שמענו בין הגפנים 28.2.25: שוק היין הישראלי בעולם 2025, יינות כשרים מספרד, ביקורות ריזלינגים ישראלים, האם תוויות יין באמת מעניינות?

אנחנו במערכת אכול ושאטו כואבים ואבלים כבר שנה שנייה – יותר מ-500 ימים – על כל החיילים והחיילות שנפלו במלחמה, על כל האזרחיות והאזרחים שנטבחו, מאחלים החלמה לפצועים, שמחים על שובן הביתה של אמילי, דורון, רומי, לירי, קרינה, דניאלה, נעמה, ארבל, אגם. שמחים על שובם של גדי, עופר, קית', ירדן, חמשת התאילנדים, אוהד, אור, אלי, יאיר, סשה, שגיא, הישאם, אברה, אליה, טל, עומר ונקרט, עומר שם טוב. אבלים על החללים שהוחזרו: שירי ביבס, כפיר ואריאל, עודד ליפשיץ, שלמה מנצור, צחי עידן, איציק אלגרט, אוהד יהלומי – יהי זכרם ברוך. מייחלים לשובם של כל החטופים שנשארו בשבי – עכשיו!

ואלה הזוכים בתחרות TERRAVINO 2025 שהוכרזו אמש 27.2.25

בבית איש הענבים ביפו

הרחבה וניתוח התוצאות בשישי הבא

שוק היין הישראלי בעולם 2025: לאן פניו?

אלון גונן: בשנת 2025 נמצא שוק היין הישראלי בעולם במצב של חוסר אונים מוחלט, כשהממשלה לא מציעה שום פתרון אמיתי, ולא ותומכת בעסקי יין כפי שהיא תומכת במגזרים חרדים שמקורבים לצלחת. מכון היצוא, שמזמן איבד כל תחושת כיוון, מתגלה כנטל במקום כגוף שמוביל את הענף, וממשיך להיכשל בשיווק היין הישראלי בשווקים בינלאומיים. האנטישמיות הגוברת וההתחזקות של מדינות אסלאמיסטיות עשירות, רק מחמירות את המצב. במקום שהיקבים יקבלו סיוע מהמדינה, הם נאלצים לשפוך עוד כסף מכיסיהם עבור מיתוג מחדש וחשיבה יצירתית כדי לשרוד.

העתיד? שוק יין שולי ומוזנח, שנאבק רק כדי לא להיעלם. בשנים האחרונות התמודד שוק היין הישראלי עם אתגרים משמעותיים, אך מאז פרוץ המלחמה בעזה באוקטובר 2023 המצב הפך למורכב במיוחד. גל של אנטישמיות גואה ברחבי העולם, לצד התחזקות הנוכחות האסלאמית בשווקים האירופיים וההשקעות המסיביות של מדינות המפרץ בתעשיות שונות ביבשת, יצרו מציאות חדשה עבור היקבים הישראלים. במצב זה, השאלה המרכזית היא כיצד ניתן להתמודד עם האתגרים ולמצוא דרכים חדשות לשגשוג.

בעקבות המלחמה חווה ישראל ניכור הולך ומתרקם במדינות רבות, בעיקר במערב אירופה, שם גוברת הביקורת על מדיניותה. סנטימנט שלילי זה משפיע גם על הצרכנים, שחלקם בוחרים להימנע מרכישת מוצרים ישראליים, כולל יין. מגמה זו בולטת במיוחד בצרפת, גרמניה ובריטניה — שווקים שבעבר נחשבו אטרקטיביים עבור יינות ישראליים. האוכלוסייה המוסלמית באירופה צומחת בקצב מהיר, והשפעתה על הצריכה וההשקעות הולכת וגוברת – כאשר בגדול, מוסלמים לא קונים ולא צורכים יין. תאגידים ערביים משקיעים סכומים עצומים במיזמים קולינריים וחקלאיים ברחבי אירופה, ודוחקים החוצה שחקנים ישראליים. במדינות מסוימות ניתן לראות ירידה בהיצע היין הישראלי ברשתות השיווק, דבר שמעמיד את היקבים בפני אתגר משמעותי.

ארצות הברית הפכה בשנים האחרונות ליעד אסטרטגי עבור היקבים הישראלים, בזכות הקהילה היהודית הגדולה והשוק הכשר ההולך וגדל. עם זאת, גם בארה"ב נרשמה עלייה באנטישמיות, דבר שעלול להשפיע על הרצון של רשתות שיווק ומסעדות להציג תוצרת ישראלית בגלוי. כדי להתמודד עם המצב, על היקבים לחזק את השוק הכשר ולהעמיק את פעילותם בקרב הקהילות היהודיות ברחבי העולם, תוך הדגשת הייחודיות של היין הכשר כאיכותי ומוקפד. גיוון יעדים ושווקים חדשים במדינות כמו יפן, דרום קוריאה וסין יכול להיות פתרון אסטרטגי נוסף, לצד מיתוג מחדש והסברה שמטרתן להציג את היין הישראלי כמותג פרימיום, תוך התמקדות בערכים של איכות, חדשנות וטרואר ייחודי.

פתרון נוסף טמון בחיזוק המכירות הישירות דרך פלטפורמות מקוונות ומכירה ישירה ללקוחות פרטיים, כדרך לעקוף את החסמים הפוליטיים והמסחריים. כמו כן, יצירת בריתות עם יצרנים זרים ושילוב היין הישראלי בפסטיבלים בינלאומיים יכולים לשפר את התדמית ולחזק את הנוכחות העולמית.

