אנחנו במערכת אכול ושאטו כואבים ואבלים כבר יותר מ-800 יום על כל החיילים והחיילות שנפלו במלחמה, על כל האזרחיות והאזרחים שנטבחו, ומאחלים החלמה לפצועים. שמחנו על שובם של 20 החטופים החיים, והִתְעַצַבְנוּ על החללים זכרם לברכה שהוחזרו: סרן דניאל פרץ, יוסי שרעבי, גיא אילוז, ביפין ג'ושי הנפאלי, סמ"ר תמיר נמרודי, אריאל ברוך, איתן לוי, ענבר הימן, רס"ם מחמד אלאטרש, אליהו ("צ'רצ'יל") מרגלית, רונן אנגל, סאנטיה אוקארסרי התאילנדי, רס"ב מיל. טל חיימי, אריה זלמנוביץ, רס"ר מיל. תמיר אדר, סהר ברוך, עמירם קופר, אל"ם אסף חממי, סרן עומר נאוטרה, סמ"ר עוז דניאל, סמ"ר איתי חן, ג’ושוע לואיטו מולל מטנזניה, רס"ב מיל. ליאור רודאיף, סגן הדר גולדין, מני גודארד, דרור אור, סודתיסאק רינתלאק.

בעזה נשאר חלל חטוף אחד שחובה להחזירו ארצה: ‏‏רן (רני) גואילי. נמשיך לעקוב ולהתייחס עד שרני יוחזר ויובא לקבורה.

תערוכת Sommelier 2026: צילום מצב של תעשיית היין הישראלית

התערוכה תתקיים בימים שני ושלישי 12-13.1.26 בהיכל התרבות תל אביב

קל לחשוב שתעשיית היין הישראלית נמצאת במקום טוב. יש יקבים עטורי פרסים, יינות שמופיעים במסעדות בחו״ל, ודור צעיר של ייננים עם שפה בינלאומית וביטחון מקצועי. אבל מבט אחד על מדפי היין או על תפריטי המסעדות, מגלה סיפור מורכב יותר: היין הישראלי אולי מוערך, אך לא תמיד נבחר.

בשנים האחרונות השתנתה צריכת היין בישראל. היבוא גדל, המבחר התרחב והמחיר הפך לשיקול מרכזי. לפי הערכות בענף, בעשור האחרון עלה משמעותית נתח היין המיובא הנמכר בישראל, בעיקר בקטגוריות המחיר הנמוכות והבינוניות. זו בדיוק הזירה שבה פועלים מרבית היקבים המקומיים הקטנים והבינוניים, אלה שאין להם גב של תאגיד בינלאומי או יתרון לגודל.

עבורם, יין הוא לא רק מוצר. הוא תוצאה של חקלאות, עבודה ידנית, סיכון כלכלי והתמודדות מתמשכת עם אקלים לא צפוי. בניגוד ליין מיובא, שמגיע ממדינות עם סובסידיות, תנאים יציבים ושרשראות הפצה גדולות, היין הישראלי נושא על גבו גם את מחיר המקום.

כאן נכנסת שאלת האחריות. נהוג להפנות אצבע מאשימה: היקבים יקרים מדי, המסעדות לא נאמנות, המדינה לא תומכת. כל הטענות הללו נכונות חלקית. אבל בסופו של דבר, ההכרעה מתרחשת ברגעים הקטנים והיומיומיים, מול המדף בסופרמרקט, בחנות היין השכונתית או מול תפריט במסעדה. האם אנחנו בוחרים לפי מחיר בלבד, או מוכנים לשאול מהיכן היין הגיע, מי עומד מאחוריו, ולמה הוא מתומחר כפי שהוא מתומחר?

תערוכת סומלייה שמתקיימת זו השנה ה-23 בהיכל התרבות בתל אביב, לא נועדה לתת תשובות פשוטות לשאלות אלה. תפקידה אחר: לשמש נקודת מפגש שנתית, בה אפשר לראות את תעשיית היין הישראלית כפי שהיא באמת – מגוונת, מוכשרת, אך גם פגיעה. לא דרך קמפיין שיווקי אלא דרך שיחה ישירה עם האנשים שמייצרים את היין.

במובן הזה, התערוכה היא פחות חגיגה ויותר צילום מצב. היא מאפשרת להבין עד כמה העתיד של היין המקומי אינו תלוי רק באיכות, אלא גם בקשר שבין היקבים לקהל המקומי. קשר שנשחק לעתים מול שיקולי מחיר, הרגלים, ותפיסה ש״בחו״ל תמיד טוב יותר״.

יין ישראלי לא זקוק לרחמים, אך הוא כן זקוק לצרכנים מודעים. כאלה שמבינים שבחירה ביין מקומי אינה הצהרה פטריוטית, אלא החלטה תרבותית וכלכלית. האחריות על עתיד היין הישראלי לא מונחת רק על כתפי היקבים; היא מתחילה בכוס שנמזגת, בשאלה שנשאלת, ובבחירה הקטנה שעושה כל אחד מאיתנו.

חידוש בסומלייה 2026: אותות הוקרה לחלוצי הכרמים

השנה יוענקו אותות הוקרה לחלוצי נטיעת גפן היין בישראל, שאצלם הכול התחיל ומתחיל. האות יוענק במסגרת אירוע הפתיחה של התערוכה לאנשים, יישובים וגופים שהיו מראשוני נוטעי כרמי היין האיכותי בארץ, ופעלו בהיקפים משמעותיים בתקופות שבהן תעשיית היין המקומית עדיין הייתה בחיתוליה. בזכות עשייתם החלוצית הונחו היסודות, שעליהם נשענת כיום תעשיית היין הישראלית כולה.

אות ההוקרה, ביוזמת תא עיתונאי היין בארגון העיתונאים ומועצת גפן היין, נועד לציין תרומה מתמשכת, חזון והתמדה – עשרות דונמים ויותר של נטיעות, אשר עיצבו את מפת היין של ישראל והפכו את היין המקומי לחלק בלתי נפרד מהתרבות והחקלאות בארץ. לאחר עבודת ועדה, נבחרו מקבלי האות הבאים:

אזור רמת הגולן: קיבוץ אל־רום, קיבוץ גשור, קיבוץ אורטל, קיבוץ עין זיוון, מושב רמות מגשימים, מושב יונתן, מושב אלוני הבשן.

