אנחנו במערכת אכול ושאטו כואבים ואבלים כבר 630 ימים על כל החיילים והחיילות שנפלו במלחמה, על כל האזרחיות והאזרחים שנטבחו, מאחלים החלמה לפצועים, שמחים על שובן הביתה בחיים של אמילי, דורון, רומי, לירי, קרינה, דניאלה, נעמה, ארבל, אגם. שמחים על שובם של גדי, עופר, קית', ירדן, חמשת התאילנדים, אוהד, אור, אלי, יאיר, סשה, שגיא, הישאם, אברה, אליה, טל, עומר ונקרט, עומר שם טוב, עידן. אבלים מכל הלב על החללים שהוחזרו: שירי ביבס, כפיר ואריאל, עודד ליפשיץ, שלמה מנצור, צחי עידן, איציק אלגרט, אוהד יהלומי, ג'ודי ויינשטיין-חגי וגדי חגי, נטפונג התאילנדי, יאיר (יאיא) יעקב, אביב אצילי, עפרה קידר, יונתן סמרנו, שי לוינסון – יהי זכרם ברוך. מייחלים לשובם של כל 50 החטופים שנשארו בשבי – עכשיו!

פרסי דקנטר 2025 – 97 לשני יקבים ישראליים: מדליות, מוניטין ומה שביניהם

אלון גונן: נוכח פרסום הזוכים בפרסי דקנטר לשנת 2025, נשאלת השאלה: מה זורם באמת בתוך הבקבוק עטור המדליה – ומה זה אומר על תעשיית היין הישראלית? תחרות Decanter World Wine Awards (DWWA) נחשבת לבמה המשפיעה ביותר בענף היין העולמי. מאז נוסדה ב-2004 על ידי מגזין Decanter הבריטי, היא הפכה לזירה שבה מתמודדים מדי שנה מעל 18,000 יינות מכל העולם, כולל יקבים קטנים ממדינות פחות מוכרות – גם מישראל.

מה שהופך את תחרות דקנטר ליוקרתית ואמינה היא השילוב בין טעימה עיוורת מוקפדת, שופטים מובילים מהעולם (מאסטרים ליין, סומליירים, ייננים ומבקרים), ואחוזי הצלחה זעומים למדליות הגבוהות – מייצר תחרות שמהווה חותמת איכות אובייקטיבית שאין לערער עליה. לכן גם יקבים ישראלים שולחים לשם יין. מדליית זהב או כסף אינה רק תעודת כבוד, היא יכולה להעניק כניסה לשווקים חדשים, מקצרת תהליכי שיווק, מסייעת לחדירה לתפריטי מסעדות, למדפים בחנויות מתמחות ולקטלוגים של יבואנים.

אין ספק שבשנים האחרונות יינות ישראליים הפכו מתוחכמים יותר, מדויקים יותר, והם מבקשים להיתפס כמתחרים לגיטימיים לצד צרפת, ספרד וצ׳ילה. דקנטר עוזרת לסמן שיין כשר אינו בהכרח יין נישתי. מעבר למדליות, התחרות מספקת ציונים, הערות והמלצות שיפוטיות. עבור ייננים שמחפשים לחדד את הסגנון שלהם ולדייק את הביטוי הטרוארי, מדובר במשוב שקשה להשיג במקום אחר.

בין אלפי הבקבוקים שנשלחו לטעימה השנה, שני יקבים ישראליים – גבעות ורמת הגולן, הצליחו לבלוט ממש בקצה העליון של הסקאלה, עם ציון 97 לכל אחד מהם – מדליית פלטינה ותואר Best in Show. צריך להבין שמדובר בהישג נדיר שמוענק ליין בעקבות טעימות חוזרות וקפדנות יתרה מצד השופטים. יקב רמת הגולן עם קברנה סוביניון 2021 – יין דגל שממשיך להדהים. שילוב של עומק פרי, רעננות צפונית וטיפול עץ מדויק. זהב טהור, או במקרה של דקנטר: פלטינה. יקב גבעות עם רז 2019 – הפתעת השנה. יין מהשומרון עם ביטוי מינרלי, מורכבות וניחוח אזורי. הוכחה שהשוליים הגיאוגרפיים כובשים את המרכז.

זכייה זו מצביעה בבירור על שני סגנונות ושתי פסגות מקצועיות מרשימות של שני ייננים: ביקב רמת הגולן, ויקטור שונפלד –  מהאדריכלים של יין ישראלי מודרני, ממשיך להציב את רמת הגולן ברף עולמי. ביקב גבעות, שיבי דרורי – פורץ דרך בטרואר ובחקר הזנים המקומיים, מציב את היקב בלב מפת האיכות הבינלאומית. שניהם מוכיחים כי כשהחזון מדויק והיד מקצועית – גם יין ישראלי מגיע לפסגת העולם.

אחרי שציינו את שיאי התחרות והיינות שכבשו את הפודיום – הגיע הזמן לרדת מהפסגה אל שיפולי ההר, ולסקור את שאר היינות שזכו להכרה. גם אם לא כולם גרפו זהב, לא מעט יקבים ישראליים קיבלו מדליות מכובדות וציונים גבוהים, שמעידים על רמת עשייה יציבה, מקוריות וסגנון. הנה כמה מההצלחות הנוספות שראויות לציון. אני מרשה לעצמי לכתוב מספר מילים על היינות והניתוח שלי למה הם זכו.