השאלה האם ממשלת ישראל פועלת כדי לסייע ליקבים הישראלים, נותרת פתוחה. משרדי החוץ, הכלכלה והחקלאות אמורים להיות שחקנים מרכזיים בקידום התעשייה, אך נדמה כי ברוב המקרים הנושא אינו נמצא בראש סדר העדיפויות הלאומי. במצב שבו הפוליטיקה הפנימית גועשת והממשלה עסוקה בנושאים ביטחוניים, אין תוכניות ברורות או תקציבים משמעותיים שנועדו להגן על שוק היין הישראלי מפני פגיעה בינלאומית.

מעבר לכך, עולה השאלה אם בכלל המדינה צריכה להשקיע בענף היין, שהוא בסופו של דבר ענף פרטי. מצד אחד, מדובר בתעשייה עסקית ולכאורה האחריות לשיווק ולשרידות מוטלת על היקבים עצמם. מצד שני, תעשיית היין הישראלית היא אחת הפנים היפות של המדינה בעולם, מייצגת איכות, תרבות ומורשת, ומהווה חלק בלתי נפרד מהמיתוג של ישראל כמדינה חדשנית ומתקדמת. בעוד שמתחרים ממדינות אחרות כמו צרפת, איטליה וספרד נהנים מתמיכה ממשלתית, מימון לייצוא וקמפיינים שיווקיים בינלאומיים, היקבים הישראלים נאלצים לממן את מאמצי החדירה לשווקים הזרים מכיסם.

שוק היין הישראלי אינו לבד בהתמודדות עם מציאות מאתגרת. ענפים נוספים הנסמכים על יצוא ועל תדמית חיובית של ישראל בעולם, כמו תעשיית הקוסמטיקה, המבוססת על מינרלים מים המלח, ותעשיית ההייטק, חווים לחצים דומים.

עקב חרמות ובעיות הפצה בשווקים אירופיים בשל אנטי ישראליות גוברת, נאלצו מותגים ישראליים כמו 'אהבה' להיאבק בקמפיינים של תנועת ה-BDS, ובירידה במכירות במדינות מסוימות באירופה. גם חברות הייטק ישראליות נתקלות בבעיות גיוס השקעות בחו"ל בשל חשש פוליטי, במיוחד באירופה. ענפים אלו מתמודדים עם האתגרים באמצעות גיוון שווקים, מיתוג מחדש, השקעה בשיווק דיגיטלי ופיתוח ערוצים ישירים לצרכנים. ייתכן ששוק היין יכול ללמוד מהם ולנקוט בגישה דומה.

שוק היין הישראלי עומד בפני מבחן משמעותי. ההשלכות של המלחמה, האנטישמיות והתחזקות השפעת האסלאם בשוק האירופי הם אתגרים שאין להתעלם מהם. אם מישהו מבעלי היקבים חושב שמדיניות הממשלה תשתנה ותקציבים יזרמו גם למגזר הזה, אז התשובה היא שזה לא יקרה. אפילו מכון היצוא, שזה תפקידו, לא עשה ולא עושה וכנראה גם לא יעשה, עם הצוות שהוא הקצה לטיפול בענף היין. היקבים הישראלים נאלצים לממן את מאמצי השיווק בעצמם, ללא סיוע אפקטיבי. התמונה הכוללת מציבה את שוק היין הישראלי בפני עתיד לא בטוח ובלי פתרונות ממשיים באופק.

יונתן לבני טעם יינות כשרים מספרד במסעדת ספרה ברחובות

השבוע הוזמנתי על ידי נתי פאוסט, ספק היינות של מסעדת ספרה ברחובות, לארוחה מיוחדת בה הוטעמו יינות כשרים של יקב בשם Elvi Wines – 'אלוי'. נתי פאוסט, יהלומן בעיסוקו, מחזיק באלפי בקבוקי יינות ישראלים ויינות כשרים מהעולם, בבית ברחובות שהפך למרכז אחסון וחדר מפגשים עבור ייננים וחובבי יין. את הטעימה במסעדת ספרה הנחה דוד כהן – בנם של מואיז (משה) כהן בעל היקב ואימו אן אלטה המנכ"לית.

מואיז כהן, יהודי שהגיע ממרוקו לישראל בגיל 17, למד הנדסה חקלאית בטכניון בחיפה. בהמשך היגר לאזור קטלוניה בספרד, שם השלים דוקטורט ועבד כמהנדס חקלאי וכיועץ לגידול גפנים. הדרך משם לייצור יין עצמאי הייתה קצרה. ב-2003 הקים את יקב 'אלוי', ששמו הוא שילוב המילים "אל" ו-"וינו" (יין בספרדית). לוגו היקב – ספינה, מסמל את מסעם של היהודים שגורשו מספרד בשנת 1492, כמו משפחתו של כהן, שעזבה את ספרד למרוקו לפני 500 שנה. כיום מנהלת המשפחה יקב כשר משלה שבסמוך אליו מגדלת כרמים משלה, ומשתתפת גם בייצור יינות כשרים בארבעה יקבים נוספים בספרד.

דוד כהן, בנם של מואיז ואן אלטה, הוא הפנים הבינלאומיות של היקב. הוא דובר עברית רהוטה אותה למד בבית ספר יהודי בספרד, ומסתובב בעולם במטרה להפיץ את יינות היקב ואת סיפורו הייחודי. אחותו לאה למדה ייננות ואנולוגיה, ומסייעת בפיתוח היינות המשפחתיים.

במהלך הערב טעמנו יינות מתיישנים ובקבוקי מגנום ייחודיים, שלא את כולם ניתן לרכוש בחנויות היין בישראל –ראוי לציין שוב כי כל יינות 'אלוי' כשרים.

