אנחנו במערכת אכול ושאטו כואבים ואבלים כבר כמעט 700 ימים על כל החיילים והחיילות שנפלו במלחמה, על כל האזרחיות והאזרחים שנטבחו, מאחלים החלמה לפצועים, שמחים על שובן הביתה בחיים של אמילי, דורון, רומי, לירי, קרינה, דניאלה, נעמה, ארבל, אגם. שמחים על שובם של גדי, עופר, קית', ירדן, חמשת התאילנדים, אוהד, אור, אלי, יאיר, סשה, שגיא, הישאם, אברה, אליה, טל, עומר ונקרט, עומר שם טוב, עידן. אבלים מכל הלב על החללים שהוחזרו: שירי ביבס, כפיר ואריאל, עודד ליפשיץ, שלמה מנצור, צחי עידן, איציק אלגרט, אוהד יהלומי, ג'ודי ויינשטיין-חגי וגדי חגי, נטפונג התאילנדי, יאיר (יאיא) יעקב, אביב אצילי, עפרה קידר, יונתן סמרנו, שי לוינסון – יהי זכרם ברוך. מייחלים לשובם של כל 50 החטופים שנשארו בשבי – עכשיו! שמישהו יתעורר כבר!

בין עובדות לתחושות: שינוי אקלים בכרמים הישראלים

אלון גונן: לאחרונה עלה פוסט של ערן פיק, יינן ומנכ״ל יקב צרעה, שמתאר טמפרטורות גבוהות במיוחד בכרמים בישראל, ומעלה שאלות על השפעת שינויי האקלים על ענף היין המקומי. על פי הנתונים שמוצגים, ביולי האחרון טמפרטורת המקסימום היומית בכרם שורש הייתה 33.6 מעלות, לעומת 31 מעלות בממוצע בתקופת המחקר המקורית (2002–2013). כדי להבין את משמעות הנתונים, יש לבחון אותם בהקשר מקצועי. במהלך עבודת המחקר הבסיסית שלערן פיק, הושוו מדדי אקלים מ-10 תחנות מטאורולוגיות בישראל, הכוללות אזורי יין שונים, מול ארבעה אזורי יין קלאסיים בעולם – סנט אמיליון, נאפה, ברוסה ולודי.

ביולי, ממוצעי הטמפרטורות בכרם שורש בתקופת 2002–2013 היו מקסימום יומי ממוצע 31.0 מעלות, וטמפרטורת מינימום יומית ממוצעת 18.5 מעלות, בעוד ביולי האחרון המקסימום עמד על 33.6 מעלות והמינימום על 19.2 מעלות. עלייה של כ־2.6 מעלות בממוצע אינה יוצאת דופן לטווח קצר של עשור עד עשור וחצי, ושונות טבעית של מזג האוויר – שינויים שנה-שנה כתוצאה ממחזורי מזג אוויר רגילים, יכולה להסביר חלק מההבדל, לדוגמה שנה חמה במיוחד או מספר ימי חום אינטנסיביים. השפעת חום על קצב הבשלת הענבים תלויה בגורמים רבים, כולל הזן, השקיה, לחות, משקעים, ניהול הכרם, תנאי חורף ומזיקים. בעשור אחד בלבד, עלייה של 2–3 מעלות אינה בהכרח גורמת לירידה בכמות או באיכות היין, וכדי להראות השפעה אמיתית נדרשים מדדים ישירים על הענבים, כגון אחוז סוכר, חומציות, התפתחות פנולית, גודל גרגר ותוצרת כוללת; נתונים שאינם כלולים במחקרו של פיק. בנוסף, יש להבחין בין תחושה אישית לבין ראיות מדעיות: הפוסט של ערן מבוסס על תחושה שלו שהשינוי האקלימי חמור, והוא אף מציין שהמדענים שהתריעו כי שינויי האקלים היו "עדינים מדי".

מדובר בהתרשמות אישית, לא בראיה מבוססת על מחקרים רחבי טווח או מדידות ישירות, ולכן אינה מהווה בסיס למסקנות ברורות על פגיעה בכרמים. לעומת זאת, מדענים בתחום האקלים, כולל סקפטיים כמו ריצ'רד לינדזן, מתבססים על ניתוחי נתונים ארוכי טווח וסטטיסטיקה, כדי לבדוק מגמות התחממות והשפעתן על הסביבה. תחושה בלבד אינה מחליפה מדידה אמפירית – היא יכולה להצביע על חוויה אישית או שנה חריגה, אך אינה מוכיחה שינוי מהותי באקלים או פגיעה בגידול. מחקרי אקלים רחבי טווח מצביעים על מגמת התחממות גלובלית, אך ההשפעה המיידית על כרמים ספציפיים דורשת נתונים לאורך עשרות שנים.