ציון 95 – מדליית זהב

יקב ברקן – סופרייר קברנה סוביניון 2020: גוף מלא, טאנינים מודרניים, בשלות ודיוק – קלאסיקה ישראלית בזירה הבינלאומית.

ציון 94 – על סף זהב

יינות מרשימים עם אופי ייחודי, שלעיתים חסר להם רק ניואנס קטן כדי לפרוץ לציון 95.

יקב בן-חיים – גרנד רזרב מנרה קברנה סוביניון 2019: יין אלגנטי, בעל ניחוחות בורדולזיים וטביעת אצבע של יינן אומן.

ציון 93  – כסף גבוה

רמות גבוהות מאוד של עשייה ייננית, ביטוי אישי או חדשנות סגנונית.

יקב הר אודם – אלפסי אדום 2020: מהדורה מיוחדת עם אופי צפוני ייחודי. ממשיך למצב את הר אודם כיקב עם זהות ברורה.

יקב פסגות – בלאן דה בלאן 2015: מבעבע עם גיל מפתיע ואיכות שלא מביישת יינות שמפניה.

יקב טפרברג – אסנס קברנה סוביניון 2020: אחד הדגלים של טפרברג – עוצמה, פרי בשל ודיוק טכני.

יקב רקנאטי – ספיישל רזרב 2018 וקריניאן פרא 2018: תמהיל מורכב מול יין פראי, ארצי ומתובל. רקנאטי ממשיך לרקוד בהצלחה על שני קצוות.

ציון 92 – כסף מכובד

יינות טובים מאוד, שמגיעים מתמהילים פחות צפויים או זנים נישתיים.

יקב שילה – פטיט סירה 2021: עוצמה אמריקאית באופייה – יין עשיר, בשרני ועתיר טעם.

יקב ציון – אסטייט שיראז 2023: צעיר, אבל מצליח להרשים. פירותי, מתובל, ומעיד על מגמה חדשה ביקבים ותיקים שמתחדשים.

יקב יזרעאל – מגידו 2021: תמהיל ים-תיכוני מובהק – תעוזה לצד ריכוז.

יקב תל שיפון – געש 2021: שם שעוד ישמעו עליו הרבה. גולן דרומי בביטוי אישי.

יקב כרמל – קברנה סוביניון פטיט סירה 2021: בלנד שעובד – מביא מיזוג של עוצמה עם מסורת.

יקב רמת הגולן – פטי ורדו 2021: זן קשה לביצוע – ובכל זאת קיבל קרדיט מרשים.

ציון 91 – כסף נמוך – אזכור לשבח

יינות טובים מאוד, אך עם הערות מינוריות לגבי פרופורציות או סגנון.

יקב כרמל – קברנה סוביניון אפלסיון 2021: פרויקט טרוארי מעניין. הצעד הבא בתהליך המיתוג המחודש של כרמל.

יקב בן-חיים – דיוק 2020: יין מסדרת גרנד רזרב של היקב – בלנד של פטיט סירה, מרלו וקברנה סוביניון, ששם לו למטרה ללכת על הגבול שבין עידון לאינטנסיביות. הצליח – כמעט.

ציונים 86–89 – ארד

מה ניתן ללמוד מציונים אלה? המספרים עצמם לא בהכרח מראים על יין לא טוב, אלא על התאמה חלקית בלבד לקונספט התחרות. וכמובן שאם להיות ציני אז השאלה היא מה השתבש פה? או: מה אפשר ללמוד מזה? כשמסתכלים על הציונים של חלק מהיקבים המוכרים, קל להתבלבל. אם יקב מוביל מקבל 87 או 86, זה לא בהכרח אומר שהיין לא טוב אלא שהוא לא היה מותאם לזירת השיפוט של דקנטר. הנה כמה סיבות עיקריות: יקבים גדולים כמו רקנאטי או רמת הגולן אולי בחרו לשלוח יינות פחות יוקרתיים, מסדרות כמו גמלא, ירדן שרדונה או יינות שאינם רזרב. זה לא ש"היין גרוע", אלא שהוא לא נבנה מראש כ"יין לתחרות". יין שמכוון ל-90+ צריך עומק, מורכבות, ולעיתים גם אריזת פרמיום. זה גם עניין של גיל מסוים. כמה מהיינות שנשלחו היו פשוט צעירים מדי – במיוחד האדומים. לדוגמה: פסגות אדום 2023, פסגות קברנה פרנק 2023, תבור סוביניון בלאן 2024, גבעות פינו נואר 2023.

בציר 2023 הוא צעיר מאוד במונחי תחרות,  ויינות כאלה עדיין לא "נפתחו" – אדומים בפרט זקוקים לזמן בבקבוק כדי להגיע לאיזון. שופטים כמו בדקנטר עלולים לראות בזה חוסר בשלות. ויש את היקבים ששלחו "זנים בעייתיים" – זנים כמו מלבק, מרסלאן או ויונייה  שאינם מיינסטרים בתחרויות בינלאומיות, זוכים לפחות חסד. במיוחד כשמגיעים מאזורים חמים כמו ישראל, הם עלולים להיתפס כ"שטוחים", אלא אם יש להם ייחוד מובהק מאוד. היינות עם ציונים 86–89 הם לא גרועים, אלא פשוט לא בלטו. טעמים גנריים, מבנה צפוי, או חסר "וואו". בתחרות מול מאות יינות, צריך ייחוד. דוגמאות:

יקב רקנאטי – לבנון קברנה סוביניון 2020: 89. לא רע בכלל – אבל מרמז על פחות מורכבות, או גיל צעיר מדי. אולי גם מיצוב הסדרה פחות יוקרתי. נכון שעל הבקבוק כתוב 'רזרב. בספרד יש חוק מתי מותר לרשום על הבקבוק רזרב או גרנד או קריאנזה. גם באיטליה ובצרפת, וכמובן גם שבארצות הברית. אצלנו אין.