אלוי הרנזה לבן 2021 – Elvi Herenza White: יין לבן המורכב מ-60% ענב ספרדי בשם פנסה בלנקה, ו-40% סוביניון בלאן. הרנזה בספרדית פירושו "מורשת". ענבי הרנזה גדלים בספרד באזורי ריוחה וריברה דל דוארו, אזורי יין מהמפורסמים בספרד. הענבים ליין זה מאזור ריוחה. יין אלגנטי ומאוד עדין, בטעמי פירות כמו אגסים לבנים וליצ'י. חומציות עדינה ונעימה בסיומת . לבן מאוד נעים לשתייה. 69 ₪ – ממש מציאה.

אלוי אדר 2019 – Elvi Adar: עשוי מ-100% ענבי טמפרניו מאזור למנשה שבמרכז ספרד. טמפרניו הינו הזן המפורסם ביותר בספרד, פירוש שמו בספרדית – 'מוקדם', ואכן הענב מבשיל מוקדם מרוב הענבים האדומים. הוא מפורסם ביותר בריוחה, אך גדל גם באזורים אחרים בספרד.  הענבים שהו במיכלי נירוסטה גדולים בנפח 30,000 ליטר, ובהמשך 9 חודשים בחביות עץ בטעם אמריקאי. טעמי פירות שחורים כמו שזיפים  ודובדבנים כהים. יין נעים ולא כבד, מתאים לשתייה יומיומית כיין שאינו מורכב מדי. 72 ₪ – גם יין זה הוא מציאה וחשוב להכרת הזן.

אלוי הרנזה קריאנזה 2021 – Elvi Herenza Rioja Crianza: גם יין זה עשוי רק מענבי טמפרניו מאזור ריוחה, שאחרי השריה של 14 יום  הועברו למשך 18 חודשים לחביות חדשות, חלקן אמריקאיות ואחרות צרפתיות בנות שנתיים. היין בוקבק בסוף ינואר 2024. מעניין היה לשתות אותו לאחר אדר 2019 שקדם לו. אותם ענבים, אך אופן הכנה שונה עשה ממנו יין כהה ביותר, עם ארומות חדות מאוד של פירות כהים וטאנינים בולטים ביותר. זה יין שיהיה טוב יותר אם תפתחו את הבקבוק מספר שעות בטרם השתיה. 96 ₪ – מחיר מצוין ליין איכותי.

אלוי הרנזה ריוחה ריזרבה 2018 – Elvi Herenza Rioja Reserva: ההוכחה של מה ניתן לעשות מאותו זן בצורה שונה. לטמפרניו הוספו מעט ענבי גרציאנו (Graciano), לעיגול הטעמים ולאיזון החומציות. אכן יין מאוזן ביותר, בטעמים מורכבים ואלגנטיים של שזיפים שחורים, אומאמי, פטריות כהות ומעט מליחות נעימה. שהה 30 חודשים  בחביות אמריקאיות וצרפתיות, הוכחה בולטת לכך שככול שענבי טמפרניו שוהים זמן רב יותר בחביות, היין נהייה מורכב יותר. בטעימה גם חומציות, טאנינים, ופירות שחורים – כל כך דומה ליין הקודם, אך יותר עמוק ומורכב בטעמיו ומאוזן עקב התוספת של הגרציאנו. 245 ₪ – חוויה של טמפרניו.

אלוי 2020 EL26: מורכב מ-60% ענבי גרנצ'יה (גרנאש), ו-40% קריניאן. ביקשתי לברר את מהות שם היין. ההסבר של דוד כהן: בגימטריה – שם האל בעברית שאסור להגות אותו הוא האות י' שהיא 10, שתי אותיות ה' שכל אחת מהן היא המספר 5 והאות ו'  שמספרה 6. אם תחברו תגיעו למספר 26, ודי לחכימא ברמיזא. היין באמת אלוהי בטעמו. עשוי מבציר ידני של הענבים ששהו במיכלים סגורים, והונעו בחבית מדי פעם באמצעות משאבות קטנות, על מנת שהיין יהיה פחות אגרסיבי. 12 חודשי חבית תרמו אף הם ליין ארומטי, עם חומציות נהדרת, וסיומת שאינה מסתיימת של זנים אלה שאהובים עלי ביותר. 337 ₪ – למרות המחיר זה יין שלא כדאי להחמיצו.

אלוי קלו מסורה 2021 – Elvi Clos Mesorah: יין מאזור מונטסאנט (Montsant) שליד פריוראט בספרד – אזור יין מובהק אף הוא. עשוי מ-50% ענבי קריניאן, 30% גרנאש ו-20% סירה – כולם מהאזור. ענבי הקריניאן מגפנים בנות 100 שנים. היין שהה 18 חודשים בחביות עץ אלון. משפחת כהן קוראת לו יין המשפחה. לכן הקישוט על הבקבוק הוא של שרשרת מרוקאית שעוברת במשפחה מדור לדור. יין מיוחד ביותר – הטעימה המהנה ביותר באירוע, עם ארומטיות של פירות שחורים ופלפל שחור עדין. מיין זה עושים מעט בקבוקים בכל שנה. 336 ₪ – גם זה יין שאני ממליץ לא להחמיץ אותו למרות מחירו.  