אזור הגליל: מושב רמות נפתלי, מושב כרם בן זמרה, מושב דישון.

אזור יהודה: הכורם שכיב ערטול, קיבוץ צובה, קיבוץ קריית ענבים, מושב גבעת ישעיהו, קיבוץ צרעה.

אזור החוף והשפלה: אגודת הכורמים.

אזור ההר המרכזי: הכורם שרגא רוזנברג, קיבוץ מגדל עוז, קיבוץ ראש צורים, קיבוץ כפר עציון.

אזור הנגב: הכורמים אלון צדוק, נירה צדוק, קיבוץ שדה בוקר.

מחווה זו אינה נוסטלגיה, אלא תזכורת. תעשיית היין הישראלית לא צמחה בִּן־לילה; היא עומדת כיום על כתפיהם של מי שהעזו לנטוע, להשקיע ולהאמין – הרבה לפני שהשוק ידע להעריך זאת. בתוך השאלות העכשוויות על אחריות וצרכנות, זהו רגע נכון לעצור, להביט לאחור ולהכיר תודה לאלה שסללו את הדרך.

טקס חלוקת אות ההוקרה יתקיים ביום  12.1.26 בשעה 12:00 במסגרת תערוכת היין סומלייה  בהיכל התרבות,  קומת הכניסה, המתחם הצפון־מערבי.

הטקס ייערך במעמד יושב־ראש מכון היצוא אבי בלשניקוב, יושב־ראש איגוד התעשיינים ד"ר רון תומר, מנכ"ל מועצת גפן היין צחי דותן, מנכ"ל משרד החקלאות אורן לביא, מנכ"ל משרד הפנים ישראל אוזון, ואורחים נכבדים נוספים. הקהל מוזמן להרים כוס לחיי תעשיית היין הישראלית.

ענף היין בישראל לקראת 2026: בין אתגרים חקלאיים, חסמים בינלאומיים ורגולציה לא מגובשת (פרק א)

אלון גונן: ענף היין בישראל נכנס לעשור השלישי של המאה ה־21 כשעמוד השדרה שלו נבנה, אך עם אתגרים משמעותיים בהיבטים הכלכלי, האקלימי והרגולטורי. תחזית לשנת 2026 חייבת להישען על נתונים קיימים, מגמות בינלאומיות, והבנה מעמיקה של המציאות המקומית.

מחלות כרם: איום יסודי

מחלות כרם ויראליות מחמירות ופוגעות קשות בענף, במיוחד בישראל בשל חום קיצי, חומר ריבוי לא מבוקר, ותנועה של חומר צמחי. התוצאה: ירידה ביבול, הבשלה לא אחידה, ופגיעה באיכות היין ובפוטנציאל הפרמיום. היעדר תשתית לאומית למיפוי, בקרה והחלפת כרמים נגועים, מחייב השקעות כבדות מצד היקבים או מוביל לפגיעה מתמשכת באיכות. לכך מצטרפים נזקי ציפורים, תקציבי מחקר זניחים, אדישות רגולטורית, והגישה הרווחת של “יהיה בסדר” — אך בענף היין זה לא עובד.

יצוא לארצות הברית: החמרה רגולטורית

ארצות הברית נותרה שוק הייצוא המרכזי של היין הישראלי, אך תנאי הסחר בשוק זה הורעו בעקבות הטלת מכס של 15% על יין המיובא מישראל על פי החלטת הנשיא טראמפ. מהלך זה משנה באופן מהותי את כדאיות הייצוא, במיוחד עבור יקבים קטנים ובינוניים המתמקדים ביינות פרמיום. העלייה במחיר לצרכן פוגעת בכושר התחרות של היין הישראלי בשוק רווי, ומכבידה על המשך ההתרחבות והנוכחות המסחרית בארצות הברית.

אירופה: דלתות נסגרות

במקביל, השוק האירופי הופך למורכב יותר עבור יין ישראלי. לא מדובר בחקיקה ישירה בלבד, אלא גם באווירה ציבורית ומוסדית עוינת. יבואנים ורשתות נוטים להימנע מעימות פוליטי עם ספקים ישראלים גם כאשר אין איסור פורמלי. בפועל מדובר בסגירת דלתות שקטה, שמצמצמת את הזמינות של היין הישראלי רק לפלחי נישה ספציפיים.

יבוא יין והטעיית מקור

יקבים גדולים מייבאים יין מחו״ל, הן בבקבוקים והן כיין בתפזורת (Bulk), משלבים אותו בבלנדים עם תוספת של יין ישראלי, ומשווקים את התוצר כ“יין ישראלי”. פרקטיקה זו יוצרת תחרות לא הוגנת, מפעילה לחץ מחירים על יקבים מקומיים קטנים ובינוניים, ופוגעת באמינות ובתדמית היין הישראלי בעיני הצרכן. ללא פיקוח וסימון ברורים, מקור היין מיטשטש והציבור מוטעה.

מפת היין והאפלסיונים: בין יוזמה ענפית לכשל נורמטיבי

כאן ראוי לעצור ולהעמיק. השיח סביב מפת היין החדשה והסדרת אפלסיונים בישראל מתקדם במהירות, אך התשתית הרגולטורית והמשפטית אינה מדביקה את הקצב. מדובר במהלך בעל השלכות מסחריות, צרכניות ובינלאומיות, אשר מקודם בפועל לפני שהונחה לו מסגרת נורמטיבית ברורה. לנוכח הפער הזה, מצאתי לנכון כעיתונאי יין המסקר את התהליך מקרוב, להעביר למשרד הבריאות מסמך הערות במסגרת הליך בקשת הערות מהציבור.

