שמענו בין הגפנים 28.11.25: היין הישראלי והחלום הסיני, טעימת מתיישנים של יקב אפק עם מימי בן יוסף, איפה באמת עומד היין הישראלי?

אנחנו במערכת אכול ושאטו כואבים ואבלים כבר קרוב ל-800 ימים על כל החיילים והחיילות שנפלו במלחמה, על כל האזרחיות והאזרחים שנטבחו, ומאחלים החלמה לפצועים. שמחנו על שובם של 20 החטופים החיים, והִתְעַצַבְנוּ על החללים זכרם לברכה שהוחזרו: סרן דניאל פרץ, יוסי שרעבי, גיא אילוז, ביפין ג'ושי הנפאלי, סמ"ר תמיר נמרודי, אריאל ברוך, איתן לוי, ענבר הימן, רס"ם מחמד אלאטרש, אליהו ("צ'רצ'יל") מרגלית, רונן אנגל, סאנטיה אוקארסרי התאילנדי, רס"ב מיל. טל חיימי, אריה זלמנוביץ, רס"ר מיל. תמיר אדר, סהר ברוך, עמירם קופר, אל"ם אסף חממי, סרן עומר נאוטרה, סמ"ר עוז דניאל, סמ"ר איתי חן, ג’ושוע לואיטו מולל מטנזניה, רס"ב מיל. ליאור רודאיף, סגן הדר גולדין, מני גודארד, דרור אור

בעזה נשארו שני חללים חטופים שחובה להחזירם ארצה: ‏ ‏‏רן גואילי, ‏סודתיסאק רינתלאק. נמשיך לעקוב ולהתייחס עד שהחלל האחרון יוחזר ויובא לקבורה.

מהיין אל הפוליטיקה: שתי כתבות, סיפור אחד

אלון גונן: לפעמים כתבה אחת מובילה לשנייה בלי תכנון מוקדם.  כך קרה אחרי שביקרתי בתערוכת היין בהונג קונג. הגעתי לשם כדי לכתוב על יינות, טרנדים וייצוא ישראלי – ויצאתי עם תחושה ברורה שהסיפור האמיתי בכלל לא נמצא בכוס.

מאחורי הדוכנים המבריקים והריחות המשגעים של יינות מכל העולם, עמד משהו גדול וכבד יותר: הנוכחות הסינית, השקט המדיני, והזהירות המוחלטת של כולם לומר את הדבר שאסור לומר בקול. הפער הזה בין עולם היין לבין "הפיל שבחדר" היה רגע שאי אפשר להתעלם ממנו.

משם התחיל החיבור: אם כך נראה המרחב העסקי־תרבותי, מה באמת קורה במערכת היחסים בין ישראל לסין מאחורי הקלעים? כך נולדו שתי כתבות: הראשונה בוחנת את נתוני יצוא היין הישראלי, בעוד השנייה חושפת את המפה הגיאו־פוליטית שמעצבת את כל הסיפור מאחורי הקלעים. יחד הן מספרות את אותו הדבר: כשסין נכנסת לתמונה, שום תחום אינו רק עסקי.

היין הישראלי והחלום הסיני: עשור של ניסיונות, טעויות והזדמנות שעדיין מחכה להתממש

כבר יותר מעשור שיקבים ישראליים מנסים לחדור לשוק הסיני, אחד השווקים הגדולים, הדינמיים והמורכבים בעולם. מי שהובילו ומובילים את הדרך היו יקב רמת הגולן ויעל גיא מנהלת היצוא, שיצרה לאורך שנים קשרים אישיים מתמשכים עם יבואנים, מסעדנים ומשווקים מקומיים. יחסי האמון האיטיים והרגישים הללו נבנו מול אתגרי מרחק, תרבות, בירוקרטיה, ובעיקר מול תקופת הקורונה, שעצרה לחלוטין את הפעילות לשנתיים, וקטעה תהליכים מבטיחים.

השאלה המרכזית נותרת פתוחה: האם בכלל משתלם ליצרני יין ישראלים להיאבק על מקום בשוק הסיני? מצד אחד, סין כבר מזמן אינה מדינה שצריך לחנך בה ואותה ליין. הצריכה גדלה, יש עידוד חברתי לשתייה, והמדינה השקיעה בשנים האחרונות בפיתוח תעשיית יין מקומית משלה.

לסין יש כל מה שיינן יכול לחלום עליו: מגוון טרוארים עצום, משאבי מים, כוח עבודה זול, ציוד מתקדם, ואפשרות ממשית להשתמש בהנדסה גנטית לשכפול שתילים איכותיים מאירופה בקנה מידה עצום. ידע אונולוגי שלא קיים או מוגבל, אפשר פשוט לרכוש, וכבר כיום ייננים מובילים מהעולם עובדים שם.

בינינו, הסינים לא צריכים את היין הישראלי – אנחנו הישראלים הם אלה שצריכים למצוא את הדרך להיות רלוונטיים עבורם. מדובר בשוק ענק שהיבוא אליו גדל ככל שהכלכלה מאפשרת זאת, אך זה גם שוק תנודתי ומאוד מורכב מבחינת מדיניות מכסים.