יקב פסגות – מלבק 2024: ציון 86, מוקדם מדי. יין כזה לא מוכן לשיפוט – זו בעיה באסטרטגיית שליחה.

יקב גבעות – פינו נואר מחול הכרמים 2023: ציון 86. פינו נואר הוא אתגר באקלים הישראלי. גם כשיש ייחוד, לא תמיד זה מדבר לשופטים בריטיים שמצפים לעידון ומינרליות, וכנראה שגם כן צעיר מדי.

אז מה אפשר לעשות? לבחור יינות בקפידה, רק כאלה שמוכנים, עם ייחוד, עומק ופוטנציאל גבוה. לא לשלוח בצירים צעירים מדי – במיוחד אדומים. לא להיבהל מציון "נמוך" – 88 זה עדיין "טוב מאוד", פשוט לא מבריק. להבין את שפת השיפוט,  מה שמרגש את הצרכן המקומי לא בהכרח מתורגם לציון גבוה בתחרות בינלאומית. שופטי דקנטר מחפשים איזון, מורכבות ודיוק.

בשורה התחתונה

ציונים בינוניים אינם כישלון – אלא תזכורת חשובה: תחרות דקנטר אינה במה שיווקית בלבד, אלא שדה קרב סגנוני, טכני ואסטרטגי. כשיקב בוחר לשלוח יינות צעירים מדי, סדרות פחות מבוססות או זנים בעייתיים – גם אם מדובר ביין מצוין בשוק המקומי, הוא עלול לא לבלוט או "ליפול בין הכיסאות" של טעמי השופטים. ציון 86–89 אינו בהכרח שלילי, אך הוא מאותת על פער – בין כוונה למימוש, בין סגנון ישראלי לאירופי, ובין הרצון להכרה לבין ההבנה מה באמת נדרש כדי לזכות בה. יינן חכם ילמד מכך ולא ייבהל. זה לא סוף פסוק – אלא תמרור לשיפור.

אל תשכחו את הבית

תחרות דקנטר היא במה יוקרתית, וכבוד גדול להביא ממנה מדליה – אין ספק. אבל בתוך כל ההתרגשות והברכות, חשוב לזכור: רוב מוחלט של היין הישראלי – מעל 80%, נשאר ונמכר כאן, בישראל. הקהל המקומי לא בוחן יינות לפי ציוני 95 או מדליית זהב בלונדון. מבחינתו, מדליה מתחרות כמו טרה וינו הבינלאומית שווה לא פחות – לפעמים אפילו יותר, כי היא משקפת טעימה מקומית, קונטקסט תרבותי, והערכה של שופטים שמכירים את הטרואר ואת הסגנון הישראלי לעומק.

אז נכון, מדליה מדקנטר עושה כבוד – אבל היא לא תחליף למיתוג אמיתי, עקבי ומקומי. הרבה פעמים השגת הציון היא יותר עניין של אגו – של בעלי יקבים, של ייננים, או לכל היותר תירוץ להחליף צוות מקצועי. אבל מי שבאמת שותה את היין, מזמין אותו, משתף עליו ברשתות – זה הקהל כאן בארץ. אל תוותרו על תחרויות מקומיות. אל תזלזלו בפרסים מ'אשכול הזהב' או מ'בסט ואליו'. הן לא פחות חשובות, לפעמים אפילו יותר – במיוחד אם אתם רוצים לבנות קהילה, מותג, וזיכרון טעמים שיישאר עם הצרכן לאורך זמן. בסופו של דבר, היין נמזג אל תוך כוס ישראלית. תנו לו את הכבוד הראוי לו.

יונתן לבני טעם יינות חדשים של יקב סוסון ים

כשאני כותב על יקב סוסון ים במושב בר גיורא שבהרי יהודה ועל היינן שלו זאב דוניה, אני תמיד מוסיף גילוי נאות. מאחר שזאב ואני חברים קרובים,  ניתן לחשוד בי שאינני אובייקטיבי כשזה מגיע ליינותיו. אך אם לא אכתוב על יינות היקב, הרי שלא אכתוב על אחד  הייננים המרתקים בישראל, שעושה יינות מיוחדים ושונים מהרבה יינות אחרים בארץ. מי שקורא את הגיגיו של זאב בפייסבוק יודע  שמדובר בפילוסוף, בעל יכולת כתיבה מיוחדת במינה, שעשה סרטים וגם כותב ספרים – לאחרונה כתב את ספרו הרביעי. בשנים האחרונות הצטרף אליו אדר בן שלוש, כיינן העוזר לו ומוסיף הרבה להכנת היינות.