לסיכום: ענף היין הישראלי ניצב בפני משבר מורכב, שמחייב התערבות מיידית. רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) חוסמת התקדמות בשטח, ומונעת פיתוח כרמים ישנים וחדשים. משרד הבריאות קיבל את התיק ממשרד החקלאות, אך פועל ללא הבנה ברורה של הענף, תוך החלטות שנשלפות מהמותן והעתקות מתוכניות של יצרני מזון. יינות זולים מציפים את השוק, ומטשטשים את ההבחנה בין איכות לאספקה המונית. רגולציה חלשה ופיקוח לקוי מגבירים סיכון לפגיעה ביצרנים הקטנים ובתדמית היין המקומי. השקיפות החסרה יוצרת בלבול אצל הצרכן, ומקשה על ייצוא אמין. ההזדמנות היא ליצירת מסגרת מוסדרת, אכיפה אפקטיבית והגנה על היצרנים, שתאפשר לענף לשרוד ולצמוח. בקיצור פני הענף כנראה כפני המדינה. על הפנים. המשך יבוא

להלן מכתבו של אלון גונן למשרד הבריאות – הערות בנוגע למפת היין החדשה המוצעת

הנקודה הקריטית היא היעדר מקור סמכות חד־משמעי. אי אפשר לבנות מפת יין לאומית על קרקע משפטית רכה. אם המדינה שואפת למפה מחייבת או למנגנון מוסדר של סימון רשות, עליה להגדיר במפורש מי הגוף המוסמך, מה גבולות סמכותו, וכיצד מתעדכנים אזורים ותתי־אזורים מבלי להפוך כל שינוי לסאגה בירוקרטית.

מעבר לכך, ללא מנגנון פיקוח אמיתי הכולל מפת כרמים ארצית, תשתית נתונים עקיבה ויכולת לבצע הצלבות, הדרישה ל"תיק הוכחות" נותרת סיסמה. ללא מדידה אין אמון, ואם אין אמון, אין ערך שיווקי, אין ערך צרכני ואין הגנה ליצרנים ההוגנים.

קיים גם בלבול מהותי בין סימון רשות לבין סימון חובה במסווה. במקרה של סימון רשות לפי תקן היין, יש להיזהר ממצב שבו "ישראל" הופכת לברירת מחדל ריקה מתוכן. הבחנה בין "ישראל" לבין "יין ישראלי" כקטגוריית בסיס היא מהותית. הבחנה זו מדויקת יותר, כנה יותר לצרכן ומונעת אשליה של ערך מוסף שאינו מגובה במנגנון.

לבסוף, יש לתת את הדעת לחוק הגנת כינויי מקור הקיים. במקום להמציא מערכת מקבילה, יש לבחון מסלול של רישום אזורים ככינויי מקור, לרבות ההיבט הבינלאומי, ולמנוע כפילות רגולטורית שפוגעת באמינות המערכת. הירידה לפרטים – כולל טעויות סופר, אחידות בין עברית לאנגלית והערות על הגיון שיוכים אזוריים (גולן, גלבוע, לכיש, נגב וכו') – היא קריטית. מעבר לדיוק, מדובר באמון ציבורי ובהוגנות בענף. מפה שנראית "תפורה" עלולה להיכשל בשטח.

סיכום והמלצות

לאור האמור, אני סבור כי בטרם המשך קידום מפת יין לאומית או הסדרה אזורית נדרש:

1. עיגון מקור סמכות סטטוטורי מפורש לגוף רגולטורי ייעודי לענף היין, בהתאם לחוק המנהל הציבורי ועקרונות המשפט המנהלי
2. הקמת תשתית נתונים לאומית מחייבת, הכוללת מפת כרמים ארצית, מאגר נתונים עקיב ומנגנון פיקוח ואכיפה אפקטיבי
3. הבחנה ברורה בין סימון רשות לסימון חובה, תוך הימנעות מיצירת מצג של ערך אזורי שאינו מגובה בדין
4. בחינה רצינית של יישום חוק הגנת כינויי מקור כמסלול המרכזי להסדרה אזורית, לרבות התאמה למסגרות בינלאומיות, במקום יצירת מערכת רגולטורית חלשה ומקבילה

רק לאחר קיום תנאים אלו ניתן יהיה לטעון לקיומה של מפת יין בעלת משמעות משפטית, צרכנית ושיווקית. כל מהלך שידלג על שלבים אלה עלול לייצר רגולציה למראית עין, לפגוע באמון הציבור וביצרנים ההוגנים ולהחליש את הענף שאותו הוא מבקש לחזק.

במידה והייעוץ המשפטי של משרד הבריאות לא יוכל להכריע בסוגיות המועלות במסמך זה, קיימת אפשרות לפנות לערכאות שיפוטיות על מנת לקבל הכרעה מוסמכת. פנייה זו תיעשה אך ורק במטרה להבטיח שההסדרה העתידית של ענף היין תהיה מבוססת, שקופה ותקפה מבחינה משפטית.

מבט אל העתיד: האם מכון היצוא מצליח סוף־סוף לשנות כיוון בענף היין?

אלון גונן: ביום שני 12.1.26, באירוע פתיחת תערוכת סומלייה 2026, יבקש מכון היצוא להציג תמונה חדשה: דוכן ייעודי לענף היין, עיתונאים רבים מחו״ל שהוזמנו על דעת היקבים, מנהל תחום יין חדש, ויושב־ראש מכון היצוא אבי בלשניקוב שיישא דברים באירוע הפתיחה ויציג תוכניות עתידיות. עבור היקבים זו אמורה להיות הוכחה לכך שההבטחות שלו שניתנו לפני שנה, אינן רק הצהרות – אלא תחילתו של שינוי ממשי.

עצם הצורך “להוכיח” התקדמות באירוע חגיגי כזה, אומר הרבה על מצבו של הענף. ענף היין הישראלי אינו סובל מחוסר איכות או העדר פוטנציאל, אלא מכשל מתמשך בניהולו ובקידומו מצד הגוף שאמור לייצג אותו בעולם.

שנים של נתק וחוסר אמון

במשך שנים התנהלו היחסים בין היקבים למכון היצוא תחת עננה כבדה של חוסר אמון. לא נבנו תוכניות ארוכות טווח, לא גובש מיתוג לענף היין הישראלי, לא התקיימו תערוכות משמעותיות, ולא נוצר קשר אמיתי ושוטף עם היקבים עצמם. התוצאה: קיפאון מתמשך, ללא חזון, ללא אסטרטגיה וללא מעוף.

על הכשלים הללו חתומה, הלכה למעשה, עדי טייכר – האחראית על תחום המזון, הפודטק והיין במכון היצוא. לאורך השנים, כל יוזמה נתקעה עוד בטרם יצאה לדרך. אפילו “על הנייר” לא נרשמה התקדמות: לא מסמכי מדיניות, לא תוכניות עתידיות, ולא ניסיון אמיתי להוביל את הענף קדימה. הבעיה היא שהאסטרטגיה שלה – להכשיל ולהפריע, נמשכת גם כעת.