מחלת הקורונה החדשה, כפי שכינו אותה יבואנים, מתייחסת לשינויים התכופים במכסים ולהחלטות פוליטיות בלתי צפויות של הנהגה שאינה צפויה. כל זה יוצר מערכה סבוכה, בה רק החזקים או המותגים הברורים באמת מצליחים לשרוד.

כדי למכור יין בסין, לא מספיק להיות טוב. צריך להיות בעיקר יוקרתי, ובסין יוקרה אינה רק תג מחיר אלא סיפור, מיתוס, מעמד ונראות. הצרכן הסיני הממוצע לא מחפש טעימה עיוורת, אלא מותג נוצץ שמייצר אפקט "וואו": מתנה שאפשר להתגאות בה, מוצר שסיפורו גדול כמעט כמו טעמו.

בתוך האוכלוסייה העצומה קיימת גם קהילה נוצרית של מיליוני אנשים; קהל נקודתי אך איכותי, שמכיר את סיפור ישראל וארץ הקודש. דווקא כאן יש לישראל יתרון שטרם נוצל, היכולת להיות "יין מארץ התנ"ך". כדי להמריא בנישה זאת דרוש שיווק אחר: כניסה לכנסיות, שיתופי פעולה עם קהילות מקומיות, חנויות מתמחות, ויבואנים שמכירים את הסקטור ומסוגלים להשיג השפעה. לא מדובר במותג "כשר", אלא יין מארץ הקודש (זוכרים שמכרנו לגויים חול מארץ הקודש או מים קדושים? זה הכיוון). 

מעבר לכך, החדירה למסעדות היוקרה בהונג קונג ובסין מהווה נקודת מפתח לחדירה אמיתית, מדובר בעשרות מסעדות בעלות כוכבי מישלן, ומסעדות של בתי מלון יוקרתיים שמעסיקים שפים מכל העולם. אבל חדירה כזו דורשת מערך מקצועי שיידע לגרום לשפים ולסומליירים לרצות את היין הישראלי בתפריטים שלהם. לא די להציג יין, צריך לגרום לשוק לחפש אותו. דווקא כאן נכנסות לתמונה הנספחויות הכלכליות של משרד הכלכלה ברחבי אסיה. מדובר בגופים מקצועיים שמכירים היטב את השוק המקומי, את האנשים שמאחורי הקלעים, ואת אלה שמושכים בחוטים.

בסין ובהונג קונג אין עסקים בלי מינגלינג,  קשרים, נוכחות ושיח בלתי פורמלי. לעיתים איכות היין לא משנה, מה שמשנה הוא מי פתח את הדלת.

לישראלים, שתרבותם נוטה לישירות ורצון להוביל, קשה לפעמים לקבל את המודל האסייתי בו ההצלחה מיוחסת למתווך המקומי. אך אם רוצים למכור, חייבים לתת את הקרדיט. בנוסף פועלות בהונג קונג ובסין חברות ישראליות שמורכבות מאנשים שחיים שנים בשטח. הם מכירים את המנטליות הסינית, את שיטות המיקוח והניואנסים התרבותיים, וגם את המקומות שבהם כדאי להיזהר. הם יודעים לפתוח דלתות, ולמנוע כניסה למקומות בהם שולטת "המאפיה הכלכלית",  בין אם מדובר בגורמים מפוקפקים, או תאגידים ענקיים או גופים ממשלתיים. זהו ידע קריטי, שקיים רק בשטח. נכון, זה עולה כסף,  אך בלי זה הסיכוי לפרוץ את השוק קלוש.

טעויות שאסור לעשות

הכניסה לשוק הסיני אינה מיידית, ואין קיצורי דרך. מי שלא מכיר את התרבות, הטעם המקומי והסביבה העסקית, ייפול מהר. להלן עשר הטעויות המרכזיות שיש להימנע מהן:

1. בלי מיתוג או אריזה ברמה גבוהה – בקבוק פשוט ייתפס כזול, גם אם היין איכותי.

2. ציפייה לסגירת עסקאות בתערוכות – זה לא יקרה. העסקאות האמיתיות נסגרות מאחורי הקלעים, חודשים  אחרי.

3. פעולה עצמאית ללא ליווי מקומי – לא תעבוד. יועצים מקומיים וחברות ישראליות וותיקות הם חובה.

4. דילוג על בניית אמון – קשר אישי, ארוחות, מפגשים חצי־חברתיים וטיולים משותפים, הם תנאי להצלחה.

5. התנהגות במו"מ כמו ישראלי – עצבים או לחץ נתפסים כחולשה. קור רוח הוא סמל כוח.

6. זלזול בטקסיות ובמתנות – יש פרוטוקול עסקי שצריך ללמוד, כולל מתנות, ברכות והשתתפות בטקסים.

7. הצעת יינות שלא מותאמים לטעם המקומי – השוק מעדיף רעננות, פירותיות ורכות; יינות כבדים פחות מצליחים.

8. לסמוך על "כן" סיני בעל פה – אין עסקה עד לחוזה מפורט וחתום.

9. חוסר מחקר עומק ומיפוי שוק – סין היא אוסף של שווקים שונים, עם יבואנים חזקים, מסוכנים ומתוחכמים.

10. חשיבה לטווח קצר – תשכחו מזה. נוכחות קבועה, עקביות במחירים ומלאי, היא חובה. אין קיצורי דרך.