קלו מסורה סוּבְּלִים 2018 – Elvi Clos Mesorah Sublim: לסיום הערב נמזג לכוסות יין הדגל של היקב. הבסיס הינו אותו קלו מסורה: עשוי מ-50% ענבי קריניאן, 30% גרנאש ו-20% סירה – כולם מאזור מונטסאנט ליד פריורט. ענבי הקריניאן מגפנים בנות 100 שנים. שהה 18 חודשים בחביות עץ אלון, אך מדובר בחביות בודדות – הטובות ביותר שנבחרו מתוך כלל החביות ליין קלו מסורה. אין ספק, הסוּבְּלִים הינו פשוט חווית שתייה ייחודית. 1102 ₪ – למי שיכולים להרשות לעצמם ורוצים.

 גילוי נאות: הכותב הוזמן לאירוע

ביקורות ריזלינגים ישראלים – לא תמיד מושלמים אבל תמיד מעניינים

אלון גונן: הז'אנר של ריזלינגים ישראליים עדיין תופס תאוצה. לפעמים נדמה שכל יקב שרוצה להרגיש סופר אלטרנטיבי, פשוט מחליט לנסות לייצר ריזלינג. הבעיה בכך היא שלא כל יינן יודע מה הוא עושה כשמדובר בזן הזה, כי לא מספיק לסחוט את הענבים, לתת להם לתסוס, לבקבק ולקרוא למשקה המתקבל בשם "ריזלינג". צריך חומר גלם איכותי, אקלים מתאים, וידע אמיתי של עבודה עם הזן.

התוצאה? לפעמים אנחנו מקבלים ריזלינגים שנעשים בצורה שמתאימה לאקלים החמים שלנו, ריזלינגים שלא יתיישנו עשרות שנים כמו אלו הגרמנים, אבל כן מצליחים להיות ייחודיים ובעלי אופי. אלה לא תמיד היינות שיזעזעו אתכם, אבל יש בהם משהו מעניין, משהו שמתאים לארוחה טובה או ערב קליל, ולא צריך להשוות אותם לריזלינגים האירופיים. מי שמחפש את מהות הריזלינג, צריך להבין שזה לוקח זמן, וגם היין שצומח כאן לא תמיד הולך לפי הספר.

בסופו של דבר, אם אתם מצפים לריזלינג כמו באירופה, זה לא יקרה, אלא אם תמתינו לשנה ה-100 של יקבי ישראל. עד אז, לפחות תיהנו מההפתעות בדרך.

יקב כרמל – ריזלינג קאיומי 2017: הריזלינג הזה פשוט לא היה צריך להתיישן. העץ השאיר את רישומו בצורה יותר מדי חדה, עם קרמול שהפך אותו למשהו מבולגן ולא מספיק הרמוני. מחירו 90 ₪. ציון 88.

יקב טפרברג – ריזלינג בציר מאוחר 2020: הריזלינג הזה בהחלט מעורר עניין, אך אם הוא מבטיח להיות חוויית בציר מאוחר, אפשר היה לצפות ליותר פרופיל מתוק ועמוק. יש לו את הפוטנציאל, אבל הוא מרגיש קצת לא ממומש. תמצאו פה מתיקות שנמסה מהר מדי. אולי זה טוב למי שרוצה משהו קליל, אבל לא למי שמחפש את המרכיבים של בציר מאוחר עשיר. מחירו 40 ₪. ציון 88.

יקב ברקן – בטא ריזלינג 2021: הבטא הזה מלא בפרופיל פרי חמים, אבל אין פה את הקצה או את המתח שמפנים מקום לייחוד. די שגרתי, אבל מספק את הסחורה אם אתם לא מחפשים משהו שיזעזע לכם את החך. מחירו 90 ₪. ציון 89.

יקב הר אודם – ריזלינג וולקני 2020: ריזלינג לא שגרתי בכלל. אני מניח שהשפעת האדמה הוולקנית באמת נמצאת כאן. יש לו את החומציות החדה שמאוד מחזיקה אותו, אבל החמימות של הפרי לא תמיד מצליחה להדביק את הקצב. חוויה שמזמינה דיונים. מחירו 90 ₪. ציון 90.

יקב כישור – ריזלינג חצי יבש 2019: תלוי איך אתם אוהבים את החצי יבש שלכם. אין פה חוויית ריזלינג טובה – האיזון נשאר לא ברור, החומציות קצת מפריעה והמתיקות קצת מוגזמת. התוצאה: יין שפשוט לא מצא את הדרך בין שני העולמות. אולי בעתיד הוא ימצא אותה, אבל כאן הוא בעיקר מבלבל. מחירו 85 ₪. ציון 88.

יקב מרגלית – ריזלינג 2020: זה יין עם הרבה יותר נוכחות ממה שציפיתי. מצד שני יש פה גם תחושת תסכול. כמה שזו הפתעה, בסופו של דבר היין הזה פשוט לא מצליח לשמור על האיזון. יש בו רעננות, אבל גם את תחושת ה"עשוי בכוח". כנראה רק האנשים שאוהבים כוחניות באלגנטיות יתחברו אליו באמת. מחירו 120 ₪. ציון 89.

יקב רמת הגולן – גמלא ריזלינג 2021: אם אתם אוהבים ריזלינגים שלא דורשים הרבה יותר מדי מחשבה, זה היין. נעים, לא דומיננטי, משאיר אותך עם הרגשה של מה היה פה בעצם? מחירו 65 ₪. ציון  89.

יקב ויתקין – ריזלינג 2020: הציפייה מיין זה של ויתקין הייתה למשהו הרבה יותר מורכב וייחודי, אבל בסופו של דבר היין לא מצליח לעמוד בציפיות. יש בו את כל האלמנטים הבסיסיים שצריכים להיות בריזלינג: פרי רענן וחומציות נעימה, אבל משהו לא מתחבר כאן. היין נשאר שטוח מדי, כאילו משהו בדרך השתבש ולא הצליח להתפתח לכדי איזון או עושר. הוא לא רע, אבל בהחלט לא מה שהייתם מצפים מיקב שמכוון לרמות גבוהות יותר. מחירו 109 ₪. ציון 89.