ניסיון לתיקון מבפנים – וגורם חיצוני

ההבנה שהמצב מחייב שינוי עמוק, הובילה למהלך חריג במכון היצוא: מינוי פרויקטורית חיצונית, אילנית צמח (שנבחרה על ידי היקבים), במטרה לדרוש רפורמה יסודית ולשקם את היחסים בין המכון לענף. את המהלך הוביל יושב־ראש מכון היצוא, אבי בלשניקוב, בסיוע מנכ״לית המכון נילי שלו, מתוך הכרה בכך שהשיטה הקיימת פשוט אינה עובדת.

במקביל מונה גם מנהל חדש לתחום היין, מארק גרשמן, שאמור היה לסמן התחלה חדשה. אלא שבפועל, סמכויותיו כפופות עדיין לעדי טייכר – וכל שינוי משמעותי תלוי באישורה. כך נוצר מצב פרדוקסלי: מנהל חדש, אך ללא עצמאות אמיתית לפעול.

החשש הגדול: שינוי זמני בלבד

בקרב היקבים קיים חשש ברור: עם סיום תפקידה של הפרויקטורית אילנית צמח בסוף חודש ינואר 2026, המערכת תחזור במהירות לדפוסים הישנים. יוזמות יידחקו הצידה, הענף יחזור לשוליים, והפוטנציאל הבינלאומי של יינות ישראל יישאר בלתי ממומש.

זהו דפוס מוכר במערכות בירוקרטיות: עובדים בכירים מסתמכים על תחלופת יושבי־ראש כדי לשמר את המצב הקיים, מתוך ידיעה ששינויים אינם תמיד זוכים להמשכיות. גם כאן, ללא שינוי מבני אמיתי קיים סיכון שהמהלך של בלשניקוב יישאר אפיזודה קצרה ולא רפורמה של ממש.

מה חייב לקרות כדי שהשינוי יחזיק

אם מכון היצוא אכן חפץ בשיקום אמון היקבים ובבניית עתיד לענף היין, נדרשים צעדים ברורים ובלתי מתפשרים:

הפחתה מוחלטת במעורבותה של עדי טייכר בתחום היין, והענקת עצמאות מלאה למנהל תחום היין החדש.

הארכת מינוי הפרויקטורית לפחות עד סוף שנת 2026, כדי להבטיח חניכה מסודרת, המשכיות ויישום בפועל של התוכניות.  יש לבצע שינוי פרסונלי ומבני, שיבטיח שההתקדמות לא תהיה תלויה באדם אחד בלבד.

אירוע סומלייה 2026 הוא הזדמנות חשובה – אולי אפילו מכוננת, כדי להראות שהפעם מדובר בשינוי אמיתי. אך אסור לטעות: דוכן מרשים ונאומים יפים אינם תחליף לרפורמה עמוקה. רק אם המהלכים הקריטיים הללו יבוצעו, יוכל ענף היין הישראלי לממש סוף־סוף את הפוטנציאל העצום הטמון בו.

לסיכום: בואו לשמוע את בלשניקוב באירוע הפתיחה, בואו להכיר את מארק גרשמן, ובואו להגיד לנילי שלו תודה ולבקש ממנה לחתוך בבשר החי כמה שיותר מהר. 

מאירם הראל הוא היינן הראשי החדש של יקב רקנאטי – ברוך הבא לליגת הגדולים

אלון גונן: מאירם הראל, היינן הראשי של 'יקב אמפורה' החל מנובמבר 2016, הוא מי שמחליף כיינן ראשי ביקב רקנאטי את קובי ארביב שפרש. זו החלטה אמיצה והכרחית של ראשי יקב רקנאטי היקב כשמדובר ביינן עם פוטנציאל מטורף: צנוע, יסודי, מוביל בשקט ובלי סיסמאות ודרבוקות.

בעקבות פרישתו הפתאומית של קובי ארביב מתגלה בעיה עמוקה הרבה יותר בתעשיית היין הישראלית: משבר דור ההמשך ומשחק הכיסאות של הייננים, ובעצם השאלה היא מי יוביל את יקבי העתיד.

מאחורי כל בקבוק יין ישראלי עומד סיפור שמספרים לנו, אבל מאחורי הסיפורים מסתתרת תעשייה שמתקשה לספר את העתיד שלה. חילופי ייננים, פרישות דרמטיות ומשחק כיסאות מוזיקליים הפכו לשגרה, בעוד שדור ביניים כמעט ואינו קיים. זה לא עניין של סגנון יין או טכנולוגיה, אלא של כוח, זהות ופחד לשחרר, ושל דור צעיר שכבר לא בטוח שהוא בכלל רוצה לשבת על הכיסא שמחכה לו.

כאשר מרחיבים את הדיון מעולם היין אל כלל התעשיות המסורתיות, מתברר שהבעיה עמוקה ורחבה בהרבה, וכי קיים משבר של דור ההמשך. זה אינו סיפור של יקב זה או אחר, אלא תופעה מערכתית. בישראל וגם בעולם נוצר פער ברור בין דור מייסדים לדור צעיר, בעוד שדור הביניים שאמור להבטיח רציפות, יציבות והעברת ידע, כמעט ואינו קיים.

בעולם היין הדבר בולט במיוחד. הדור הוותיק עדיין מחזיק בעמדות המפתח: ייננים ראשיים, מנהלים ובעלי השפעה. אלה אנשים שצמחו יחד עם התבססות היקבים הגדולים, והיקב עבורם הוא לא רק מקום עבודה אלא זהות. מתוך כך נוצר פחד טבעי משחרור, לא בהכרח מתוך רוע, אלא מתוך חרדה לאובדן רלוונטיות ושליטה. במציאות כזו, קשה לגדל יורשים אמיתיים, שמקבלים סמכויות, חופש לטעות ואופק ברור. לרוב, הדור שמתחת נשאר בתפקידי ביצוע, בלי יכולת אמיתית להתפתח למנהיגות.