לסיכום:  מי שחושב שהסינים הם עם ש"אפשר לשחק איתו", טועה. במסחר הם מס' 1. המשא ומתן אצלם הוא אומנות של ממש: כל סעיף, כל פרט וכל מחווה מקבלים משקל. השימוש בחברות מקומיות המתמחות בליווי אנשי עסקים זרים אינו המלצה – זו חובה. הנספחויות הכלכליות נותנות הכוונה, קישורים וייעוץ מקצועי, אך תקציביהן מוגבלים והן מייצגות את מדינת ישראל, לא את הסוחר הפרטי. שילוב נכון בין נספחויות למומחים מקומיים, יוצר תמונת מצב אמיתית: איפה ההזדמנות, איפה הסיכון, ואיך לא להסתבך עם גורמים שמסוגלים לסגור דלתות בפני כל מי שאינו חלק מהמערכת. זה עולה כסף, אבל ערכו זהב.

תערוכות יין יפות למראה, הן שוליות בלבד. כדי לחדור לשוק יין עצום זה, צריך להכיר את מי שבאמת שולט בו: יבואנים גדולים, בתי מלון יוקרתיים, שפים, רשתות, ואנשי צללים שמושכים בחוטים. יש פוטנציאל עצום, ומי שמחליט ללכת על השוק האסיאתי חייב לתכנן מחדש את היקב, המוצר ומודל השיווק, ולעשות עבודה מקצועית, מדויקת וקונסיסטנטית. הזדמנות שנייה לא תהיה.

כתובות ליצירת קשר אישי לטובת שיווק יין ישראלי בהונג קונג ובסין

ישראל – HKTDC

הונג קונג – עינב ניקסון, ראש הנספחות הכלכלית ומסחרית

סין – Guangzhou

סין – בייג'ינג

סין – שנגחאי

סין מול ישראל: תמונה מלאה – ומספר שאלות קשות לישראל

בעוד עולם היין הישראלי בוחן את דרכו בשוק הסיני הגדל, מתברר שהסיפור האמיתי גדול בהרבה מבקבוקים, תוויות ושיתופי פעולה קולינריים. מאחורי הזדמנויות מסחריות נוצצות עומדת מערכת יחסים גיאו־פוליטית מורכבת, שהולכת ומתהדקת בשקט בין בייג’ינג למזרח התיכון. השנים האחרונות מלמדות שהשוק הסיני אינו רק יעד עסקי, הוא קלף אסטרטגי במשחק בינלאומי, בו ישראל לפעמים מרוויחה ולפעמים נדחקת הצדה. ההתנהלות של סין כלפי ישראל, כולל שיח ציבורי תקיף, בחירות פוליטיות מושכלות וקרבה הולכת וגוברת למדינות ערביות, משפיעה ישירות גם על תחום הסחר. כדי להבין אם נכון להשקיע בסין, צריך להבין קודם את סין עצמה. ולכן, אחרי מסע אל עולם היין — מגיע הזמן להרים את הראש מהכוס ולהביט על המפה הגדולה באמת: סין מול ישראל, בעקבות שיחות עם גורמים יודעי-דבר.

במהלך השנתיים האחרונות, ובעוצמה גוברת מאז הלחימה ברצועת עזה, סין החלה לאמץ קו תקיף ומבקר כלפי ישראל. הטון הזה חוצה דיפלומטיה, הצבעות באו״ם ותקשורת ממלכתית. בסין עצמה ישראל מוצגת כמדינה שמבצעת "רצח עם" – מסר חריף וברור מצד משטר שאינו מפריד בין "תקשורת" לבין מדיניות ממשלתית. אבל חשוב להבין, סין אינה פועלת מתוך עוינות היסטורית לישראל, אלא מתוך אינטרס אסטרטגי גדול בהרבה, שנועד  לחזק את מעמדה בעולם הערבי, במיוחד מול מדינות המפרץ העשירות בנפט, בגז ובכוח פיננסי.

ישראל היא שחקן טכנולוגי חשוב, אך קטנה מדי מכדי להשפיע על האסטרטגיה הסינית הכוללת. ובעיני בייג׳ינג, המחיר הדיפלומטי של עימות עם ישראל קטן בהרבה מהרווח הערבי. הגורמים המרכזיים להקשחת העמדה הסינית כוללים את  ביסוס ההשפעה הסינית בעולם הערבי והמפרץ – סין מזהה הזדמנות. היחלשות האמון הערבי בארה״ב פותחת חלון לשחקן חדש, וסין רוצה להיות המעצמה שמחליפה את וושינגטון במרכז האזורי. עם זאת פורסם השבוע כי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הודיע שיבקר בסין באפריל 2026, ואילו נשיא סין שי ג'ין-פינג יבקר בארה"ב בהמשך 2026. לכו תדעו מה יצמח מכך. בכל אופן, בינתיים מדינות כמו, סעודיה, האמירויות, כווית או קטאר, חשובות לסין הרבה יותר מישראל בגלל נפט וגז בהיקפים עצומים, השקעות ענק בקרנות של ממשלת סין, פרויקטי תשתיות, שותפויות טכנולוגיות ואזרחיות אסטרטגיות, קשרים פיננסיים ונמלים אזוריים.