דיון ציבורי, או תחושת דחיפות סביב עליית טמפרטורות ביולי, לעיתים מייצרים תחושת "היסטריה" שאינה מגובה בראיות על פגיעה ממשית בגידול או באיכות היין. הנתונים שמציג פיק הם אינדיקציה למגמות חום אפשריות, אך אינם מהווים ראיה ישירה לכך שהיין או הענבים השתנו משמעותית בעשור האחרון. ההשפעה על איכות ותפוקת היין תלויה בשילוב של גורמים רבים, ומחקר קצר טווח אינו מספיק להוכחת שינוי מהותי. לכן, מסקנות דרמטיות על נזק לענף היין אינן מבוססות על הנתונים המוצגים – מדובר יותר בראיה מקומית למגמה אפשרית מאשר בשינוי ממשי של הייצור או האיכות.

לסיכום: כדי להבין באמת אם שינויי אקלים משפיעים על היין של ערן פיק, אחד הייננים המובילים בישראל, או על יין של אחרים, אין די בנתוני טמפרטורה כלליים או בהשוואות קצרות טווח. נדרשת בדיקה ישירה וממושכת של הגפנים והיין עצמו. עד שלא יוצגו נתונים פנימיים ומדויקים מהיקב או מחקר שיטתי וממושך, סביר להניח שהשינויים שנמדדו אינם משפיעים באופן מהותי על איכות או תפוקת היין. תחושות אישיות, גם אם נובעות מניסיון עשיר בגידול גפנים או בטעימות מקצועיות, אינן מהוות ראיה מדעית לשינוי מהותי בתוצר הסופי.

יונתן לבני בטעימות פינו נואר ישראלי

בביתה של שיר שמולביץ (בין השאר מנהלת קבוצת שיר היין – מדברים על יין) בעיר מודיעין, התקיימה לאחרונה טעימה של יינות פינו נואר ישראליים ושני יינות פינו נואר מבורגון שבצרפת. השתתפתי בערב זה, וגם חלקתי מהיכרותי עם הזן שקרוב מאוד לליבי.

פינו נואר הוא זן ענבים ייחודי שמקורו בבורגון שבצרפת. זן עדין ואלגנטי, רגיש במיוחד לאקלים: לשמש, לרוחות ולקור. לכן נחשב לאחד הקשים ביותר לגידול, אך גם לאחד המרתקים מבחינת מורכבות הטעמים והבוקה שהוא מעניק ליין. האתגר בגידול פינו נואר בישראל גדול במיוחד: החום מקשה על הזן, והמשימה נעשתה קשה עוד יותר בעשור האחרון.

לסוף הערב הבאתי לטעימה עיוורת גם שני יינות פינו נואר מאזור בורגון: פינו נואר רגיל ופינו נואר 'פרמייר קרו' – יין שבדרך כלל הינו איכותי יותר, וכמובן גם יקר יותר. אין זה ריאלי לצפות שפינו ישראלי יהיה זהה ליינות הזן מבורגון, אך עם זאת הופתעתי לגלות מספר יינות מקומיים שהצליחו לאתגר את היין הצרפתי.

יקב פלטר – פינו נואר T Selection 2018: עשוי מענבים מצפון רמת הגולן, שנבצרו בגובה 950 מטר. היין התיישן 18 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי, יוצר בכמות מוגבלת וקשה להשיג אותו כיום. בעל גוף מלא הודות להתיישנות הארוכה בחבית, אך הפירותיות העדינה של הזן פחות מורגשת. בפה מעט מרירות ואגרסיביות. המחיר 160 ₪.

יקב לה פורה בלאנש – דביר פינו נואר 2020: היינן ברונו דרמון יצר את היין מענבים מכרם בשדה כלב שבמערב רמת הגולן, בגובה 900 מטר. היין התיישן 12 חודשים בחביות עץ, ולאחר מכן בוקבק ללא סינון. ריחו מצוין ואופייני לפינו נואר, אך צבעו כהה מאוד בניגוד לצבע הבהיר האופייני לזן. עם זאת, מדובר ביין טעים ומאוזן. המחיר 129 ₪.