יקב ויתקין – ריזלינג 2013: לצערי גם ריזלינג 2013 של ויתקין התחיל את דרכו בהבטחה גדולה, אבל הזמן לא עשה איתו חסד. הציפייה הייתה  לעומק וייחודיות, אבל היין לא מצליח להחזיק את עצמו עם איזון או רבדים שמצפים למצוא. יש בו את הנגיעות המתוקות והחמימות ובקצוות יש פטרוליות, אבל רק בקצוות, והיא לא משתלבת עם החומציות בצורה הרמונית. תוצאה שהיא לא בדיוק מה שפינטזתי. מחירו 290 ₪. ציון 89.

יקב בר-מאור – ריזלינג 2020: הריזלינג של בר-מאור מצליח להחזיק את עצמו בצורה מרשימה. יש לו גוף טוב, פרי עשיר וחומציות שמאזנת את המתיקות בצורה חכמה. היין הזה לא נשאר רק בגבולות הרגילים של ריזלינג, אלא מצליח להביא איתו קצת יותר עוז וייחוד. כל לגימה מציעה איזו שכבת טעם חדשה, ובסופו של דבר הוא משאיר אותך עם חוויית שתייה שונה מהרגיל. בהחלט יין שמצליח לעמוד בזכות עצמו, עם הרבה יותר ממה שציפיתם. מחירו 109 ₪. ציון 90.

יקב ספרה – ריזלינג 2021: פשוט יין משמח. ספרה הצליחו להכין ריזלינג שצוחק איתך, לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, ומציע משהו קליל, פירותי ומעניין. זה לא יין שיוצר דיונים עכורים, זה יין שישתלב בצורה מושלמת עם אוכל, ויאפשר לכם לשכוח שאתם סתם שותים. חביב בהחלט. מחירו 119 ₪. ציון 89.

יקב מיקה – ריזלינג 2021: ההבטחה בריזלינג של מיקה פשוטה מאוד – זה יין נחמד וקל, שלא מנסה להרעיש יותר מדי. עם פרי טוב וחומציות מאוזנת, הוא עושה את העבודה בלי יותר מדי דרמה. אם אתם לא מחפשים משהו שיעורר מחשבה או יזעזע את החך, זה כנראה בדיוק מה שאתם צריכים כשלא מתחשק לחשוב יותר מדי על היין שלכם. מחירו 135 ₪. ציון 89.

יקב שירן – ריזלינג 2020: כשיין זה של יקב שירן יצא לשוק, זה בהחלט לא היה סתם עוד יין. מדובר בהחלטה אמיצה להיכנס לעולם היין כיין ראשון של יקב. זה מה שכתבתי עליו כשיצא ב-2020: "ביין הזה יש משהו שמרמז על פוטנציאל עתידי. הפרי טרי, החומציות נעימה, והיין הזה מבטיח הרבה. האיזון נוכח, והקלילות שמאפיינת אותו בהחלט משאירה מקום להתפעלות. שאפו על ההתחלה הזו, עם הרבה מקום להמשיך ולצמוח". אחרי חמש שנים בבקבוק, היין התפתח בצורה מרשימה – הוא רכש עומק ונפח, עם איזון נהדר בין החומציות למתיקות. כל לגימה מגלה רבדים חדשים של טעמים, והיין מרגיש בשיאו, עם סיום ארוך ומרגיע. מחירו 119 ₪. ציון 91.

יקב פלטר – ריזלינג 2020: יין זה של יקב פלטר מפתיע בכמה מובנים. היין הזה לא הולך לפי הספר, ויש בו משהו אחר, משהו שמיוחד רק לו. אם כל ריזלינג אחר היה עלול להרגיש די צפוי, כאן יש איזשהו טוויסט שמעורר עניין. החומציות החדה יחד עם פרי שנכנס לאט, אבל בוקע בצורה מסקרנת. כל לגימה מורכבת יותר מהקודמת. יש פה איזשהו פוטנציאל לא לגמרי מנוצל, אבל בהחלט טמון פה משהו מיוחד. לא סתם עוד ריזלינג, אלא יין שמצליח להתעלות מעל הציפיות ומציע הרבה יותר ממה שדמיינו. מחירו 119 ₪. ציון 91.

לסיכום: היינות הישראלים, ובמיוחד הריזלינגים, מציעים עולם של טעמים, צבעים והתרשמויות שנע בין השגרתי למיוחד. כל יקב מביא את הסיפור והטוויסט שלו. לא תמיד אנחנו מקבלים את מה שציפינו לקבל, אבל תמיד יש משהו שמזמין אותנו להמשיך לחפש. בין אם אתם מחפשים ריזלינג שיגרום לכם להרגיש את כל המורכבות והעומק של היין, ובין אם אתם פשוט רוצים משהו קליל ונעים לשתות, בשוק המקומי תמיד תוכלו למצוא משהו שיתאים למצב הרוח שלכם. ריזלינגים ישראליים הם לא תמיד מושלמים, אבל הם תמיד מעניינים, וכל בקבוק הוא עוד סיפור ששווה לטעום.