לאחרונה שתיתי את יינותיו החדשים, וגם השוויתי אותם לאותם יינות מבצירים קודמים של היקב. אחד החידושים החשובים ביצירת יינותיו של זאב, הוא השימוש בתסיסה בשמרי בר מקומיים בלבד, ללא כל תוספת של שמרים אחרים. מארץ אחרת. הוא אומר כי הוא רוצה  לייצר יינות מקומיים, המבטאים את האזור בו הכרם נטוע. "שמרים מעמק הרון וממקומות אחרים, הם שמרים מצוינים הנותנים תוצאות נהדרות – אבל השאלה שאני שואל את עצמי אינה מה הכי טעים, אלא מה מבטא בצורה הטובה ביותר את המקום בו הענבים גדלים". לפיכך כל היינות העשויים מענבים הגדלים בבר גיורא, עשויים כבר מספר שנים משמרים טבעיים ממקום הגידול. לדעת זאב, יין שתסס משמרי בר מקומיים יעניק הרבה טעמים בפה, והוא מרתק יותר מיין שתסס משמרים שהוספו לו. היקב ויינותיו אינם כשרים.

שנין בלאן ג'יימס 2022,2021,2020 – שנין בלאן הוא ענב לבן רב צדדי ביותר, ממנו ניתן להכין החל מיינות מבעבעים, יינות יבשים, וכלה ביינות קינוח מתוקים. מקורו של הזן בעמק הלואר בצרפת, בעיקר בעיירה ווברה (Vouvray), שם גם קיבל זאב דוניה תואר אבירות כמומחה לזן מיוחד זה שגדל באזורים קרים כמו ווברה, אבל גם בארצות כמו דרום אפריקה וקליפורניה בחוף המערבי של ארה"ב. גם בישראל, ובעיקר בשנים האחרונות, מגדלים לא מעט גפנים של ענבי שנין בלאן. את השנין בלאן הראשון שלו ייצר זאב בשנת 2007, מכרם בן 30 שנה שלא קיים יותר. בשנת 2010 הוא יצר את השנין מהכרם שלו הסמוך ליקב, והחל מ-2017 הוא  משתמש בשמרי בר בלבד, כפי שציינתי שהוא עושה היום בכל יינותיו המגיעים מהכרם בבר גיורא. ליינות השנין בלאן שלו קרא זאב "ג'יימס", על שם רוני ג'יימס ז"ל, שהיה היינן, הכורם ואבי יקב צרעה, ואחד ממוריו. גי'ימס 2020  הוא שנין יבש ביותר, ומאפיין בטעמו את הזן. היין שהה 9 חודשים בחביות  עץ ישנות, והתוצאה יין  מאוד איכותי. ג'יימס 2021 נעשה גם כן באותו אופן, ולמרות זאת טעמו שונה מזה של השנה הקודמת – הוכחה לכך שאותו זן ואותו אופן ייצור מניבים לא אחת יין שונה בטעם מקודמו. לי ה-2022 היה הטעים ביותר. "זה יין העשוי מאותם תווים", מסביר זאב. אותו זן, אותה חלקת קרקע, אותה צורת ייצור, ובדיוק אותו יין אך בטעם שונה כמעט לגמרי: "ללמדך שכמו במוסיקה, כל מנגינה שונה, אפילו כשמדובר בתווים זהים". גי'ימס 2022 – 142 ₪.   

Faithfull 2022 – יין על שמה של מריאן פיית'פול (Marianne Faithfull) – זמרת ושחקנית בריטית, שהתפרסמה במהלך ארבעה עשורים והלכה לעולמה בינואר השנה. זאב דוניה הוא איש  ספרים וגם אוהב מוסיקה, ולכן קרא על שמה יין חד פעמי שהוא ייצר מ- 82% ענבי סירה ו-18% קונואז – זן ענבים אדום שמקורו בעמק הרון שבדרום-מזרח צרפת, שם בדרך כלל מוסיפים אותו לזנים אחרים, כמו למשל ליינות שאטונף דו פאפ. לא אחת עשה דוניה יינות קונואז זניים. הפעם הוא הוסיף אותו לענבי סירה, ויצר ממנו יין ששהה 20 חודש בחביות עץ ישנות וטעמו מאוד נגיש וייחודי. בטעימה ברור שזהו יין שיתיישן היטב. אני מציע לצננו מעט בטרם השתייה. 180 ₪ – יקר אבל טעים.

לנון 2020, 2021, 2022 – בשנים הראשונות של ה'לנון' התבסס היין על ענבי זינפנדל, עם תוספות של פטיט סירה ומורבדר מהכרם בבר גיורא, שיושנו 18 חודשים בחביות עץ אלון אמריקאיות. לנון 2020 נעשה רק מענבי זינפנדל מכרם אורגני של היקב, עם יבול נמוך אך איכותי. זינפנדל הוא זן שמקורו באיטליה, שם הוא נקרא 'פרימיטיבו', והובא על ידי מהגרים איטלקיים לארה"ב באמצע המאה ה- 19. היום הוא מיוצר בעיקר בארצות הברית. זהו זן עשיר בסוכר, ולכן לפעמים יש בו אחוז אלכוהול גבוה. הוא גם זן קשה לגידול, ולכן יש רק מעט יקבים בישראל העושים ממנו יין. דוניה הסביר לי בזמנו כי "זינפנדל הוא האנטיתזה האמריקאית לקברנה של חליפות ערב ועניבה שחורה". זן הזינפנדל ניטע בבר גיורא בצפיפות מרובה, הגורמת לגפנים עקה (סְטְרֵס), ולכן היבולים קטנים אך עם איכות מצוינת. גם בזינפנדל לא משתמש זאב בשמרים, אלא רק מסתמך על שמרי בר מהכרם בלבד. אני מודה שאני חסיד של הזן, ונהנה מהיינות האלה שלו. לנון 2022  היה טעים לי יותר מהקודמים לו. היין שהה 20 חודשים בחביות עץ אמריקאיות, ובלט בו השוני מיינות הזינפנדל  ישראלים אחרים. כשאמרתי לו שכך אני חש, הוא השיב לי שוב עם דוגמה מעולם המוסיקה – הפעם מהמוסיקאי האמריקאי פיליפ גלאס, שחגגו לו השנה 88, ושאמר לא אחת: "ככל שאתה מְתַרְגֵּל יותר כך אתה נהיה טוב יותר" – "ככה גם אני מרגיש לגבי הזינפנדל שאני מייצר". כשדיברנו על הזינפנדלים השונים של היקב , הוא הביא לי מהחבית את הזינפנדל 2023 שמבוקבק בימים אלה, ונתן לי לטעום אותו – לטעמי, זהו הטוב ביותר מכל הזינפנדלים שיוצרו על ידו. 126 ₪ – מומלץ ביותר. לא להחמיץ.