אי אפשר להתעלם מהחיזוק והלגיטימציה הפוליטית של חמאס, ואחד המהלכים הבולטים של סין הוא קידום "איחוד פלסטיני", הכולל גם את חמאס בפועל. זה אומר דיאלוג ישיר בין סין לחמאס, תיוג חמאס כשחקן פוליטי לגיטימי תוך כדי החלשת העמדה הישראלי, וכל זה לצורך בניית אמון מול הרחוב המוסלמי והערבי, הסינים יודעים שהמהלך מסכן את ישראל, אך מעניק לסין נקודות זכות בעולם הערבי.

בסין אין חופש תקשורת; כל מה שמשודר הוא קו מדיניות רשמי. לכן המדיה הממלכתית מציגה את ישראל כמדינה שפוגעת באזרחים באופן שיטתי. זו החלטה אסטרטגית שנועדה לשפר את תדמית סין כמעצמה "מוסרית", ליצור בסיס תמיכה רחב בקו המדיני החדש, ולהציג עימות עקיף עם ארה״ב באמצעות העדפת הצד הפלסטיני.

ישראל חשובה בעיני סין, אבל לא מספיק כדי לשנות מדיניות. זאת גם אם ישראל עדיין מהווה נכס בשל חדשנות טכנולוגית, תעשיית סייבר מתקדמת, אגרו־טק ופתרונות מים, טכנולוגיות צבאיות – בעבר, לפני מגבלות אמריקאיות, אבל  חלק מהטכנולוגיות הישראליות כבר הגיעו לסין ישירות או בעקיפין.  ארה״ב מגבילה את שיתוף הפעולה בין ישראל לסין, שנזהרת שלא לאבד גישה למדינות המפרץ בשל קשרים עם ישראל. התוצאה: ישראל יורדת בסדר העדיפויות של בייג׳ינג.

 הנה שאלות מרכזיות לגבי ייצוא לסין

האם נכון להמשיך ולהשקיע בהגדלת הייצוא לסין , כאשר זו  משתמשת ברטוריקה עוינת כלפי ישראל?

האם ישראל לא מסתכנת בכך שטכנולוגיה שמיוצאת לסין תחזור כמתחרה או ככלי עימות עתידי?

 האם סין עשויה להשתמש בייצוא הישראלי ככלי לחץ פוליטי ברגע שיהיה לה אינטרס?

 האם כדאי להשקיע בשוק שאינו צפוי, ושעלול להפוך לאנטגוניסט בזירה הבינלאומית בכל רגע?

האם ישראל מסוגלת להרשות לעצמה להרגיז את ארה״ב באמצעות קשרים כלכליים עמוקים מדי עם בייג׳ינג?

האם במערכת שבה סין מעדיפה את העולם הערבי באופן עקבי – ישראל בכלל נתפסת כשותפה אמינה או כמכשול?

ישראל, סין והקו הדק בין מוסר, כוח וכלכלה

בעוד ישראל ממשיכה לחפש את מקומה בזירה הכלכלית האסייתית ולהבין איך לחדור לשוק הסיני הענק, השבוע נרשם מהלך מדיני שמערער את כל המשוואה: ישראל הצטרפה להצהרה אמריקאית באו״ם המגנה את סין על הפרות זכויות אדם,  צעד חריג, כמעט תקדימי, שנוגד את מדיניות ה"זהירות השקטה" שננקטה כלפי בייג'ינג במשך שנים. בזמן שמדינות מוסלמיות נמנעו מגינוי כדי לא לסכן את קשריהן עם הענק הכלכלי, ישראל בחרה לעמוד לצד וושינגטון, גם אם המחיר הכלכלי יהיה כבד.

מאחורי הקלעים ההחלטה זו אינה תולדה של דיון רחב בממשלה או בוועדות הכנסת, אלא מהלך מדיני-אסטרטגי שמנוהל בעיקר דרך משרד החוץ, לשכת רה״מ והמל״ל. ישראל מוצאת את עצמה בין לחצים אמריקאיים מובהקים — ביטחוניים וטכנולוגיים,  לבין שיקולי סחר ונוכחות הולכת וגוברת של סין באזור, עם השקעות עצומות בקטאר, האמירויות וכווית. עבור מדינות אלה, סין היא עוגן כלכלי; עבור ישראל — בעיקר שותפה שהקשרים עמה עדיין מתפתחים.

כאן מגיע הטוויסט: ישראל, שמואשמת בעצמה בדיכוי עם אחר, מטיפה מוסר למעצמה שמנהלת מערכת דיכוי משלה. מדובר במהלך שמעורר שאלות קשות על עקביות, תזמון ועל המחיר הבינלאומי שישראל עלולה לשלם. וזה מוביל לניתוח קצר של המשמעות האמיתית של הצעד:

ישראל מסתכנת בהקפאה או האטה של פרויקטים סיניים קריטיים בתחומי תשתית, סייבר וטכנולוגיה. בייג'ינג עשויה להעניש אותה באמצעות רגולציה, חיזוק מתחרים אזוריים או הפחתת ייבוא. בעולם הערבי, המהלך מציב את ישראל בניגוד לאינטרסים הכלכליים של קטאר והאמירויות, ומחליש את הדיאלוג האזורי. בזירה הבינלאומית ישראל נחשפת כמי שמיישרת קו אמריקאי גם במחיר כלכלי. ולבסוף, זהו מהלך שמעמיק את התלות בוושינגטון ומקטין את יכולת התמרון העצמאית של ישראל. בסופו של יום, ישראל נכנסה אל משחק מסוכן: בין האמריקאים לסינים אין מקום לטעויות, וכל הצבעה באו״ם הופכת לכתם על חלון ראווה שמאחוריו עומדים אינטרסים כבדי משקל.