יעקב אוריה – האיצטרובל השחור 2023: שמו של היין מתורגם מ"פינו נואר" בצרפתית (פינו = איצטרובל, נואר = שחור). יין אלגנטי במיוחד, עם טעמי פירות שחורים ופלפל שחור. צבעו בהיר כפי שמצופה מזן הפינו נואר, וריחותיו וטעמיו מזכירים את מיטב יינות בורגון. למרות הצהרת היינן על הכוונה ליצור פינו נואר ישראלי עם ביטוי מקומי, התוצאה מביאה טעמים וסגנון אופייניים לבורגון, וזו מחמאה ולא רמז על כוונה לחיקוי. המחיר 160 ₪ – מחיר ראוי לאיכות המיוחדת של היין.

יעקב אוריה – האיצטרובל השחור 2019: יין מבוגר יותר מגרסת  2023. צבעו כהה עם אף ומשקעים אופייניים לזן. לעומת הגרסה הצעירה, פחות אלגנטי ומעט תוקפני בפה בעת השתייה. למרות שמדובר באותו יינן ואותו זן, נראה כי האקלים החם בארץ לא אפשר ליין לפתח את האלגנטיות והעדינות שמאפיינות פינו נואר בעת הזדקנות. כפי שאוריה עצמו ציין, היין היה נהדר בצאתו, אך לאחר שש שנים כבר לא השתפר או התפתח. האיצטרובל השחור 2019 מוכיח שאפילו יינן מוכשר לא יכול להבטיח הזדקנות מוצלחת של פינו נואר בישראל, בעיקר בשל האקלים החם שמגביל את הפוטנציאל להתיישנות. המחיר 190 ₪.

יקב  תל אפק – פינו נואר 2022: יין שעשוי מ-96% ענבי פינו נואר, 2% פינוטאז' ו-2% ברברה. האשכולות מופרדים מהשזרות, תוך שמירה על גרגירים שלמים, ללא קראשר שמועך את הענבים. היינן שלומי צור מייצר את הפינו נואר ברציפות משנת 2018. היין התיישן תחילה במיכלי נירוסטה, ובהמשך 14 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי ישנות. יתכן שהבחירה בשילוב זנים נוספים הביאה ליין שאינו מובהק כפינו נואר ישראלי, אך יש בו הרבה חומציות, והוא נעים וקליל עם טעמי הפירות המשפיעים על טעמיו. המחיר 140 ₪.

יקב שילה – פינו נואר סוד 2023: היינן עמיחי לוריא יצר את היין  מגפני פינו נואר שגדלו בוואדי עמוק בו שורר קור ממושך, שמטיב עם הענבים תוך שמירה על אופיו המיוחד של הזן. היין התבגר כ-18 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי. בטעימה הנוכחית נפתח הבקבוק סמוך לטעימה, ולא ניתנה לו הזדמנות לנוח מעט. כשטעמתי את היין הוא היה מריר, עם טעם וריח שאינם מחמיאים. דיברתי עם עמיחי לוריא, ששלח לי בקבוק של אותו יין והמליץ: "לפתוח, לטעום, להחזיר את הפקק ולטעום שוב למחרת היום". הזמנתי לטעימת היין חבר שאוהב יינות פינו נואר מבורגון. בתחילה היה ליין טעם מריר. לאחר כשעה המרירות נסוגה חלקית, ומאפייני הזן החלו להופיע. מספר שעות לאחר מכן היו ליין טעמי אדמה ועלים רטובים האופייניים לזן, וריחות המאפיינים פינו נואר ישראלי. אני מציע לפתוח את הבקבוק מספר שעות לפני שתייתו, לרוקן עד מתחת לכתף, ולשתות. היין הופך לייחודי ואיכותי. מומלץ. המחיר 139 ₪.

יקב ויתקין – פינו נואר 2022: היינן אסף פז מיקב ויתקין, התמחה בלימודי ייננות בבורדו ומייצר יינות איכות בישראל מזנים שונים. לצערי הפינו נואר אותו יצר הציג בעבוע קל, שנמשך גם לאחר המתנה בכוס. פינו נואר אינו אמור לבעבע, ונראה כי מדובר בתקלה בביקבוק או בבקבוק. חלק מהטועמים אהבו את הבעבוע, אם כי פינו נואר אינו אמור להיות כזה. המחיר 108 ₪.