המינגווי 2021 – יין על שמו של ארנסט המינגווי – הסופר והעיתונאי האמריקאי המפורסם. בלנד מבוסס על ענבי פטיט סירה, סירה וקברנה סוביניון. דוריף – השם המקורי של זן הפטיט סירה. שימש שנים כ"תבלין הבית" של יקב סוסון ים, כמו בקליפורניה בארה"ב. כאן הפטיט סירה קיבל מהיקב את קדמת הבימה של היין ומהווה 60% ממנו. היין שהה 18 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי ואמריקאי. יין מלא, עשיר בטעמים של פירות כהים. זקוק לזמן כדי להירגע, ולכן אני ממליץ לפתוח אותו כמה שעות בטרם שתייתו, ולהשאירו, אם אפשר, בדיקנטר. 150 ₪.

 מונק 2021 – אדוארד מונק היה צייר אקספרסיוניסטי נורווגי, ואחד האומנים שהשפיעו ביותר על זרם אומנותי באומנות. יצירתו המוכרת ביותר היא "הצעקה", המראה אדם זועק על גבי גשר על המים. בסוסון ים  עושים מונק מ-100% דוריף – פטיט סירה. יש לא מעט חובבי יין הסבורים שדוניה עושה כבר שנים את הדוריף הטוב בארץ. ד"ר נחום בגלייבטר – מנתח לשעבר בבית חולים הדסה, והיום גם שף במסעדה בעין ראפה ליד ירושלים, פרסם בפייסבוק שהוא סבור שהמונק הוא מהטובים בעולם היין. שוב, יין ששהה בתסיסה טבעית כ-20 חודש בחביות. למרות זאת העץ לא השתלט על טעמי היין, שהינו עוצמתי ומרוכז ביותר, וגם אותו אני ממליץ להעביר לדיקנטר מספר שעות בטרם השתיה. יין חוויתי. 166 ₪.

יקב סוסון ים – מושב בר גיורא. להודעות: 055-5607012. תיאום ביקור והזמנת יינות כאן

שני פרסים יוקרתיים לאדם מונטיפיורי בפורטוגל – הישג היסטורי ליין הישראלי

אלון גונן: בשבוע שעבר נרשמה נקודת ציון נדירה ומעוררת גאווה בתעשיית היין הישראלית: אדם מונטיפיורי, מהדמויות הבולטות והמשפיעות בתחום היין בארץ ובעולם, זכה בשני פרסים ראשיים בטקס פרסי Gourmand (גורמנד) הבינלאומיים שנערך בפורטוגל, במסגרת Cascais World Food Summit. מדובר בזכיות פנומנליות – לא רק בזכות הכתיבה יוצאת הדופן של אדם, אלא גם בזכות היקבים שמככבים בלב הסיפורים: יקב רמת הגולן ויקב קסטל – שני מוסדות ששינו את פני היין הישראלי.

מונטיפיורי גרף את הפרסים בשתי קטגוריות יוקרתיות: הספר הטוב ביותר בחצי כדור הארץ הצפוני – על הביוגרפיה של Domaine du Castel (יקב קסטל); וספר היין הבינלאומי הטוב ביותר של השנה – על  ספרו Golan Heights Winery (יקב רמת הגולן).

פרסי גורמנד מוענקים משנת 1995 כיוזמה של אדואר קואנטרו נשיא ומייסד פרסי Gourmand, בן למשפחת יצרני הליקר המפורסם וקוניאק רמי מרטן. הפרסים נחשבים ל"אוסקר של ספרי האוכל והיין", ומוענקים מדי שנה לכותבים ויוצרים מרחבי העולם עבור ספרים בנושאי אוכל, יין, תרבות קולינרית ותזונה. התחרות פתוחה לכל שפה ומדינה, ומדי שנה יש בה למעלה מ־200 משתתפים מכל קצוות העולם. מטרת הפרסים היא לעודד גיוון תרבותי, לטפח קשרים בין עמים ולשמר זיכרון קולקטיבי דרך מטבח, סיפור – ויין.

במהלך הטקס שנערך במרכז הקונגרסים בעיר אשטוריל שבפורטוגל, שיבח אדואר קואנטרו, את מונטיפיורי על תרומתו יוצאת הדופן לעולם הספרות הקולינרית ולתרבות היין הישראלית. על ספרו Domaine du Castel הוא אמר: "תודה על סיפור עשיר שמתאר בתשוקה, נחישות וחזון של אדם אחד שסייע בעיצוב תעשיית היין המודרנית בישראל. בזכות נקודת המבט הייחודית שלך והכתיבה המיומנת, אתה מחייה את מסעו יוצא הדופן של אלי בן-זקן ומשפחתו, שהפכו את יקב קסטל ליקב בעל שם עולמי. זהו פרק חיוני בהיסטוריה של היין הישראלי – המסופר בעומק, ברגש ובתבונה."