ביקשנו את תגובת משרד הכלכלה. כשתתקבל נפרסמה במלואה

מיכאל בן יוסף – טעימת יינות מהמרתף של הזקן הכי צעיר בתעשייה

אלון גונן: לאחרונה קפצנו, כמה חברים קרובים, לשתות משהו אצל מיכאל בן יוסף, ותיק (החודש מלאו לו 94 שנים) ובכיר עיתונאי היין בישראל. אנחנו קוראים לו מימי, והוא מבקש שמעכשיו יקראו לו "הזקן".

אחרי שכולם התפזרו, ירדנו למרתף בביתו המדהים בתל אביב, ושם חיכו לנו אוצרות מטורפים – יינות שאי אפשר לתאר: שאטו גולן משנות ה-90 המאוחרות, יינות צרעה שרשום לפתוח אותם ב-2028, רמת הגולן קצרין בן 20, דלתון כשארקדי פפיקיאן היה היינן, אמפורה כשארקדי היה היינן, ועוד ועוד.

על כולם מצוין מתי צריך לפתוח אותם, והופ, הנה שורה של יינות עליהם כתוב שיש לפתוח אותם בסוף שנת 2025. כל היינות היו מ'יקב אפק' של חלי ואהרון ג'לח; יקב צנוע שמקבל מדליות כל שנה, ומייצר יינות שכבר לא מפתיעים אף אחד באיכותם. חמישה יינות נאספו, ועלו איתנו לחדרו שעל גג הדורה, כאשר הציור של הקוקפיט של מטוס 747 (מימי היה הקפטן הרשי של אל על שנים רבות) שצויר על אחד הקירות, מבטיח לנו טיסה חלקה או התרסקות – רק עם היינות כמובן.

יינות יקב אפק – טעימה של עשור וקצת

סיקרט 2014 – סנג'ובזה: יותר מעשר שנים אחרי, היין נשאר רענן ומפתיע. הדובדבנים האדומים והשחורים עדיין מובילים, אבל עכשיו הם משולבים באופן מורכב יותר, עם נגיעות תבלין עדינות. הטאנינים קלילים, ונשכנים רק במידה הנכונה, והחמיצות מזינה ולא חדה. היין חנפני במובן הטוב – מזמין לשתייה ומעורר תאבון, אבל מורכבות קטנה בתחתית נותנת תחושה שהיין התבגר בכבוד. זה סנג'ובזה שמראה מה הזן הזה מסוגל להציע, כשהוא מטופל נכון לאורך שנים.

טרז'ר 2016 – פטיט סירה וקברנה סוביניון:  היין עכשיו הרבה יותר עצמאי. השילוב בין פטיט סירה לקברנה סוביניון מתחזק, וכל זן שומר על קולו אך משתלב בהרמוניה מלאה. האדום הכהה עדיין נוגע באף עם פטל שחור, מנטה ושוקולד, אך היום החריפות שהייתה לו בתחילת דרכו התרככה, והטעמים נעשו מודעים ומאוזנים יותר. הטאנינים גמישים ומדויקים, והיין מרגיש כאילו הוא נושם, משחק עם הלוגם, ולא מנסה להשתלט. כאן אפשר להרגיש עד כמה טיפול נכון, סבלנות והתבגרות בבקבוק, משפרים יין שהוא כבר חזק במקור.

ארומה 2016 – פטיט סירה, מרלו וקברנה סוביניון: גם אחרי כמעט עשר שנים, ארומה 2016 עדיין צעיר ברוחו. גוף מלא, טאנינים גמישים, ופרי כהה שמציע תחושה עסיסית ומלאת חיים. יש כאן מנטה ועשבי תיבול יבשים, שמתחילים לדבר בקול עצמאי יותר עם השנים, והיין לא מנסה להראות "מה הוא יכול" – הוא פשוט קיים. האלכוהול מספק עטיפה, לא מסך, והטעמים נפרשים ברבדים שמזמינים לשתייה ממושכת, אבל לא מונעים מלוגם פחות מנוסה ליהנות.

ארומה 2014 – פטיט סירה, מרלו וקברנה סוביניון: ייןבעל שקט פנימי, ועוצמה שמבוססת על הפרי והמבנה. 50% פטיט סירה נותנים לו טעם מודגש ועשבי תיבול מורכבים, בעוד אוכמניות, טבק וטוסט קלוי משלימים את החוויה. הטאנינים חלקים, והגוף הרך מאפשר ליין להרגיש מאוזן, אך יחד עם זאת עוצמתי בתיבול. זה יין שמראה הבשלה נכונה, כזה שיכול להמשיך להפתיע ולהתפתח עוד שנים רבות, בלי לחץ או דרמה.