יקב דרייר – להיות ביו-דינמיים ולייצר יין טבעי במדבר

רני רוגל: לפני מספר חודשים הגעתי לביקור ביקב רמת נגב בקדש ברנע (ניצני סיני) שבנגב על גבול מצרים, ופרסמתי כתבה לאחר הביקור. מסתבר כי מתפתח כאן אזור יין – במרחק 6 קילומטרים בלבד פועלים במושב באר מילכה הנשקף למוצב של צבא מצרים מעבר לגבול הסמוך, שני יקבים צעירים וקטנים יותר בהם ביקרנו בעקבות תערוכת סומלייה בה פגשנו את הייננים גל תושיה מיקב תושיה ובועז דרייר מיקב דרייר.

בשבוע שעבר פרסמנו כתבה על יקב תושיה, ועתה נכיר לכם את יקב דרייר, שאת בעליו – בועז ורינה דרייר פגשנו בביקור ביקב שבמושב באר מילכה.

בועז ורינה דרייר נולדו ובגרו בדרום אפריקה. בועז לא עסק שם ביין אך למד קורסי יין באוניברסיטת סטלנבוש, כולל קורס WSET L2. בעיצומה של מלחמת המפרץ ב-1991 הם עלו מדרום אפריקה יחד עם ארבעת ילדיהם הקטנים אז. תחילה נשלחו לקיבוץ להבות הבשן בעמק החולה, לא רחוק מקריית שמונה. משם עברו לקיבוץ כרם שלום בחולות חלוצה ליד גבול מצרים, והתאהבו במקום ונשארו, ארבעת הילדים שגדלו שם גרים בעוטף עזה.

בועז היה רבש"ץ במשרה מלאה של כרם שלום ורינה גננת בקיבוץ. וכשרצה לנטוע כרם לאחר שהתמחה בגידול בחול, הציעו להם להצטרף בגיל 50 למושב באר מילכה. הם עלו לקרקע עם המשפחות הראשונות ב-2007, הראו להם היכן חלקת החול שהוקצתה להם, ואמרו להם "תתחברו למים". ב-2012 נטעו כרם וב-2016 היה בציר ראשון. בחירת זני הגפנים הייתה קשה, ואמרו להם לא לגדל גפנים בחול. בועז, שהיה לו מכרם שלום ניסיון בגידולי חקלאות בחול, ראה שם שהכול גדל בחול והחליט לנטוע גפני קברנה סוביניון, שיראז ומרלו. "מהבציר הראשון זיהיתי שבמדבר אפשר לגדל ענבים ברמה גבוהה", אומר בועז.

הם התחילו בחקלאות קונבנציונלית, הבינו שיש להם בעיה כלכלית בגידול הכרם, וכדי להפוך לרווחיים כדאי להם לעשות שתי קומות גפנים בכרם – "שיטה בת 200 שנים בארה"ב. חוץ מכרם קטן ליד זכרון יעקב, אנחנו היחידים שמגדלים כרם דו-קומתי בהדליה כפולה – שכבה קרובה לאדמה גזומה, ושכבה שנייה מוגבהת מדוללת מפירות אשר מעודדת גידול עלים ליצירת צל", הוא אומר, "לא כדי לקבל יותר פרי אלא לקבלת הבשלה פנולית מלאה. ראינו שקברנה סוביניון עדיין הזן הטוב ביותר, אבל הבעיה שבישראל וצרפת אי אפשר להגיע להבשלה מלאה – בהתחממות עלה האלכוהול וההבשלה לא. כורמים רבים בארץ עוקרים מרלו ומגדלים מלבק, ושתי קומות מאפשרות לעכב הבשלה אפילו עד שבועיים לפני הבציר. אני נשאר עם קברנה סוביניון ואתמיד איתו".

אהבת הקברנה סוביניון לא מוסתרת אצל בועז דרייר: "יש במורכבות של קברנה סוביניון משהו מיוחד. הבלנד הכי מסובך ומורכב לא מתקרב לענבי קברנה סוביניון שגדלו כמו שצריך. היין שלנו מבציר 2023 נמצא כבר שנה בבקבוקים. אנשים שמגיעים ליקב וטועמים מתווכחים על כמה זמן היה היין בחבית – אז היין לא היה בחבית אלא במיכל נירוסטה". ביקב דרייר עושים גם יינות מרלו ושיראז באדומים, ובלבנים שרדונה ומבציר 2024 גם שנין בלאן. "זה זן מתאים למדבר ואפשר לעשות איתו יינות טובים" כך בועז.

למה רק יינות זניים ולא בלנדים? "כי אני לא חייב. יש יקבים שעושים בלנדים כי היינות הזניים לא טעימים ולא יקנו אותם". מעניין גם שבועז עומד לנטוע 5 דונם של גפני דבוקי, יעל, סריקי ובר – זנים קדומים שנטע בעבדת לפני שנתיים. כרם זה יצטרף ך-14 דונם כרם בוגר ו-6 דונם כרם צעיר שיש לבועז ורינה בבאר מילכה. המטרה היא להגיע ל-25 דונם כרמים.

לגבי היין הכתום של יקב דרייר: "ב-2023 היה לנו שרדונה כתום ומ-2024 והלאה שנין בלאן. למה יין כתום? זה לא בכוונה. המגע עם הזגים 72 יום מכניס את כל הפיגמנטים ליין. כשהתחיל יין לבן טבעי באירופה, הוא יצא כתום. היום מנסים לעשות בלנדים כתומים ויינות כתומים מקוריים, רובם מאירופה. ליינות אחרים אין גוף וטעמים, אז הולכים על טרנד היין הכתום שצעירים רוצים".