על ספרו Golan Heights Winery אמר אדואר קואנטרו: "ברכות לאדם מונטיפיורי על חקירה מרתקת של אחד מהיקבים האייקוניים בישראל. כאדם שיודע הכול על היין הישראלי, אתה חולק בנדיבות את הידע העמוק והתשוקה שלך עם העולם. הספר הוא חגיגה אמיתית של היינות הייחודיים של רמת הגולן, ומקומם המרכזי בתרבות היין התוססת של האזור."

שני יקבים – מהפכה אחת

יקב רמת הגולן נחשב לגורם המרכזי במהפכת האיכות של היין הישראלי מאז שנות ה־80, כשהביא עמו גישה חדשנית ורמה מקצועית חסרת תקדים. יקב קסטל של אלי בן זקן, היה יקב בוטיק מהראשונים בארץ, והוכיח שיין ישראלי יכול לעמוד בשורה אחת עם היינות המשובחים בעולם. שני הספרים של מונטיפיורי מצליחים ללכוד את רוחם של היקבים האלה – כל אחד בדרכו, ולשלב בין עומק היסטורי, תרבותי ואנושי. זוהי כתיבה שמנציחה לא רק עשייה מקצועית, אלא גם חזון ואמונה.

האיש שהפך את היין הישראלי לסיפור בינלאומי

אדם מונטיפיורי, יליד לונדון, עלה לישראל בשנת 1989, ומאז הפך לדמות מפתח בתעשיית היין המקומית. את דרכו החל באנגליה כמנהל תחום היין ברשת Bass Charrington, ובישראל הצטרף תחילה ליקב רמת הגולן, ובהמשך כיהן בתפקידי ניהול ביקב כרמל במשך כמעט שלושה עשורים. כיום הוא סופר, יועץ, מרצה, וכתב היין הקבוע של עיתון The Jerusalem Post. מונטיפיורי זכה לאורך השנים בפרסים רבים, כולל פרס על מפעל חיים, והוא חבר בארגון היוקרתי Circle of Wine Writers  בלונדון.

ובנימה אישית

בזמן שישראל מצויה בעיצומה של מערכה להגנת הדור הבא, עמד אדם מונטיפיורי על במה בינלאומית בפורטוגל וקיבל שני פרסים יוקרתיים על תרומתו יוצאת הדופן לתרבות היין. דווקא בימים כאלה, כשהעולם נושא עיניים לישראל בעיקר בהקשרים של בידוד ומלחמה, הרגע הזה מהווה תזכורת חזקה: ישראל הקטנה היא לא רק מדינה במצב חירום – היא גם תרבות חובקת עולם, יצירתית, עמוקה ומחברת.

ישראל אינה רק מעצמת הייטק, היא גם כוס יין שמגשרת בין עמים, סיפור שמשלב מסורת, חדשנות וזהות. והנה, דווקא בזמנים הקשים ביותר, מגיע רגע כזה;  כל כך חשוב, כל כך מרגש, שמוכיח כי יש מי שנושא את דגל התרבות הישראלית בגאווה אל מעבר לים.

אדם מונטיפיורי עשה זאת בגדול. האיש הנכון, בזמן הנכון, במקום הנכון. ההישג הכפול שלו אינו רק אישי – הוא הישג לאומי. תעשיית היין הישראלית כולה מצדיעה לו. כי יין טוב הוא הרבה יותר ממשקה – הוא סיפור, הוא שליחות, והוא מורשת. והיום הסיפור הזה נכתב באותיות של זהב על הבמה העולמית. אדם – שאפו.

יין אדום – בין נעמי שמר וסאבלימינל לבטהובן של יאיר היידו

אלון גונן: עשרים ואחת שנים עברו ממש אתמול (26.6.2004) מאז מותה של נעמי שמר, ובשבוע האחרון ברדיו לא מפסיקים לשדר את שיריה. 'שיר האורח' שלה (מה נציע לאורח? טנא ירוק, פרח לבן, יין אדום, פת במלח) נוגן עשרות פעמים, בשבוע שבו מדינת ישראל לקחה אחריות על הדור הבא, שבוע שבו התנהלה מלחמה כחלק מהמאבק בגרעין האיראני, שבוע שבו מאות טילים בליסטיים נורו לעבר הארץ.

בזמנים כאלה, כשהקולקטיב מתמודד עם איומים קיומיים, מילותיה של נעמי שמר, ושיריה העמוקים, מלאי הרגש והמשמעות, מקבלים משקל נוסף. בין כל הרעש והסערה, בין הפחדים והחרדות, נשאר מקום לשולחן משותף, לכוס יין אדום, לסמל של שותפות, תקווה ועמידה איתנה. היין בשיריה אינו רק סמל למסורת וקדושה, אלא גם למורכבות של החיים כאן, בין רגעי הקרע לרגעי האחדות, בין כאב לשמחה, בין עתיד לאור עבר.