יקב גבעות – גופנה רזרב פינו נואר 2022: יינן יקב גבעות הוא פרופסור שיבי דרורי מאוניברסיטת אריאל. ענבי הפינו נואר ליין זה, אותו מייצר היקב מ-2009, נבצרו מכרם בגוש עציון, בגובה 900 מטר. היין יושן 12 חודשים בחביות עץ אלון, חלקן חדשות וחלקן ישנות, של היצרן הצרפתי  CAVIN, שיינות פינו נואר בחבל בורגון מתיישנים בהן. פינו נואר זה הציג בוקה אדמתי ובסיומת מרירות עדינה אופיינית לזן. עם זאת, בפה הייתה תחושה שהיין שטוח מדי בטעם, בהשוואה לאותו יין ששתיתי בינואר השנה והיה מצוין. מעט מאכזב. המחיר 149 ₪.

יקב רמת הגולן – פינו נואר 2022: נעשה על ידי היינן הראשי ויקטור שונפלד מענבי פינו נואר מכרם בצפון רמת הגולן – אקלים קר ואדמת טוף וולקני ומינרלי התורמים לענבים הגדלים באזור. התיישן 16 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי. צבעו אדום בהיר אופייני ליינות פינו נואר. יש לו טעמים חזקים  מדי של פינו נואר, בלי האלגנטיות האופיינית לזן, וטעם מאוד אלכוהולי. מאכזב בהשוואה לאופיו האופייני של הזן. 120 ₪.

יקב ברקן סגל – פינו נואר 2018: היין של עידו לוינסון – אז היינן הראשי של היקב, הינו פינו נואר בעל צבע כהה מאוד ובוקה אופייני. עשוי מאשכולות שלמים של ענבים מכרם בבית נקופה שבהרי ירושלים. היין תסס 15 חודשים בחביות עץ צרפתיות בהתערבות ייננית מועטה, ועבר סינון גס. בטעימה ברור כי זהו פינו נואר, אך חמיצות גבוהה מדי וחוסר איזון פוגעים בתחושה מהיין. בכל מקרה היין אזל.

לסיכום: פינו נואר הוא זן אדום איכותי ביותר הנפוץ באזור בורגונדי שבצרפת. עושים ממנו יינות רגועים בעלי גוף קל עד בינוני. באזור בורגונדי זה היין האדום המוכר והידוע ביותר, וגם כזה שיצא לו שם כיין שמחזיק מעמד שנים רבות המטיבות עם איכותו. בישראל יש מספר לא גדול של יקבים שמייצרים יינות פינו נואר. זהו  זן שמתפתח גם בארץ, אם כי לא קל לגדלו עקב תנאי מזג אויר אצלנו, שאינם דומים לארצות בהן הזן מאוד מצליח. בטעימה זו טעמנו כמה יינות ישראלים מצוינים, ואחרים שאינם מתאימים לזן.

יין ישראלי – בין אהבה לבקבוק למחירו האמיתי. שלוש זוויות על אותה כוס יין

לבקשת קוראים רבים אנחנו מפרסמים שנית כתבה זו שפרסמנו בשבוע שעבר

אלון גונן: תעשיית היין הישראלית היא סיפור של הצלחה מרשימה. תוך עשרות שנים בלבד, הצליחו יקבים מקומיים לעמוד בשורה אחת עם יינות העולם, לייצר מוצרים איכותיים, לבנות קהילת ייננים מקצועית, ולהכניס את היין אל לב השולחן הישראלי. אבל לצד האיכות, עומדת שאלת המחיר. יקר כאן לשתות יין, הרבה יותר מאשר באירופה, וכאן מתחיל הוויכוח.

ניר קיפניס,  עיתונאי יין ותיק, פרסם באתר וואלה מאמר, מתוך אהבה אמיתית ליין המקומי, ובין השאר כתב: “אני אוהב יין ישראלי, מפרגן לתעשייה המקומית… מוכרחים לומר ביושר: מבחינת עלות מול תועלת, יש שתי סיבות עיקריות לשתות יין ישראלי: פטריוטיות וכשרות".