חקלאות ביודינמית ויין טבעי

את החקלאות בכרם של משק דרייר העבירו למתכונת ביו-דינמית בבדיקת "אדמה חיה" – גוף בינלאומי של מגדלים בשיטה ביו-דינמית – אין פסולת, כל גפת היקב חוזרת לכרם ומחזקים כך את השמרים הפראיים. גם הגפנים וגם עשבים לא מרוססים, ומהעשבים שגדלים הם מפיקים כאן שמנים אתריים המשמשים לתרופות טבעיות שמופקות ידנית מעשבי לבנדר, גרניום, אורגנו דיי, מרווה, רוזמרין, אקליפטוס-לימון, למון-גראס ושיבה, תחת מותג Negev Essence.

ביקב דרייר מייצרים יינות טבעיים. התמריץ לכך היה אירוע לב אותו עבר בועז, ואז הבין שצריך לשמור על האדמה, כשאת אופן הייצור הוא למד אצל אלעזר בר-שדה ביקב צוף מיקבי הנגב. לפי בועז אמר לו אלון צדוק – מייסד יקב רמת נגב ומי שנחשב לגורו של שני היקבים הקטנים של משפחות דרייר ותושיה ויקבים נוספים, שהוא לא יוכל ליישן יינות טבעיים כי יהיה בהם מקסימום 11% אלכוהול. "הקברנה סוביניון שלנו מבציר 2023 סיים תסיסה עם 15% אלכוהול, יין מאוזן וטעים, ואנחנו גאים במה שהצלחנו לעשות", מציין בועז. "הסוד ביין טבעי הוא בציר בסלים ולא בדולבים, כדי לשמור על שלמות האשכולות. יש לנו ענבים עסיסיים מלאים בשמרים פראיים ואסור לענבים להישבר בכרם, כי התסיסה תתחיל שם ולי זו תהיה קטסטרופה. הרוב המוחלט של הכרמים מרססים בהרבה ביסולפיט כדי שהענבים לא יתפוצצו, ויוצרים יינות בעייתיים. אנחנו לא מרססים ביסולפיט. הענבים יודעים להוציא מעצמם ביסולפיט; לא צריך להוסיף".

ובועז מגלה לנו מסודות היקב הטבעי: "אנחנו מקפידים על ניקיון ניקיון וניקיון – אלה שלושת הכללים של יקב טבעי. הרבה יקבים גדולים רוצים לעשות פינה של יין טבעי, אבל זה לא מצליח כי שמרים מלאכותיים עלים על הטבעיים והורגים אותם. כל יינן אומר שהוא שולט ביין. אני לא שולט, אני מלווה את מה שהטבע קבע".

התסיסה של יין טבעי ממושכת יותר מזו של יקבי מיינסטרים המקובלים: "בגלל תסיסה טבעית אנחנו חייבים לשלב גם תסיסה מלולאקטית  וגם מנוחה". וכאן הרחבה על התסיסה: "אשכול ענבים הוא יקב מושלם. לא צריך להוסיף או לגרוע כלום – אין לנו קראשר אגרסיבי אלא עדין.  תהליך התסיסה אצלנו נמשך 72 יום, גם בלבנים על הזג – לא 4 ימים. באירופה תסיסה נמשכת 30 עד 80 ימים, בארה"ב כ-35, ובדרום אפריקה מתקרבים ל-72 יום. למה בחרנו ב-72 יום? משתי סיבות: 72 שמות לבורא עולם. יין בגימטריה זה 70, ועוד שתי המצוות לשבת – שמור זכור, ביחד 72".

תוכנית הייצור שלו ל-2025 היא 10,000 בקבוקים. ב-24 ייצר רק 6,000 בקבוקים כי לא היה יבול. עד עכשיו יישן בועז את יינותיו במיכלים בלבד. עכשיו הוא מתחיל לעשות ניסיונות עם חביות ישנות בנות שלוש שנים.

עוד דבר משמעותי שעושים עכשיו ביקב דרייר: ניגשים לקבל אישור של יקב זעיר עד 10,000 בקבוקים. זאת במסגרת הרפורמה שאושרה בוועדת הבריאות של הכנסת, הקובעת כי יקב זעיר שמייצר עד 10,000 בקבוקים בשנה יוכל להמשיך לעבוד ולמכור בבית וביקב, כולל מכירה לחנויות ומסעדות, בזמן תהליך קבלת רישיון יצרן.

ובאמת איך הם מוכרים את יינותיהם? רוב המכירות דרך אתר האינטרנט, אנשים שמבקרים ביקב וכאלה שהיו ואוהבים את היינות ואת רוח היקב, כל שבוע משלוחים ברחבי הארץ. מספר מסעדות פנו אליהם בתערוכת סומלייה 2025, כך שיתכן כי נוכחות היקב במרכז תגבר.

יינות דרייר שטעמנו:

שנין בלאן 2024: תסס 72 יום, שהה עוד 60 יום במיכל וממשיך להשתפר בבקבוק. טעמי מלון ואננס. 10.5% אלכוהול – 120 ₪.  

שיראז 2024: יין טבעי. תסיסה ספונטנית עם שמרים פראיים. מאוד טעים, מאוד לא ביסולפיטי – כי אין בו. גוף בינוני, טעמי פרי שחור. 12.5% אלכוהול. צריך להתרגל אליו וכדאי להתרגל – 140 ₪.

קברנה סוביניון 2023: יין טבעי עשיר בטעמי פרי. 15.5% אלכוהול ללא תחושת כבדות. טעים ביותר. גוף מלא וסיומת של פלפל ירוק – 180 ₪.

יקב דרייר – מושב באר מילכה, 054-7749323, להזמנות באתר האינטרנט

האם תוויות יין באמת מעניינות מישהו?