מנגד, הדור הצעיר כבר אינו קונה את הסיפור הישן. הוא פחות מאמין בקריירה ליניארית ארוכה, פחות מוכן “להמתין לתורו” עשור או שניים, ופחות סובלני להיררכיות כבדות. האחריות הכוללת של תפקיד בכיר – ניהול תקציבים ועובדים ופוליטיקה פנימית, נתפסת לא פעם כעול ולא כפסגה. לכן רבים בוחרים במסלולים אחרים – יקבים קטנים, מותגים אישיים, פרויקטים זמניים, או קפיצות בין מקומות עבודה. כך נוצר ואקום שבו הדור המבוגר לא באמת משחרר, הדור הצעיר לא באמת רוצה להיכנס, ודור הביניים פשוט לא נבנה.

אבל מי באמת אחראי על בעיה זאת? האם זו אחריות היקבים, שמתקשים לבנות מסלולי פרישה מכובדים ולהשאיר מקום לצעירים? או שמא מדובר בבעלי היקבים, שמפחדים לאבד שליטה או מוניטין? אולי הייננים הראשיים הם אלה שאינם רוצים לחלוק כוח? או שמדובר בכול השוק, שמתגמל יציבות מדומה ומרתיע יזמים צעירים? ברור שבלי מיפוי תפקידים ברור והבנה מי נושא באחריות, הפתרונות נתקעים עוד לפני שמתחילים.

התופעה הזו מקבילה כמעט אחד־לאחד למה שקורה בתעשיות אחרות כמו מסעדנות, אדריכלות, פרסום, תעשייה, ואפילו הייטק ותיק. גם שם רואים דור מייסדים שנשאר מעבר לשיא, מיתוס של “כוכב” שסביבו נבנה המותג, ומבנה ארגוני שאין בו שלבי ביניים עם סמכות אמיתית. כאשר כל הזהות מרוכזת באדם אחד – שף, יינן או מנכ״ל, הארגון עצמו מתקשה לייצר המשכיות, וכל מי שמתחת נשאר בצל.

בנוסף, מה שחסר בישראל הוא גם מבט מוסדי או רגולטורי, שכן אין גוף מקצועי חזק, איגוד פעיל או סטנדרטים אחידים של הכשרה וחניכה. כל יקב ממציא את עצמו מחדש, ולמעשה אין שדרה מקצועית שמסוגלת להבטיח המשכיות. זהו פער שמקשה גם על היקבים וגם על הדור הבא, בלי מסגרת חיצונית שמגדירה כללים, קשה מאוד ליצור עתודות אמיתיות.

תעשיות שמצליחות להתמודד עם הבעיה, עושות כמה דברים אחרת. הן יוצרות חניכה מכוונת ולא מקרית, בונות תפקידי ביניים עם אחריות אמיתית, ומפרידות בין זהות האדם לבין זהות הארגון. הן גם מציעות לוותיקים מסלולי יציאה מכובדים, תפקידי מנטור, יועץ או יו״ר מקצועי,  שמאפשרים להעביר את המקל בלי מלחמות אגו. במקביל, הן מגדירות מחדש הצלחה עבור הדור הצעיר, לא רק תואר של תפקיד, אלא משמעות, איזון, ויכולת השפעה הדרגתית.

בעולם היין הבעיה מועצמת, משום שהכול עטוף ברומנטיקה, מיתוג ויחסי ציבור. כל עוד יינן ראשי ייתפס כזהות לכל החיים ולא כתפקיד שניתן להעברה, וכל עוד לא ייבנו עתודות אמיתיות, הן ברמת היקב והן ברמת הענף, היקבים ימשיכו להיראות יציבים כלפי חוץ, אך להיות שבריריים מאוד מבפנים. ואז, בכל פרישה או משבר, יחזור אותו משחק כיסאות מוזיקליים מוכר, וכולם ישאלו שוב מדוע אין מי שיישב בכיסא הבא.

אבל זו אינה גזירת גורל. הפתרונות קיימים: תכנון מסלולי יציאה ומסלולי ביניים, חניכה מכוונת, הפרדה בין זהות האדם לזהות הארגון, והגדרת הצלחה מחדש לדור הצעיר. אם היקבים בישראל יתחילו לפעול כך, ייווצר סוף־סוף אותו דור ביניים חסר, כזה שלא דורש משחק כיסאות מוזיקליים כדי להיכנס לתפקיד, אלא פשוט ממשיך טבעי של הדרך, עם המשכיות אמיתית ועתיד בר קיימא לתעשייה כולה.

לסיכום: מאירם הראל נכנס לנעליים של ייננים גדולים מהחיים שהיו לפניו ביקב אמפורה, והצליח במשך עשר שנים, יחד עם צוות תומך וממוקד מטרה, להוציא לשוק יינות משובחים ומדויקים. כאמור, יקב רקנאטי הוא עולם אחר – אתגר בקנה מידה שונה,  ומאירם יידרש ללמוד במהירות איך להתמודד, עם מי ואיך. לני רקנאטי ומשפחת שקד, שותפיו ביקב, הם מי שזכות וכבוד גדול להצטרף אליהם.

אנחנו מאחלים למאירם הצלחה רבה בדרך החדשה.

תגובת יקב אמפורה

יקב אמפורה מקיים כבר למעלה משלושה עשורים עשייה ייננית רציפה, עמוקה ועקבית, שהייתה שותפה לעיצוב תרבות היין הישראלי. זוהי מורשת של יין, אך לא פחות מכך – מורשת של תרבות: פיתוח השיח היינני המקומי, הצמחת אנשי מפתח בתעשיית היין בישראל ואף מחוצה לה, והובלה חלוצית בפיתוח אירוח חווייתי במרכזי מבקרים כנדבך מרכזי בתרבות היין המקומית.

בתשע השנים האחרונות היה מאירם שותף לדרך, שבמהלכה התפתחנו לכדי קבוצת יקבים. מאירם הוא חבר, שותף לדרך ואיש סוד; דוגמה לחריצות, התמדה, חשיבה מערכתית ועשייה מקצועית בלתי מתפשרת – בענווה ומכל הלב. תרומתו תיחקק במורשת הקבוצה, ואנו מברכים אותו ומאחלים לו הצלחה בדרכו החדשה.

מאירם הוא חלק ממשפחת אמפורה, ותמיד נהיה בית עבורו. אנו גאים להיות בית מקצועי המצמיח אנשי מפתח ושגרירים בתעשיית היין הישראלית.