ולרון 2014 – סירה, שיראז, פטיט סירה, מרסלאן וסנג'ובזה: אחרי יותר מעשור, יין זה הוא יצירה של שלמות והשתלבות: צבע אדום עמוק, ארומה מורכבת של פירות אדומים בשלים, מינרליים, מנטה ואקליפטוס. החך רך אך עם גימור ארוך ומחויב, והיין מרגיש כמו חבילת ביטחון – חזק, מרוכז, ואינטנסיבי אך לא תוקפני. כל זן כאן נותן את קולו באופן ברור, והפירותיות עדיין צעירה ומלאת חיים. אחרי יותר מעשר שנים, ולרון הוא היין שמקבל את כל תשומת הלב, ומראה מה אפשר להשיג כשכול זן מקבל את ההזדמנות שלו לצמוח.

מימי מסכם: "מהטעימה הזו עולה משהו ברור; הפטיט סירה הוא הלב של יינות אלה. הוא נותן עוצמה, צבע, עומק, וטאנינים שמחזיקים את כל הבלנד. בכל יין בו הפטיט סירה נמצא, אפשר להרגיש את נוכחותו המרשימה, אבל גם את היכולת שלו להשתלב ולהרגיע את השאר. זה זן שמכתיב קצב, שמוסיף חיות ופרי, אבל גם משאיר מקום להתבגרות. בסופו של דבר, מה שנמזג מהבקבוק הוא יין עם עמוד שדרה, מרוכז ומורכב, כזה שמראה בדיוק איך הפטיט סירה יכול להפוך בלנד טוב לבלנד שמזמין תשומת לב, סבלנות והערכה. היינן ידע לזהות את זה אז, לפני עשור, ולקחת סיכון, ותראה איזה יופי של יינות, איזה יופי של יינן".

הסיכום שלי: חוכמת הזקן אינה במה שהוא אומר, אלא במה שהוא מאפשר לך לראות. הטעימה עם מימי בן יוסף הייתה שיעור אמיתי במהות היין הישראלי: לראות את הגישה שלו, את הסבלנות, את העין החדה שמזהה את החיבור בין היינן, הטרואר והזן. מימי יודע להקשיב, לפרש, ולהסביר, בלי לנסות להרשים. כל יין מתגלה דרכו כיצירה חיה בפני עצמה. הוא מראה לך איך כל החלטה של היינן נוגעת בתוצאה הסופית, ומזמין את הלוגם להיות שותף לתהליך. יש עוד כמה יינות במרתף וגם תורם יגיע, הבטיח לי מימי.

ביקור בית ביקב אסף ברמת הגולן – "אנחנו מסודרים. כל הילדים עובדים פה"

רני רוגל: הגענו לביקור ב'יקב אסף' של משפחת קדם, ששוכן במרכז רמת הגולן, בקדמת צבי שליד קצרין, ומהווה חלק ממכלול 'קדם כפר יין', שמקיף וכולל את כרמי היקב (90 דונם של גפני פינו גרי, שנין בלאן, סוביניון בלאן, קולומבר, זינפנדל, שיראז, פינוטאז', קברנה פרנק וקברנה סוביניון), בקתות אירוח, מרכז מבקרים עם חדר טעימות וחנות – בה נמכרים יינות יקב אסף וגם מעדנים אותם רוקחת הבת עדי. אפשר לבקר ביקב, לשבת בחצר, לאכול ולשתות. אני יצאתי משם בתחושת חוויה של אחוזה משפחתית כמו שרואים בסרטי יין אמריקאים או צרפתיים-איטלקיים.

יקב אסף שמייצר כ-70,000 בקבוקים בשנה, הוקם בשנת 2004, לאחר שבשנת 1997 הקים אסף קדם את יקב 'בזלת הגולן'  יחד עם יואב לוי. ב-2004 התפרקה החבילה והוקם 'יקב אסף'. אם התחלתי ללכת אחורה בזמנים, אז נחזור לגיל 15 כשאסף הגיע עם מדריכיו בתנועת הנוער לאל חמה-מבוא חמה ברמת הגולן כדי ליצור כתובות אש – תחום מומחיות שלו אז, ונשאר בקיבוץ כ"הבן הראשון של מבוא חמה". בשירותו הצבאי בנח"ל הוא הגיע לקיבוץ בית העמק, בו נשאר עשר שנים. אז יצא לפרויקט חקלאי בפורטו ריקו למשך שנה וחצי, עד שהוא ושותפיו הישראלים גורשו על ידי ממשלת פורטו ריקו. קצת ארה"ב ומאז רמת הגולן. הילדים אורן (יינן) ועדי (שפית – 'המעדנייה של עדיקא') נולדו בארץ, והיו עם ההורים הדסה ואסף, בפורטו ריקו. כשחזרו נולדו שחר (מעצבת) ותומר (כורם).

איך הגיע אסף לעולם היין? "ב-1990 גידלתי כרם ליקב רמת הגולן. מצא חן בעיניי הרעיון של גידול כרם ועשיית יין, והלכתי ללמוד בטכניון אצל ד"ר יאיר מרגלית, אחר כך כימיה והנדסת מזון בתל חי, ואז טסתי לעשות יין ביקב בדרום אפריקה, שם הוכשרתי בייצור יינות טובים מהזנים פינוטאז' ושנין בלאן". הוא הקים את היקב בקדמת צבי והתחיל לייצר יין במקום החדש מכרמים שנטע.