אלון גונן: הכתבה על תוויות היין צצה אצלי לאחר שיקב קטן הוציא תווית יין מאוד משעשעת[ שגרמה להמון אנשים להגיב ולחפש את היקב. הרעיון העומד מאחורי התווית הזו היה חכם – ליצור משהו שונה, מעניין, שמוציא את המוצר מהמיינסטרים. בשוק היין, שבו יש המון דגש על טכניות, זני ענבים ומאפיינים מעשיים, היקב בחר ללכת בכיוון שונה לגמרי: תווית שנושאת סיפור, אופי והומור.

זה יצר באזז מרהיב, שהתפשט במהרה והגיע לאלפי אנשים שהתעניינו לדעת יותר על היקב, האזור והסיפור שמאחוריו. הרעיון הוא להבין שהמראה החיצוני לא פחות חשוב מהמוצר עצמו, ולעיתים הוא זה שיבדל את היין משאר המתחרים. התווית לא רק שובה את העין, אלא גם מעוררת סקרנות ויוצרת חיבור רגשי עם הצרכנים. היא מדגימה איך דרך יצירתיות אפשר להחיות מותג ולהפוך אותו לנושא שיחה.

בואו נבין משהו: רוב תוויות היין פשוט משעממות. הן מלאות בטקסטים טכניים שאין בהם ערך אמיתי לצרכן,  שם היין, אחוז האלכוהול, סוג הענבים. כולם עושים את זה, כמעט בלי לחשוב על המשמעות. אחרי כל כך הרבה תוויות דומות, השאלה היא איך התווית יכולה לשדר חוויה, ולא רק נתונים יבשים.

הדור הצעיר לא מחפש פרטים מדויקים על היין, אלא חוויה. הם רוצים משהו שיתפוס את העין ויעורר סקרנות, ולא רשימה של מאפיינים. מה זה משנה כמה זמן היין היה בחבית אלון לעזאזל? הם רוצים לדעת מה היין גורם לנו להרגיש.

התווית צריכה להעביר סיפור מעניין, לא להעמיס עלינו מידע מיותר. ופה בדיוק צריכים לבוא לידי ביטוי המעצבים, שהגיע הזמן שיפסיקו  לשחק את המשחק הישן – אתם תקועים. במקום להמציא מחדש, אתם חוזרים על אותו עיצוב חסר השראה. התוויות שאתם יוצרים מרגישות כמו כל השאר, בלי שום ניסיון לחדש. אתם לא צריכים להסתפק בעיצובים שמפנים מקום רק לנתונים טכניים. צריך לחשוב איך להדליק את הדמיון של הצרכן בנקודת המכירה בה הצרכן מקיים אינטראקציה קצרצרה עם תווית לפני שמקבל החלטה – כן-לא לקנות (כמובן שקיים גם המחיר שמשפיע ואף מכריע).

התווית צריכה להיות כזאת שגורמת לנו להרגיש משהו, לא לקרוא עוד נתונים. הדור שלי זוכר את מסטיק בזוקה עם הבדיחות שהיו בתוך העטיפה. לא היה מדובר במסטיק, אלא בחוויות הקטנות של החיים – "עד גיל 20 תגיע לירח". כך גם העוגיות הסיניות עם הפתקים המצחיקים. לא באמת היה אכפת לנו מהטעם, זה היה כל העניין בפתק המצחיק. אז למה לא לעשות את זה גם בעולם היין? תווית יין לא צריכה להיות רק רשימה של פרטים טכניים משעממים – היא צריכה להיות חוויה, סיפור שמצית סקרנות, משהו שגורם לנו לרצות לדעת יותר. לא מספיק שיהיה כתוב "היין הזה עבר סינון כפול"; תנו לנו משהו שיתפוס אותנו, משהו שיתחיל שיחה.

תוויות שמעטרות אותן שירים, סיפורים, או אפילו מתכונים שמומלצים לצד היין. במקום רק לציין אחוזים, יש כאן הזדמנות ליצור קשר אישי עם הצרכן. מתכון לאוכל שמתאים במיוחד עם היין או שיר שמחמם את הלב יכול להוסיף נופך אישי לכל בקבוק. אתם לא רק מקבלים יין – אתם מקבלים חוויה, דרך חדשה להרגיש את היין, לאכול אותו ולחיות אותו. תווית כזו לא משעממת, היא עוטפת את כל הרגש שמלווה את היין. זה יכול להיות בדיוק מה שיגרום לדור הצעיר להרגיש מחובר יותר, לא רק לקלאסיקה, אלא לעתיד המרגש של עולם היין.

עלות עיצוב תווית יין משתנה בהתאם לניסיון המעצבים, מורכבות העיצוב והדרישות הטכניות. בדרך כלל, המחיר נע בין 1,500 ל-10,000 שקלים, תלוי במורכבות ובמותג היין. אם מדובר ביין פרימיום או סדרת תוויות, העלות עשויה להיות גבוהה יותר. לעיתים ייתכנו תוספות למחיר, אם יש צורך בתיאום עם הדפוס או עבודה נוספת. זה לא רק העניין של המחיר – אלא גם של כמה יכולה תווית היין לשדר משהו יותר מעניין ויצירתי.

בסופו של דבר, הלקוחות של היום  לא רוצים לקבל רק נתונים – הם רוצים חוויה. תווית היין צריכה להחזיק סיפור, לא רק עובדות. משהו שיגרום לנו לחשוב: "אני חייב לטעום את זה".  הגיע הזמן לחשוב אחרת. העתיד לא נמצא בעיצובים מסורתיים אלא ביצירת תוויות שמזמינות חוויות.