לדבריו, פער המחירים בין יינות ישראליים למיובאים, עומד על כ-30 ₪ קבועים לבקבוק יין מיובא ב־40 ₪ שווה ברמתו ליין ישראלי ב־70 ₪ וכן הלאה. קיפניס מדגיש את חשיבות הכשרות ככוח שהציל את הענף, ומציין את העלייה בצריכה בתקופת הקורונה. אבל כשהוא מתיישב במסעדה, אפילו כזו שהתמחור בה מתחשב יחסית, החשבון קופץ בעשרות אחוזים בגלל בקבוק יין מקומי. הוא מספר שבאיטליה היין היווה 22% מהחשבון, בעוד בישראל מחיר היין היה 37% מהחשבון.

היה ברור שהמאמר של קיפניס יעורר עניין בתעשייה, ולא אחר מאשר איש הענבים, חיים גן, ענה לו בדרכו הייחודית שמציעה מבט רחב יותר. לדבריו בפוסט בפייסבוק, אי אפשר להסביר את המחירים רק במונחי עלות-תועלת צרכנית. במדינות היין הקלאסיות מדובר בשוק של מאות מיליוני צרכנים, ובצריכה של עשרות ליטרים לנפש בשנה, בעוד בישראל הצריכה היא של פחות משבעה ליטרים יין בשנה. בשוק קטן כזה, כל שקל עלות מתגלגל ישירות למחיר הבקבוק.

גן מוסיף שישראל היא “מדינת אי”, וכל חומרי הגלם מיובאים. בנוסף לכך הקרקע יקרה, המים מוגבלים, השכר גבוה, ואין כאן סובסידיות ממשלתיות כפי שיש בצרפת או באיטליה. גם הכשרות, שלדברי קיפניס היא מנוע, נתפסת אצל חיים גן כמורכבת: אכן היא פותחת שווקים חדשים, אבל עבור יקבים קטנים מדובר גם בעלויות כבדות. מה לגבי המסעדות? כאן חיים גן טוען שזו אינה בעיה ייחודית ליין ישראלי: כל היינות, מקומיים ומיובאים, סובלים מאותו מכפיל רווח, כחלק מיוקר המחיה הכללי.

שתי נקודות מבט – סיפור אחד

בפועל, הדברים של קיפניס וגן אינם סותרים, אלא משלימים זה את זה. הראשון מביט דרך עיניי הצרכן, כלומר מה אני מקבל בכוס וכמה אני משלם; בעוד השני מצייר את המסגרת המערכתית – השוק, החקלאות והממשלה. שניהם מודים שיין ישראלי הוא איכותי, אך יקר.

כאן אני רוצה להיכנס לתמונה, והאמת שאני רוצה להציג היא די פשוטה. כמי שכתב לא מעט על המחירים השערורייתיים של היין הישראלי, אני רוצה להוסיף נדבך שלישי, והוא שהמחיר הוא תוצאה של חוסר שקיפות. שניהם צודקים, קיפניס עם חוויית הצרכן, וגן עם מבנה השוק, אבל בעיניי שניהם מחמיצים את השורש האמיתי, והוא שהבעיה איננה רק עלות הייצור או שוק קטן, הבעיה היא חוסר שקיפות וניגודי עניינים שמכרסמים באמון הצרכן.

הפערים שאנו רואים – יין מקומי בסיסי במחיר כפול ממקבילו האירופי,  אינם רק תוצאה של ים סביבנו או היעדר תמיכה ממשלתית. הם בחירה. בחירה לתמחר יין ישראלי כפרמיום מתמיד, גם כשמדובר ביינות שאין הצדקה שיהיו יקרים כל כך. זו בחירה מודעת של בעלי יקבים, יבואנים ומסעדנים, וזו הבחירה שמרחיקה את הצרכן הישראלי ממדף היינות המקומי.

השקיפות כמעט ואינה קיימת, ואף הפכה למילה גסה בענף. הפירוש של 'שקיפות' בענף בריא, הוא שהצרכן יודע מי מייצר, מי משווק, מי מוכר, ומה מרכיב את המחיר. אצלנו, לעיתים קרובות, המציאות הפוכה, בעלי חנויות שמחזיקים גם יקבים, יבואנים שמחזיקים גם חנויות וגם יקבים, ומסעדנים שקובעים תפריט יין לפי האינטרס הכלכלי שלהם, ולא לפי טובת הסועד.

