, לא בטוח שיריצו את היינות שלו כמו את המותגים האירופיים הגדולים.

אז בעצם הדיבורים על הים התיכון קיימים רק בתיאוריה, ובפועל השולחן מלא ביינות אירופיים. שוק היין בישראל נשלט על ידי קומץ יבואנים גדולים שמחזיקים בזיכיונות בלעדיים למותגים אירופיים רבי מוניטין. ליבואנים אלה אין תמריץ להשקיע ביינות מקומיים או בוטיקיים עם סיפור אמיתי, צבע ואופי, והם שומרים על תמהיל בטוח ופרמיום, עם רווחיות גבוהה.

עולם המסעדנות הישראלי עדיין חי בתוך חלום פריזאי

בתפריטי היין של המסעדות היוקרתיות, סומלייה ממוצע לא צריך להתאמץ כדי למכור יין צרפתי, שהרי שמות כמו Châteauneuf du Pape  נשמעים הרבה יותר אלגנטיים מ"שיראז מבר גיורא", והלקוח חש בטוח, מרגיש "שיקי", ומוכן לשלם הרבה יותר. יין ישראלי ים תיכוני, לעומת זאת, נתפס לעיתים כפשוט ופחות "שיקי". יין כזה דורש הסברה, סיפור וחינוך שוק. אבל מי במערכת יירתם לכך? לא המדינה, לא היבואנים הגדולים, ולא המסעדות שמתמקדות במכירה בטוחה. הדור הצעיר של הסומליירים פחות בעניין של חינוך, ופחות בעניין של סיפורים "משעממים".

אז מה הבעיה?

היעדר מדיניות לאומית זו הבעיה, והיין המקומי עומד לבד מול כולם. מדינות מובילות מקדמות את היינות שלהן באמצעות תקנים, תערוכות, סיווגים גיאוגרפיים ותקציבי פרסום ממשלתיים. בישראל, לעומת זאת, אין מדיניות אחידה שתומכת ביין המקומי, וכל יקב עובד לבד, ללא תמיכה ממשלתית משמעותית, וללא רגולציה שמעדיפה תוצרת מקומית. כך הופך שיווק היין הישראלי להיות כמעט אחריות פרטית, בעוד היינות האירופיים מגיעים עם סיפור חזק, מותג מוכר ותמיכה רחבה.

יגידו לי שהצרכן בישראל בוחר את היין שלו באופן חופשי. אבל בפועל הוא נכנס למערכת סגורה של יבואנים בלעדיים, מסעדות יוקרה ותודעה תרבותית חסרת מדיניות ממשלתית, שמכתיבה מה יגיע לכוס.יינות צרפתיים ואיטלקיים נראים טוב יותר, נמכרים טוב יותר ומקבלים תמיכה ברורה יותר. בזמננו מדברים על סירה וגרנאש מקומי – אך מרבית היינות בכוסותינו מגיעים מעמקי בורדו וטוסקנה.

עד שלא נבנה תשתית מותגית ייחודית ליין ישראלי, עם מדיניות ממשלתית, סיוע ושינוי תודעתי, נמשיך לשתות את מה שנראה יוקרתי במקום את מה שגדל כאן אצלנו, והמספר הזה – 64 מיליון דולר, ימשיך לעלות ולעלות.

כדאי לקרוא גם את זה

טעימה חגיגית מיוחדת – נתנו ליינות לדבר

כדי לא לנקר עיניים לא פורטו מחירי היינות שנשתו בערב זה. בעיקר נוצלה עבור מפגש מיוחד זה קופת מועדון יולו הצוברת חסכונות לאורך השנים עבור מטרות כאלה. יגאל ברנע השתתף ומדווח. קראו כאן

עוֹלְלוֹת בקצרה

24.10.25: פסטיבל היין על המרפסת בפדואל (שומרון)

 ביום שישי 24.10.25 בין השעות 10:30-15:30, יתקיים יריד היין על "המרפסת הלאומית של המדינה על שם דונלד טראמפ" (זה השם המלא) סמוך ליישוב פדואל בשומרון, לפי המארגנים 10 דקות מראש העין.

בהקשר לכתבה הפותחת השבוע (מפת היין החדשה של ישראל: כשיין הופך לתפוח אדמה לוהט), זו תהיה הזדמנות לטעום יינות של מגוון רחב של יקבים מאזור שומרון ובנימין (התגנב גם יקב מיהודה), מיקבי גראז' קטנים עד גדולים וידועים. לא היינו שם, אבל המארגנים מבטיחים שהמרפסת היא "מקום עוצר נשימה שאין שני לו", כשהיא משקיפה מגב ההר על כל מישור החוף מהכרמל עד הדרום.

27 היקבים שישתתפו: בית אל, בן עמי, בן פורת, גבעות, עמוס, גת בסלע, הר ברכה, זלדה, כביר, מזקקת תמרים, משק אחיה, סנה, נץ, פסגות, טורא, נחלה, קידה, שילה, תלם, החלוצים Settlers Cellar, בין הפרחים, אליה, גלעד, שפיץ, תום, סרטבה, טור מלכה. מחיר כרטיס 120 ₪, תמורתם תקבלו כוס יין בכניסה, טעימות ללא הגבלה ממגוון רחב של יקבים מהאזור, מוזיקה ואווירה באוויר הפתוח, דוכני אוכל (בתשלום נוסף).

כמות הכרטיסים מוגבלת. כדאי להבטיח מקום מראש. רכישת כרטיסים כאן

6-8.11.25: פסטיבל יין, קולינריה ומוזיקה במלון כפר גלעדי שבגליל העליון

בימים חמישי עד שבת, 6-8 בנובמבר, יתקיים במלון  כפר גלעדי שבגליל העליון, פסטיבל יין, קולינריה ומוזיקה, עם אירוח גלילי בלב הקיבוץ, טבע ונופי הגליל, קולינריה, יין איכותי ומוזיקה חיה.

מלון כפר גלעדי שוכן על רכס ירוק בקיבוץ כפר גלעדי, אפוף בצמחיה וחורש, מדשאות וגינות מטופחות. הפסטיבל יכלול מגוון רחב של אירועים, פעילויות, ארוחות שף, סדנאות, הרצאות, טעימות, אירועי מוזיקה ותרבות, וגם אטרקציות לכל המשפחה.

את סדנת היין יעביר אבי מנשה – סומלייה והמנהל המקצועי של 'מנשה משקאות' בקריית שמונה, בעל ידע רחב בתחומי האלכוהול. כמו כן יתקיימו ביקור וטעימות יינות ביקב הרי גליל, וסיור ביקבי הגולן. חוץ מארוחות של השף אבי כהן, שייפתחו בקבלת פנים עם טעימה מהשף, יתקיימו בין השאר מופע מחווה ללהקת הביטלס, סדנת שף חווייתית, מופע מחווה ללהקת כוורת, סיור באגמון החולה, וסדנאות שונות.

מחיר ללילה בסופ"ש הפסטיבל לחדר זוגי כולל ארוחת ערב – החל מ-1,380 ₪. הרשמה כאן