החלפת יינן בקבוצת אמפורה נתפסת כשלב טבעי במערכת חיה, מבוססת ומבשילה. יין הוא תהליך מתמשך, חי ודינמי: מורשת אינה קיפאון, אלא היכולת לשמר זהות, להצמיח אנשים ולהמשיך לנוע קדימה – בצניעות, בעומק ובאהבה ליין. את התהליך מלווה היועץ המקצועי של הקבוצה, המבטיח רציפות והמשך צמיחה ייננית הנשענת על המורשת הקיימת.

אנחנו קבוצה שבליבה פועם יין. קבוצת אמפורה – יקב אמפורה, לטם אורגני ויקב סמואל הכשר, חלוצת תרבות מרכזי המבקרים – ממשיכה בתנופה הייננית והתרבותית. מוזמנים אלינו למרכזי המבקרים השוקקים להרים כוס לחיים.

עד עתה לא התקבלה תגובה מיקב רקנאטי. אם תתקבל נפרסם

יקב מוניץ: לחזור לפעילות במלוא המרץ אחרי מאות ימי מילואים

רני רוגל: האחים שראל ואיתי מוניץ – שראל ד"ר למדעי הצמח עם התמחות בגידול גפנים ליין, איתי הבעלים של חברת ניהול פרויקים של תוכנה, , התחילו לייצר יין ב'יקב מוניץ' המשפחתי בשנת 2015. ב-2020 עברו למיקום הנוכחי, ב"תפר" בין לכיש להר חברון – אזור תעשייה נגוהות. "גדלנו מ-4,500 בקבוקים ב-2018 ל-23,000 בקבוקים השנה. בתחילת ינואר נבקבק אדומים מבציר 2024 ורוזה מ-2025", אומר איתי, שמיד נוגע בנקודה הכואבת: "אנחנו מסכמים שני בצירים מאוד מאתגרים. רוב המלחמה היינו במילואים – שראל כ-400 ימים ואני כ-500 ימים. לפני כחודשיים השתחררנו, ונכנסנו ישר לעניינים".

איך הסתדרו בתקופת המילואים? "המלחמה תפסה אותנו אחרי בציר 2023. את בציר 2024 התחלנו בבית וסיימנו במילואים. בבציר 2025 שנינו היינו במילואים. היה מאוד מאתגר. ניהלנו את הבציר מרחוק, ובזכות הכורמים שלנו שנתנו כתף, צלחנו את הבציר". כל העשייה עצמה הייתה בשליטה, והם הצליחו לתזמן פעולות לפי הנחיות שראל.

לביקבוק הם מסתייעים בגוף חיצוני, אך פרט לכך את כל השאר הם עושים לבד. בשלוש השנים האחרונות הם השלימו נטיעת 30 דונם כרמים, "בעיקר זנים שקשה להשיג, כמו מלבק, סזאו, גרנאש אדום וטנאט". הכרמים לא שלהם, אך הם מעורבים בנטיעת הגפנים עבורם. "בקיבוץ שומריה נטעו עבורנו 10 דונם של פטיט סירה, פטי ורדו, גרנאש אדום, שנין בלאן, ויונייה – 2 דונם מכל זן, ולפני שלוש שנים נטענו שם מורבדר. בגוש עציון נטענו בכרם של חבר גפני סנסאו וקריניאן, באזור שילת נטענו מלבק וטנאט, ובצפון הגולן נטענו בכרם שחלק ממנו הוקצה לנו, גפני סירה לזכרו של עידו עמר – כורם שנהרג בתאונה בכרם".

שאלתי את איתי אם כיקב קטן לא מפריעה להם פריסת הכרמים ברחבי הארץ. "אנחנו מודעים לפריסה הרחבה של הכרמים, למרות שמנסים להתכנס לכיוון המרכז. עבודתו השוטפת של שראל מתבצעת ברחבי הארץ, כך שלא קשה לו להגיע לכרמים".

הרבה אנרגיה – פעילות במלוא המרץ

לא הרפיתי מנושא המילואים הממושכים, ומה יעשו אם יגויסו שוב. "אנחנו פועלים  במלוא המרץ כאילו לא יקראו לנו שוב, ועמוסים בפעילות. התחלנו לארח פעם בחודש ב'אורגני גרין' שבכפר ויתקין  – חווה אורגנית שמשכירה מרכז מבקרים. בינואר נחזור לערבי בשר ויין, מקימים מועדון חברים ליקב ואתר אינטרנט.

בשנתיים האחרונות כל נושא המכירות של יינות יקב מוניץ היה בעייתי. "נאלצנו לקחת הלוואה ומתלבטים לגבי הלוואה נוספת. לכן נכנסנו לפעילות בתנופה רבה".

ומה התוכניות קדימה? "השנה דיברנו על זה לראשונה", אומר איתי מוניץ. "אני רוצה להפוך את היקב לעיסוק העיקרי שלי, שראל פחות – אנחנו בצומת החלטה בשנה הקרובה. בעתיד היקב יגדל משמעותית, נעבור למקום יותר מרכזי, וזה יהיה העיסוק המרכזי שלי, גם אם לא של שראל".

יינות יקב מוניץ (דבר היקב)

למעט ה'רענן' נקראים היינות על שם אביהם של שראל ואיתי ושמות בנותיהם

לבנים

אלה פרנץ' 2025 – עשוי מענבי פרנץ' קולומבר מכרם במזכרת בתיה. גוון אפרסק. ניחוחות של אגס ותפוח ירוק. חמיצות נעימה וסיומת מרעננת. המחיר 100 ₪.

אלה גוורץ 2025 – עשוי מענבי גוורצטרמינר מהכרם בשומריה. ניחוחות של כוכב אניס ציפורן ופיטנגו. מינרליות מודגשת וחמיצות נעימה. המחיר 100 ₪.

רוזה

טליה 2025 – עשוי מענבי סירה וקריניאן ממזכרת בתיה. גוון אפרסק עדין. חמיצות מאוזנת משולבת עם גוף קל וארומות פרחוניות, עם נגיעות מלון ואבטיח. המחיר 90 ₪.