היכן עלתה אצלו המחשבה על כפר היין הנוכחי? "בדרום אפריקה נוצר החזון. עבדתי בחווה שבה עשו יין וגם אירחו. כשחזרתי ביקשתי ממנהל מקרקעי ישראל (היום רמ"י) את הקרקע עם שינוי יעוד. בציר ראשון בכרמים (90 דונם) היה ב-2012. בהמשך בנינו שש יחידות אירוח, ושביעית בדרך".

כל המשפחה כאן: אם המשפחה הדסה מנהלת את מרכז המבקרים, הבן תומר – בוגר הפקולטה לחקלאות, עובד עם אסף בכרמים, הבן אורן שהתחיל ביקב בקליפורניה ובוגר ייננות באוהלו הוא יינן היקב בחמש השנים האחרונות – מאז שאסף העביר אליו את המושכות, עדי בקולינריה, שחר בעיצוב – כולם כאן, וכפי שאסף קדם אומר: "אנחנו מסודרים. כל הילדים עובדים פה".

המעבר בין אסף לאורן כייננים, נעשה בלי שינויים דרמטיים תוך שמירה על אותו קו. "המטרה היא שמירה על חומר הגלם תוך התערבות מינימלית, עם יינות שמבטאים את האופי של האזור ושלנו", אומר אסף. "כבר כמה שנים אנחנו מייצרים קצת יותר יינות לבנים מאשר אדומים. חושבים שזה מתאים לקהל, לאוכל, למזג האויר ולטמפרמנט שלנו. קידמנו גם את שיטת העשייה – בציר בבריקסים יותר נמוכים, קצת יותר מינרליות וחדות – לזה אנחנו שואפים".

אי אפשר שלא  לשאול את אסף ואורן על המצב אצלם בשנתיים האחרונות, עם המלחמה ולאחר מכן. "תקופה ארוכה הייתה כאן דממה, ואז הייתה היענות יפה ותמיכה בעקבות פוסט שפרסמנו כ-9 חודשים אחרי המלחמה. זה לא דמה למה שהיה כאן קודם, אם כי נתן אויר לנשימה".

ומה עם יצוא לחו"ל? "אנחנו לא כשרים, וזה פוגע במקומות "העדינים". בגלל היעדר כשרות, לא יכולים לתמוך ביקב אסף כיקב בקו עימות. בכל זאת בשבתות אנחנו סגורים".

ליקב אסף יש בסיס לקוחות גדול ומועדון חברים נאמנים ליקב, שקנו בתקופת הקורונה וגם בתקופת המלחמה, אך "המכירה במקום ירדה בכמעט 50 אחוז לעומת לפני המלחמה. הרבה מהיין שלנו נמכר ברשתות 'דרך היין' וחינאוי, במסעדות בתל אביב ובצפון כמו אורי בורי ואחרות. הרבה מסעדות שעובדים איתן נשארות איתנו שנים", אומר אסף, שמציין: "לגבי העתיד אנחנו מאוד אופטימיים. עובדה, קנינו מכונת ביקבוק חדשה".

אורן קדם מציג עוד מסלול אופטימיות: "מאז שפתחנו בדצמבר לפני שנה את מרכז המבקרים כמעדנייה של עדי, מגיעים אלינו מרחבי הארץ ומקומיים מרמת הגולן. יש עלייה מאוד יפה, ואנחנו אפילו מופתעים מכמות האנשים שמגיעים. כל מה שאנחנו עושים סביב היין, גם בקתות האירוח, עובד יפה. יש כאן שילוב  של משפחה שמייצרת יין מכרמים שלה, אוכל מיוחד של עדי, רמת הגולן, האוירה, אירוח מלא פשטות ולב – זה האני מאמין שלנו ואנחנו מצליחים להיות נאמנים לדרך שלנו".

ומה המטרה לעוד מספר שנים קדימה? "להחזיק ולשמר את מה שיש. זה לא מובן מאליו".

אלון גונן על אחדים מיינות יקב אסף

היינות הלבנים של יקב אסף מבליטים עד כמה לבן יכול להיות מורכב, עמוק ובעל יכולת התפתחות — שלישיית היינות שבתמונה מציעה פרי מדויק, רעננות חדה ועבודת יקב שמחפשת את האיזון שבין אלגנטיות לאופי. אלה יינות שמספיק לטעום מהם פעם אחת כדי להבין שנולדו ליותר מאשר שתייה מידית. מחיר בקבוק 108 ₪.

יינות הדגל האדומים קברנה סוביניון רזרב 2021 ו“קיסריה 2019” (יין אותו הקדיש אסף קדם לאביו אהרון מזרחי ז”ל, שהיה שנים רבות איש מוסד ולחם ביחידה מבצעית שנקראה “קיסריה”), כבר משחקים בליגה אחרת: יינות עם נוכחות, פרי מרוכז ועוצמה מאוזנת שמגיעה רק כשזנים קלאסיים פוגשים טרואר גולני משובח. אלו בקבוקים שמראים איך אדומים יכולים להיות גם עמוקים וגם הרמוניים, יינות שכדאי לרכוש עכשיו ולהניח לשנים. מחיר בקבוק 170 ₪.