לשיר זה יש גם גרסה של סאבלימינל, עם מילים שעברו שינוי וגם שמו שונה ל'פת במלח'. בגרסה זו מתנקז כל הסיפור שלנו, והיין האדום בשיר הוא הרבה יותר ממשקה. הוא סמל שמספר סיפור מורכב, עמוק ורב-שכבתי על החברה הישראלית, על ההיסטוריה שלנו, ועל הקשרים האישיים והלאומיים שמרכיבים אותנו. כשאנחנו חושבים על יין, האסוציאציה הראשונה היא לעיתים על הקידוש, על טקסי הדת, על סמל של קדושה שמלווה את העם היהודי מאז ומתמיד.

נעמי שמר, בת קיבוץ, אישה שחיה וחונכה ברוח הציונות, ידעה היטב את המשמעות הזו. היא ידעה מה משקל היין על השולחן, ידעה את הכוח של השיתוף, השותפות והברכה. אבל היין בגרסת סאבלימינל אינו משהו משמח ושמיימי, אלא גם דם ושבר. "היין הפך לדם." זו אמירה עמוקה, שמדברת על הפילוג, על הכאב הלאומי, ועל המאבקים הפוליטיים והחברתיים שפוצעים את החברה שלנו.

היין בשיר הזה מייצג את הדואליות הזו: מצד אחד יש בו את הפשטות של החיים בקיבוץ, את הטנא הירוק, הפרח הלבן, הפת במלח, הסמלים של ההרמוניה הטבעית, של החיים הפשוטים והכנים. מצד שני, יש בו את הכאב, את המתח בין קדושה לקרע, בין שותפות לפילוג. זה בדיוק היין שלנו, לא שייך רק לצד אחד, לדתיים או לחילוניים, היין הוא שותף למסע המורכב שלנו כעם וכחברה. הוא מזמין אותנו לשבת יחד, אפילו כשיש מחלוקות, לשתות יחד, ולזכור שהכוס המשותפת היא מה שמחבר בין כולנו.

היין האדום הוא סמל של חיים במלואם – הטוב והפחות טוב, השמחה והכאב, הקדושה והדם. השיר מזכיר לנו שאנחנו לא יכולים לבחור רק צד אחד, כי החיים עצמם הם דואליים. לכן, כשאנחנו שותים יין אדום, כשאנחנו מזמינים מישהו לשבת איתנו, אנחנו מזמינים אותו גם לחולל את השותפות הזאת מחדש, לא לוותר על השולחן המשותף. בין קדושה לקרע, בין חלום למציאות – היין הוא הזמנה להיות כאן ועכשיו, עם כל מה שיש.

"יש מלחינים ויש מבצעים"

הדברים נכתבים בהשראת יאיר היידו, שהרצה במסגרת "חמסה חמסה" באירוע הסיום של תחרות אשכול הזהב, על "בטהובן בבקבוק". היידו הסיט את החמסה שלו (5 דקות ו-55 שניות), למה שהוא קרא לו "זווית חדשה לגמרי" – יש מלחינים ויש מְבַצְּעִים. לדבריו, בעולם היין נוטע הכרם הוא "המלחין", הייננים הם ה"מבצעים", והטרואר הוא הפרטיטורה (דפי התווים של היצירה).

ואני לא יכול שלא לשאול את עצמי את השאלה, מה היה אילו בטהובן היה לא רק מלחין-קומפוזיטור אלא גם מבצע? כי נעמי שמר הייתה גם מלחינה מוכשרת וגם מבצעת מעולה – שילוב ייחודי שאיפשר לה להביא את שיריה לחיים בצורה ישירה, אישית ומלאת נשמה, כשהקול שלה הופך את המנגינות לחלק בלתי נפרד מהתרבות. לעומתה, בטהובן היה מלחין מבריק אך לא ביצע את רוב יצירותיו. בגלל חרשותו נמסרו יצירותיו לעולם דרך מפרשים אחרים. אם בטהובן היה גם המבצע של יצירותיו, אולי היינו זוכים לחוויה מוזיקלית עמוקה ואישית יותר, שבה כל ניואנס ורגש היו נאמנים לכוונה המקורית שלו, והיצירה הייתה מגיעה אל הקהל בלי תיווך, במגע ישיר של היוצר עצמו. כשמלחין ומבצע נפגשים בגוף אחד, כמו אצל נעמי שמר, נוצר חיבור ישיר שמאפשר לשירה לפרוץ ולגעת בלבבות, בעוד שבמקרה של מלחין בלבד, כמו בטהובן, היצירה עוברת דרך מתווכים, ומגיעה בדרכה שלה. לא פחות משמעותית, אך שונה במהותה.

הכירו את Ardeseal – פקקי יין מפלסטיק שמקורו בצומח

רני רוגל: הכתבה "סוד פקקי השעם" של אלון גונן שפרסמנו בשבוע שעבר, משכה הרבה תשומת לב ועוררה תגובות ברשתות החברתיות. כך התוודעתי לאריה דולגופולסקי שמייצג בארץ את חברת Ardeseal האיטלקית, שצברה ניסיון של יותר מ-20 שנים, ומכרה 30 מיליון פקקים מתוצרתה שעשויים מטכנופולימרים (פלסטיק שמקורו בצומח). מאחר שהמוצר אורגני ב-100%, הוא לא משפיע על טעמי היין, וגם אינו סופח נוזלים. בין המרכיבים האורגניים של הפקקים: קני סוכר, סלק סוכר, תאית וביו-מסה של שמן צמחי.