אדומים

רענן ביתוני 2024 – יין קל מענבי ביתוני שנבצרו בגוש עציון. רענן, פירותי ומעט פראי. לא מתאמץ להרשים. מומלץ להגיש קר. המחיר 90 ₪.

ערבה 2024 – בלנד עשוי מ-45% ענבי קברנה סוביניון, 36% פטי ורדו, 7% מרלו, 6% מרסלאן ו-6% קברנה פרנק מאזורי שילה וכרם בן זמרה. בציר ידני, 12 חודשי התיישנות בחביות אלון צרפתי. צבע היין ארגמן עמוק. גוף מלא, שופע פירותיות. ארומות דובדבנים, קסיס, ציפורן וסיגליות. סיומת מורכבת. המחיר 120 ₪.

תמרה 2024 – בלנד ים תיכוני מ-36% ענבי פטיט סירה, 24% ארגמן, 20% קריניאן ו-20% סירה מאזורי הגליל העליון, מזכרת בתיה ושומריה. בציר ידני, התיישנות 12 חודשים בחביות אלון צרפתי. גוון ארגמן עמוק. טעמי פרי שחור בליווי ניחות סיגליות ועשבי תיבול ים תיכוניים. גוף מלא מאוזן. המחיר 130 ₪.

אביהו 2024 – יין שמוקדש לאברהם מוניץ, אביהם של שראל ואיתי, שכינויו היה אביהו. יין עוצמתי שהופק מ-93% ענבי קברנה פרנק ו-7% מרלו מגוש עציון והרי יהודה. בציר ידני ו-12 חודשי התיישנות בחביות אלון צרפתי. ליין גוון סגול עמוק. גוף עמוק ואלגנטי. טעמי פרי מתובלים אופייניים לזן, וסיומת ארוכה מתמשכת. המחיר 130 ₪.

חנות היינות של יקב מוניץ כאן

תעשיית היין ההונגרית בשנת 2025 – השקעה אסטרטגית ומה שישראל מסרבת ללמוד

תעשיית היין בהונגריה עוברת בשנים האחרונות תהליך עמוק של שינוי והתחדשות. לצד מסורת יין בת מאות שנים, המדינה מתמודדת עם ירידה בצריכה המקומית, אתגרי אקלים ומחלות גפנים. אך בניגוד למדינות רבות בחרה הממשלה ההונגרית להתייחס ליין כאל נכס אסטרטגי, ולא כאל תחביב תרבותי. התוצאה היא מדיניות השקעה ברורה, חיזוק היצוא, והצבת הענף כחלק מהכלכלה הלאומית.

לפי נתוני שנת 2024, ייצור היין ההונגרי הגיע לכ-1.4 מיליון הקטוליטרים (1 הקטוליטר = 100 ליטרים), עלייה של כ-12.3 אחוזים לעומת השנה הקודמת, עם יצוא ב-71.1 מיליון דולר. במקביל, הצריכה המקומית ירדה לכ-17.1 ליטר לנפש בשנה, וזו מגמה שמחייבת את היקבים לפנות החוצה. הונגריה זיהתה מוקדם את השווקים המתפתחים באסיה, ובראשם סין ודרום קוריאה, והשקיעה בקמפיינים ממשלתיים, טעימות מקצועיות, וסדנאות עומק שמטרתן למצב את היין ההונגרי כמותג איכותי ובעל זהות ברורה.

לצד היצוא, הונגריה גם מייבאת יין אך בהיקף מוגבל של כ-7.5 מיליון ליטר בשנה, בעיקר מאיטליה, צרפת וגרמניה. מדובר ביבוא ממוקד של יינות פרמיום ומבעבעים, שנועד להשלים את ההיצע המקומי ולא להתחרות בו. מאזן זה מדגיש את ביטחונה של הונגריה בייצור המקומי, ואת הרצון לשמור על שליטה בשוק הפנימי.

הגורם המכריע מאחורי היציבות היחסית של הענף, הוא ההשקעה הממשלתית. בין השנים 2024 ל-2027 השקיעה ותשקיע ממשלת הונגריה סכום של כ-112 מיליון יורו בענף היין, לצורכי מודרניזציה של כרמים, חדשנות טכנולוגית, קיימות סביבתית ושיווק בינלאומי. זו אינה תמיכה סמלית אלא תפיסה כלכלית ברורה, לפיה היין מייצר תעסוקה בפריפריה, מחזק אזורים כפריים, מגדיל יצוא, ותורם למיתוג המדינה בעולם.

ההשקעה הזו קריטית במיוחד נוכח האתגרים כמו שטחי הכרם שהצטמצמו ב-50,000 דונם בחמש השנים האחרונות, עקב מחלת הליפרול ועוד, אשר מאיימים על אזורי מפתח כמו טוקאי. ללא מעורבות ממשלתית, יקבים קטנים ובינוניים פשוט לא היו שורדים.

ההקשר הישראלי

כאן נוצר ההקשר הישראלי, והוא חד וכואב. תעשיית היין בישראל היא צעירה, איכותית וחדשנית, אך נשענת כמעט לחלוטין על יוזמה פרטית. אין מדיניות יין לאומית, אין אסטרטגיית יצוא ממלכתית, ואין השקעה משמעותית במחקר חקלאי ייעודי, מיתוג, או הגנה על חקלאות היין. במקביל, ממשלת ישראל משקיעה מדי שנה עשרות מיליארדי שקלים במגזרים חרדיים לא יצרניים, שאינם משתתפים בשוק העבודה בהיקף סביר, אינם תורמים לצמיחה, ואינם מייצרים ערך כלכלי בר קיימא. מדובר בהחלטה פוליטית מודעת, שמעדיפה שימור קואליציוני על פני השקעה בענפים שמייצרים תעסוקה, יצוא, חדשנות וחוסן כלכלי.

הפער בין שתי המדינות אינו שאלה של מסורת או אקלים, אלא של סדרי עדיפויות. בעוד הונגריה משקיעה כסף ציבורי בענף שמחזיר את ההשקעה, דרך יצוא, תיירות, חקלאות, ומיתוג לאומי, ישראל מנתבת תקציבים עצומים למערכות חינוך ורווחה שאינן מכשירות להשתלבות כלכלית, ואינן מחזקות את הכלכלה הריאלית. התוצאה היא שתעשיות כמו יין, חקלאות מתקדמת, ומזון איכותי, נאלצות לשרוד לבד בשוק תחרותי עולמי.