לחנות יקב אסף כאן. הזמנת טעימות יין מודרכות וסיור ביקב כאן

בין הזוהר לתמורה: איפה באמת עומד היין הישראלי

אלון גונן: בין תערוכת 'סומלייה' לתחרות ‘Best Value’ – שני פרויקטים שנתיים של אבי בן עמי וצוותו, נמתחת הבטחה גדולה אחת: לחשוף את היין הישראלי, כפי שהוא באמת. תערוכת סומלייה מציגה את הזוהר, את התאורה, את הדוכן המרשים שבו כל יין נראה כמו מועמד טבעי למדליה; בעוד התחרות מפשיטה את התחפושת, ומחזירה אותנו לשאלה הפשוטה: מה באמת שווה את הכסף, ומה רק יודע לעמוד יפה על הדלפק?
בין שני הקצוות האלה מתקיימת המציאות המורכבת של היין הישראלי. היקבים הגדולים מציפים את הסופרמרקטים ביינות מתוקים, פירותיים וקלילים; מוצרים שנועדו למיינסטרים הרחב ושמיוצרים כמעט לפי נוסחה. אותם יקבים הם בדיוק אלה שמציגים במקביל גם סדרות מצומצמות ומורכבות הרבה יותר. יינות אלו מיועדים למבקרי היין, לאולמות הטעימה ולתערוכות; יינות עשויים היטב ולעתים אפילו מצוינים, אך אינם מייצגים את מה שהיקב באמת מוכר לציבור אלא את דימויו החגיגי והראוותני. כך נוצר פער בין מה שיוצא מהיקב בפועל לבין מה שהוא רוצה שיראו ממנו.

החזות של "גם וגם" – גם מסות מסחריות וגם אמירה ייננית גבוהה, מתקשה לעמוד במבחן המציאות. האמת המעניינת מתחילה במקום אחר לגמרי, אצל מי שלא מייצר לפי נוסחה, ולא עובד בכמויות שמכוונות לספק את ההמונים. שם נמצאים הייננים שמסרבים לרדת למכנה המשותף הנמוך. הם לא מנסים לתקן טעם באמצעים מתקתקים, לא מחפשים אלכוהול גבוה שיטשטש חוסר אופי, ולא משתמשים בעץ כתחפושת. הם עובדים אחרת: נקי, יבש, מדויק, עם אלכוהול מתון, עם מינרליות שלא מתנצלת, ועם פרי שמדבר ולא צועק.

אלו יינות שלא מתחנפים ולא מתאמצים להיות נגישים בכוח; הם פשוט אמיתיים. וכאן מגיעה הנקודה שרוב הטועמים לא אוהבים להודות בה: יינות כאלה דורשים לוגם שאינו פוחד ממורכבות. לוגם שמוכן להקשיב למה שיש בכוס, לא למה שמחפשים למכור לו. אלה יינות שבנויים על שכבות ולא על אפקט מידי – שיודעים להיפתח בזמן, שמבקשים סבלנות, ושמתגלים בהדרגה. אלה לא יינות שנולדים כדי לעמוד בראש המדף; הם נולדים כדי לייצר חוויה, וזה משהו ששום קמפיין שיווקי לא מסוגל לחקות.
כך נוצרת בישראל סצנה שקטה אבל משמעותית של ייננים מהשורה הראשונה שמייצרים כמויות קטנות, מחויבים לסגנון, לא לאופנה, ובעיקר לא לפשרות. כן, המחירים שלהם גבוהים. לפעמים גבוהים מאוד. אבל בניגוד למה שנהוג לחשוב, כאן לא מדובר בתמחור שמנסה לעשות קופה. זה המחיר של ייצור מדויק, של חומר גלם איכותי, של זמן, ושל בחירה מודעת לא לשחק במשחק המסות. כשיינן עובד בכמויות זעירות, ומייצר יין עם פרופיל אמיתי ולא מעובד, זה עולה יותר, וזה גם טועם אחרת.

לכן, למרות שהמחירים אינם מתחשבים בארנק הממוצע, הפעם אפשר לסלוח. כי יינות כאלה לא נולדים מפס ייצור, לא ממחלקת שיווק, ולא מתוך רצון להיראות. הם נולדים מתוך גישה ייננית ברורה, מתוך חתימה אישית, מתוך חיפוש אחר יין שיש בו משמעות, ולא רק סגנון. זו לא הצפה של השוק אלא יצירה. זו לא תעשייה אלא אמירה.
בסוף, תערוכת סומלייה ותחרות Best Value  אינן ניגוד – הן שתי נקודות מבט על אותו עולם. סומלייה מציפה את היצירתיות ואת הרצון לחלום גבוה; והתחרות מזכירה שהחלום הזה חייב גם לעמוד במבחן המציאות של מחיר. בין החזון לבין הכיס נמתחת הקרקע האמיתית שעליה היין הישראלי עומד. וכשייננים מציגים איכות אמיתית, כנה ולא מתחנפת – שתי הזירות הללו פתאום מדברות באותה שפה.
בסופו של דבר, יין טוב יודע להצטיין גם על הבמה וגם בבקבוק, בלי טריקים ובלי תירוצים.