כשאותו שחקן מחזיק בכמה כובעים, היבואן הוא גם המתחרה, בעל היקב הוא גם השופט, ובעל החנות הוא גם השוער (Gatekeeper) של השוק. כלומר, בעל החנות הוא מי שמחליט אילו יינות יוצגו ללקוחות, ואילו ייעלמו מהמדף. הוא השוער, שמחזיק במפתח לכניסה של היקבים לשוק הקמעונאי. במבנה כזה אין תחרות אמיתית, אין שוק חופשי, ויש ריכוזיות שמעלה מחירים באופן מלאכותי. ואז נשחק האמון, שהוא הנכס החשוב ביותר, כי הצרכן הישראלי רואה, משווה ומבין. ברגע שהאמון נשחק, קשה מאוד להחזיר אותו, וזו הסיבה האמיתית לכך שיינות ישראליים, למרות איכותם, מתקשים לפרוץ לשוק הרחב ולכבוש את הצרכן המקומי.

גם עיתונאים ומבקרי יין שמקבלים שכר או נותנים שירותים ליקבים או ליבואנים (ללא גילוי נאות), נמצאים בניגוד עניינים מובהק. כאשר מי שמכסה או מדרג את הענף גם מתפרנס ממנו, או קשור אליו כלכלית, קשה לדבר על שקיפות אמיתית או ביקורת בלתי תלויה. השפעתם על הדימוי הציבורי של היינות, על ההעדפות של הצרכנים ואפילו על המדיניות השיווקית של היקבים, יכולה להיות ישירה ולעיתים בלתי נראית – וזו בדיוק ההגדרה של ניגוד אינטרסים שמזיק לענף כולו.

בלי שקיפות אמיתית, בלי תמחור הוגן, ובלי נכונות להתמודד עם ניגודי העניינים, יישאר היין הישראלי מוצר יקר, נחלת פטריוטים או בעלי כיס עמוק, ולא משקה יומיומי שכולם נהנים ממנו.

לסיכום: אי אפשר להמשיך להסתתר מאחורי הסברים חיצוניים בלבד. יין ישראלי יקר לא רק כי אנחנו מדינת אי, לא רק כי אין סובסידיות, ולא רק כי אנחנו שותים מעט. הוא יקר כי השחקנים בענף התרגלו למכור אותו כך, בלי שקיפות, בלי תחרות אמיתית, ובלי לקחת אחריות על האמון של הצרכן. אז נכון שהענף יקר, שקוף פחות ממה שהוא מצהיר, ומנוהל בידי בעלי אינטרסים שסופרים יותר שקלים מאשר צרכנים, אבל זה לא גזר דין. יש כאן ייננים מבריקים, חומרי גלם מצוינים, ואפילו קהל ישראלי שמוכן לשתות יותר ויותר יין איכותי. מה שחסר זו החלטה אמיצה לשבור את מעגל המחירים המנופחים, לשים סוף לניגודי העניינים, ולתת לשוק להתנהל בהגינות.

הישראלים לא מבקשים הנחות, הם מבקשים יושרה. אם הענף יאמץ את זה, נוכל כולנו לשבת סביב שולחן, לפתוח בקבוק יין מקומי, ולדעת שהטעם הטוב לא נגמר בכוס, אלא מתחיל בדרך שבה הגענו אליה.

גילוי נאות: ניר קיפניס – מעבר להיותו קולגה עיתונאית הוא גם חבר ואיש שאני מאוד מעריך. חיים גן – הוא חבר קרוב, שאני מעריך ואוהב באופן אישי. עבורי, הוא לא רק קול מקצועי ומבקר מוערך, אלא אדם שבליבו חקוקה מחויבות אמיתית לענף היין הישראלי, והוא חלק מהותי מהלב הפועם של התעשייה. ממנו למדתי מהי יושרה מקצועית.

רוזה – מהפכת היין שהחלה ביוון העתיקה וממשיכה עד פרובנס של היום

אלון גונן: הכתבה נכתבת בעקבות מצגת מעמיקה של MW אליזבת גבאי, אותה שלח לי היינן איתי להט – מי שאירח אותה בארץ בבית איש הענבים בהשקת היינות החדשים שלו.

כשחושבים על יינות רוזה, לעיתים עולה התמונה הקלילה של יין ורוד לשתייה ליד הבריכה בקיץ הלוהט, אבל רוזה הוא הרבה יותר מכך. זהו סוג יין עם היסטוריה עתיקה, מורכבות מרשימה, ופוטנציאל שאפתני לעתיד.