לפי החברה ונציגה בארץ, מהות ייחוד הפתרון שלה היא לספק מענה על כל פגמי הפקקים המוכרים בתחום, כמו  ביטול מלא ב-100% של בעיית ה-TCA, אותה תרכובת כימית בשם Trichloroanisole, שנוצרת כאשר פטרייה באה במגע עם שעם טבעי שעבר תהליך ניקוי בכלור. יתרון מוצהר נוסף: יצירת אחידות במיקרו-אוקסידציה, שמעניקה לא רק יכולת התבגרות איכותית בהרבה, אלא גם פותרת את הנושא של שׁוֹנוּת בין בקבוקים ומבטיחה אחידות של היינות גם לאורך שנים. ואם זה לא שכנע אתכם, לדברי החברה הפקקים מצוידים במנגנון ״אנטי שבירה״, שמבטיח פתיחה ללא קרעים או שברים גם לאחר 20 שנים בבקבוק. למוצר יש אישור FDA ותקן אירופאי. על לקוחות החברה נמנים יקבים רבים בצרפת – בורגון, בורדו, עמק הרון; איטליה, הונגריה.  

אריה דולגופולסקי הוא צעיר באר שבעי בן 27, שחי ופעיל בענף היין מגיל 18, בדגש על יינות ישראלים והנגשתם לקהל קוני ושותי יין. אל Ardeseal הגיע  דרך היכרות עם יבואן היינות דני מוסקוביץ, ויינות שהוא מייבא המצוידים בפקקים כאלה. אריה יצר קשר עם החברה, והוא מספר שקיבל בלעדיות ארוכת טווח, בישראל וגם בארצות נוספות. החוזה נחתם לפני 6 חודשים, מתוכם היה במילואים 5 חודשים. שוב לדבריו, נעשו ניסויים במספר יקבים גדולים ומנכ"ל החברה היה אמור להגיע מאיטליה למפגשים. אולי עכשיו זה יזוז. מי שתמכור את הפקקים בישראל היא החברה האיטלקית עצמה שזה המוצר היחיד שלה, לא אריה שמשמש כנציגה כאן.

מחירים? 0.43 יורו לפקק, כולל כל העלויות, לעומת פקקים של חברות אחרות שנמכרים במחיר של 0.3-0.7 יורו לפקק.

ליצירת קשר וקבלת פרטים: אריה דולגופולסקי, 050-4577752, [email protected]

עוֹלְלוֹת בִּקְצָרָה

"הסומלייה הצעיר לשנת 2025" דווקא סומליירית – נועה אבן ממסעדת מושיק&

אמנון פלד – חבר מסדר אבירי הגריל וחובב יין ותיק כתב לנו: "נועה אבן, הסומליירית של מסעדת מושיק&, הוכרזה כזוכה בתחרות "הסומלייה הצעיר לשנת 2025", שאורגנה על ידי מסדר אבירי הגריל בישראל זו השנה השנייה ברציפות – מעניין ששלושת הזוכות בתחרות הן נשים.

התחרות התקיימה בבית הספר לבישול "אורט דן גורמה" בתל אביב, כשבין השאר מטרתה לקדם את המודעות למקצוע מלצרות ואוצרות היין בישראל. הפן המקצועי נוהל על ידי  גיא הרן, וצוות השופטים כלל את יאיר היידו, הסומליירית שירה צידון ומדריך היין אביתר ברעם. על הכנת התחרות וארגון הלוגיסטיקה היה אמון נשיא הארגון, השף עידן הלפרין. לאחר מיון ראשוני נבחרו ארבעה מועמדים לשלב הגמר. התחרות כללה מבחן מעשי מול חבר השופטים, טעימה עיוורת של יין ומשקאות אלכוהוליים, ומענה בכתב על 20 שאלות בתחום היין והאלכוהול בעולם. השנה התקיימה התחרות בחסות חברת האחים שקד, יקבי ירושלים, חברת EQUIP, מחלבת כפר תבור, וחברת EuroStandart.

נועה אבן, סומליירית מסעדת מושיק& שזכתה בתחרות השנה, תשתתף בתחרות "הסומלייה הצעיר הבינלאומי 2025" שתתקיים בחודש ספטמבר השנה בז'נבה-שווייץ בחסות ההנהלה העולמית של מסדר אבירי הגריל הבינלאומי. במקום השני זכתה ניקה קרן – מנהלת משקאות ויין במסעדת R48, ובמקום השלישי דריה פרר – סומליירית ביקב ספרה. טקס חלוקת המדליות יתקיים באירוע השנתי של מסדר אבירי הגריל (ה""Chapitre), שיתקיים בקרוב בתל אביב.

מסדר אבירי הגריל (Chaîne des Rôtisseurs) הוא ארגון גסטרונומי בינלאומי שנוסד בצרפת במחצית המאה ה-13. מטרת המסדר היא קידום ושימור אמנות הבישול, והערכה וכיבוד מזון גורמה ויין. הארגון פועל ב-84 מדינות בעולם, ביניהן גם סניף ישראלי שנוסד בשנת 1968. חברי המסדר מתכנסים אחת למספר שבועות לארוחות מיוחדות באתרים קולינריים ברחבי הארץ, ואחת למספר חודשים באירוע בעולם. הסניף הישראלי תומך מקצועית וכלכלית בבית הספר לבישול לנוער שוליים שמנוהל על ידי עיריית תל אביב. בסיום הכשרתם עובדים הבוגרים כסו-שפים במסעדות שונות ברחבי הארץ."