דווקא על רקע היחסים המדיניים הקרובים בין ישראל להונגריה, והעניין הגובר ביין ישראלי בשווקים זרים, המודל ההונגרי מציב לנו מראה ברורה. תעשיית יין חזקה אינה תוצאה של כישרון בלבד, אלא של החלטה ממשלתית לראות בייצור איכותי, נכס לאומי. השאלה אינה אם ישראל מסוגלת לעשות זאת, אלא האם היא מוכנה להפסיק לממן חוסר יצרנות, ולהתחיל להשקיע בעתיד הכלכלי שלה.

עוֹלְלוֹת בקצרה

פוסטר בר הוותיק – יותר מ-70 קוקטיילים שונים

פוסטר בר שממוקם ברחוב שלמה המלך בתל אביב, פועל כבר 19 שנים, ומגדיר את עצמו כבָּר קוקטיילים שכונתי במרכז העיר. הבעלים הם עודד (דדי) חפר ונמרוד (נמו) קימחי, שאומרים כי במגוון שלהם יש יותר מ-70 קוקטיילים שונים – קלאסיקות וגם קוקטיילים מקוריים. לגבי המחירים הם אומרים: "אנחנו שומרים על תמחור הוגן ואטרקטיבי".

דוגמאות לקוקטיילים מיוחדים בתפריט החדש שלהם: Buongiorno – ג׳ין בשמן זית, עגבניות שרי בזיליקום, סוכר, פינו שרי – 56 ₪; Honey Bee  (“בזיל סמאש אלגנטי”) – בורבון, גרין שארטרז, קוקי אמריקנו, תפוח ירוק, בזיליקום, לימון, דבש – 56 ₪; Gipsy  (ריף על וויסקי סאוור) – וויסקי שיפון, ורמוט מתוק, בצ׳רובקה, לימון, סוכר, אקוואפבה – 54 ₪; Bitter Milan – קמפרי, אמרו מונטנגרו, פרנה ברנקה, לימון, מלפפון, אנגוסטורה, טוניק -52 ₪; La Chupacabra – מזקל, פיסקו, אשכולית אדומה, סירופ פסיפלורה, ליים, טבסקו, חלפיניו – 54 ₪.

פוסטר בר – שלמה המלך 38 תל‑אביב-יפו,  כל השבוע מ- 18:00 (שישי מ-20:00), Happy Hour – כל יום 18:00-20:00 (שישי 20:00-21:00)

תגובת השבוע

20 תגובות הועלו לאוויר על ידי קוראי 'שמענו בין הגפנים 19.12.25' (בסוף הכתבות). כתגובת השבוע בחרנו את זו של 'מעדיף להישאר בעילום שם' (21.12.25 בשעה 9.47):

אני כותב את הדברים כאדם מאמין, שומר תורה ומצוות, חרדי לדבר ה’, שחי את עולם היין לא מהצד אלא מבפנים. חובב יין שנים רבות, ואף זכיתי לעבוד בפועל בביקבוק ובפיקוח כשרות ביקבים שונים בארץ. את כתבותיו של אלון גונן באתר “אכול ושאטו” יוצא לי לקרוא רק ביום ראשון – כדרכו של מי ששומר שבת – ולא מתוך קלות דעת, אלא מתוך רצון להבין, להקשיב, וגם להתווכח.

אי אפשר להתעלם מכך שהכתבות באתר ידועות כפרובוקטיביות. לא פעם האג’נדה המלווה אותן נתפסת כניגוח חריף של הדת ושל מערכות הכשרות. בשל כך, חלק מהכתבות מצונזרות באתרים חרדיים, ולעיתים אף יש הוראה מפורשת שלא לקרוא קטעים מסוימים – בעיקר כאשר יש פגיעה בכשרות, או טענות על עושק, רמאות, ניצול כוח ומעמד בתעשיית היין הישראלית.

וכאן אני מודה ביושר: לא נעים לקרוא את זה. הדברים מכאיבים, לעיתים מקוממים, ולא פעם יוצרים אנטגוניזם עמוק, עד תחושה של “מלחמת אחים”. התורה הרי מזהירה אותנו: “לא תשנא את אחיך בלבבך” (ויקרא י״ט, י״ז),וחז״ל החמירו מאוד בכל מה שמוביל לפירוד ולשנאה.

אבל יחד עם זאת – ויש לומר זאת באומץ – כולם בסוף קוראים. מסכימים או לא מסכימים. והדעות שעולות שם אינן מומצאות. הן קיימות בשטח. הן נשמעות במסדרונות, בשיחות סגורות, וגם בדיונים פנימיים באתרי יין חרדיים, שרק מעטים מוכנים לדבר עליהם בקול רם.

הדת איננה מקשה אחת. “כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות” (ברכות נ״ח ע״א). יש יראי שמיים באמת, ויש כאלה שפחות. יש מי שמקדש שם שמיים בעבודתו, ויש מי שמעשיו – גם אם עטופים בלשון של כשרות – גורמים לחילול השם. והרי אמרו חז״ל: “איזהו חילול השם? … כל שעושה דבר שאין הבריות מרננות אחריו” (יומא פ״ו ע״א).

במגזר שלנו, לא פעם “הס מלהזכיר” נושאים שנתפסים בציבור הכללי כעושק או ניצול. השתיקה נוחה, אך היא מסוכנת. לא פשוט לי לכתוב את הדברים הללו, אבל האמת מחייבת. “מדבר שקר תרחק” (שמות כ״ג, ז׳), גם כשלא נעים.

ואולי כאן טמון העיקר: אלמלא כתבות כאלה, אלמלא המראה שמוצבת מול עינינו – גם אם היא מעוותת לעיתים, גם אם היא כואבת – אנחנו עלולים למצוא את עצמנו כשני עמים. מי שמאמין באמת ובתמים לא יכול להמשיך לכסות את עיניו. הנביא כבר זעק: “הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ… פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע” (ישעיהו נ״ח).

אהבת התורה ואהבת האמת אינן סותרות זו את זו. להפך. רק מתוך בירור פנימי, יושר והקשבה – גם לביקורת קשה – נוכל לתקן, לחזק את האמון, ולקדש שם שמיים באמת.