ההיסטוריה של הרוזה התחילה, למעשה, ביוון וברומא העתיקות. שם היינות הראשונים שהופקו היו בעלי גוון ורדרד אדמדם, לא בגלל טרנד מודרני אלא בגלל שיטות הייצור הפשוטות שהיו קיימות אז. הענבים האדומים נמעכו במהירות והוצאו מהקליפות, כך שהיין לא צבר את העומק והצבע הכהה של יינות אדומים מודרניים. בתקופות אלה, יינות בהירים נחשבו יוקרתיים, והעדיפו אותם על פני היינות הכהים שהגיעו אחריהם.

עם הזמן, ובמיוחד בימי הביניים, התפיסה השתנתה. יינות אדומים כהים ומרוכזים הפכו לסמל סטטוס ורצינות, בעוד שהרוזה נדחק לשוליים. במאה העשרים סבל הרוזה מתדמית בעייתית של יין זול, מתוק ופשוט – לרוב תוצר לוואי של יינות אדומים. היינות הללו לא זכו להתייחסות רצינית מצד מבקרי יין, והפכו לקונספט מוגבל מאוד.

כאן נכנסת לתמונה אליזבת גבאי, Master of Wine (MW)  משנת 1998, שגרה בפרובנס – אזור שנחשב למרכז המודרני של מהפכת הרוזה. גבאי, יועצת יין ושופטת בינלאומית, כתבה מספר ספרים ומאמרים בנושא, ותיעדה מקרוב את השינוי שהתחולל ברוזה מאז סוף המאה העשרים.

פרובנס הובילה את המהפכה הזו כאשר יצרניה אימצו טכנולוגיות חדשות, למדו להכיר לעומק את זני הענבים וליצור רוזה יבש, אלגנטי ופריך. היין הוורוד הבהיר שנוצר שם הפך לסמל של סטייל ורעננות, והיווה השראה לייננים ברחבי העולם – מארצות הברית עד אוסטרליה, ספרד, איטליה ואפילו ישראל – לאמץ ולהתאים סגנונות רוזה משלהם המבוססים על זנים מקומיים וטרואר ייחודי.

בישראל מקבלת מהפכת הרוזה ביטוי הולך וגדל בשנים האחרונות. האקלים הים תיכוני, עם הקיץ הארוך והחם, מתאימים במיוחד ליינות רוזה רעננים ופירותיים. רוב הרוזה המקומי מיוצר מזני ענבים אדומים כמו גרנאש, סירה, קברנה סוביניון ומורבדר, ועובר תסיסה קרה לשימור הארומות, הפירותיות והחמיצות. צבע הרוזה הישראלי נע בין ורוד בהיר לסלמון. הסגנון השולט הוא יבש, אם כי קיימות גם גרסאות חצי יבשות. יקבים מובילים בתחום כוללים את רקנאטי, פלטר וברקן, ולצידם רשימה מרשימה של יינות רוזה בולטים לשנת 2025: ירדן רוזה 2024 של יקב רמת הגולן שזכה להכרה בינלאומית, דלתון רוזה אסטייט 2023 הפירותי והמאוזן, רקנאטי רוזה 2023 העשיר והאלגנטי, בת שלמה רוזה 2023 בעל החומציות המרעננת, רקנאטי גרי דה מרסלאן המצטיין ביחס עלות תועלת, ויתקין מסע ישראלי ורוד רוזה בסגנון פרובנס כהה ועמוק, וקסטל רוזה בסגנון פרובנס המינרלי והמעודן. כיום רואים בישראל את הרוזה לא רק כיין קליל לחוף הים, אלא גם כיין איכותי עם מורכבות ועומק טעמים.

מהפכה זו הובילה לשינוי תפיסתי משמעותי. היום רוזה נתפס כיין רציני ומורכב, בעל פוטנציאל יישון וביטויים שונים מעבר לגוון הוורוד הבהיר. גבאי דוחה את התדמית של רוזה כיין לבריכה בלבד, ומצביעה על כך שהוא יכול להיות רב שכבתי ומורכב, ולהתאים לליווי מגוון רחב של מנות, ממש כמו יינות אדומים או לבנים איכותיים.

עוד נקודה חשובה היא דחיית דיקטטורת הצבע. גבאי מדגישה שגווני הרוזה אינם מעידים על איכותו, ושלעיתים ניסיון להגיע לגוון בהיר במיוחד פוגע במורכבות היין. כמו כן היא מזהירה מפני שימוש בבקבוקים שקופים, שעלולים לפגוע ביין מחשיפה לקרניUV .

גבאי מדגישה את חשיבות הטרואר וזני הענבים עבור יינות רוזה איכותיים, ואומרת כי איכות היין תלויה בבחירת הענבים, בקרקע, באקלים ובשיטות הייצור. יתרה מכך, ישנם יינות רוזה שיכולים ואף צריכים להתיישן ולהתפתח, בדיוק כמו יינות אחרים. חוויותיה עם רוזה Tavel משנת 1975 ממחישות זאת היטב.

לבסוף, רוזה הוא יין גסטרונומי המלווה מגוון רחב של מנות – מהמטבח הים תיכוני דרך האסיאתי, עד לבשרים וגבינות, והוא ראוי להיכלל ברשימות יין במסעדות תוך מתן פירוט והכוונה לצרכנים.

לסיכום: משנתה של אליזבת גבאי היא קריאה להערכה מחודשת של יינות רוזה כקטגוריית יין רצינית, מורכבת ורב גונית, שיש להכיר ולהבין מעבר למראה החיצוני והסטיגמה הקלילה. היא מזכירה לכולנו שמהפכת הרוזה היא מסע של חזרה למקורות, לכבוד ובעיקר להכרה בפוטנציאל האמיתי של היין הוורוד.

תהיות על המצגת של גבאי

אליזבת גבאי, Master of Wine מוכרת ומכובדת, מנסה להוביל מהפכה רצינית במעמדו של יין הרוזה. היא לא מסתפקת בהיותו "יין לבריכה", ודורשת הכרה בו כקטגוריה רצינית, מורכבת ובעלת פוטנציאל יישון – בדיוק כמו יינות אדומים ולבנים. אני לא יכול שלא לתהות: האם אכן הרוזה צריך להפוך ליין רציני עד כדי מכירת בקבוקים ב־200 אירו? 

בואו נודה על האמת; במשך עשורים רבים הייתה תדמית הרוזה בדיוק כפי שגבאי מתארת:  קליל, פשוט, לפעמים מתוק, ולרוב זול. צרכנים רבים אוהבים את הרוזה בדיוק בגלל הפשטות, הרעננות, והצבע ורוד שמשדר חופש וקיץ. האם באמת אפשר או רצוי לשנות זאת? האם ההעפלה של הרוזה לקטגוריה רצינית, לא מסכנת את קסמו הפופולרי?

אני מנסה להבין מה האינטרס של גבאי. האם כ־MW וכאשת מקצוע שמבינה יין לעומק, היא מזהה מגמה לפיה מעמד היין מורכב יותר מסתם תדמית שיווקית? אם היא רוצה להעניק לרוזה את המקום הראוי לו בקרב מומחי יין, אולי כדי להרחיב את היקף השוק ולהראות שיש בו ממדים שלא תמיד נחשפו? מעבר לכך, בל נשכח שיש פה גם אינטרס מקצועי ואישי. גבאי פרסמה כבר מספר ספרים על רוזה, וכנראה רואה בכך תחום מחקר ופעילות מרכזי שלה.

מהצד השני, יש לה גם נגיעה לאזור פרובנס, שהפך למרכז הסצנה של הרוזה היוקרתי. פרובנס, עם סגנון הרוזה הבהיר והמיוחד שלו, הוא מודל להצלחה מסחרית. הקידום של רוזה כיין רציני תואם גם את השאיפה להעצים את המוניטין של אזור זה, ואולי להעלות את המחירים ולהגדיל את הרווחיות.

אז האם זה פשוט ניסיון לשדרג את תדמית המוצר למען רווח כלכלי, או שמדובר באמת במהפכה אותנטית באיכות ובגישה? כנראה שילוב של שניהם. יש אמת במה שהיא אומרת, רוזה יכול להיות מורכב, אלגנטי ומותאם למנות רבות, וייתכן שהזנחת הפן הזה פגעה בו. עם זאת, הרוזה תמיד יהיה יין עם צד קליל ורענן, וזה אולי הקסם האמיתי שלו שמניע קהל רחב.

אז לבסוף נשאלת השאלה: האם היא צודקת? כן ולא. יש מקום גדול לרוזה רציני, מורכב ומשובח, וזה טוב שיש מומחים שמקדמים את זה. אבל לדעתי, כמו בכל מהפכה, יש צורך גם בשמרנות. לתת מקום לגוונים ולסגנונות השונים של הרוזה, להכיר בו גם כיין יומיומי וכמשקה קליל בבריכה. אולי הקסם האמיתי של הרוזה הוא דווקא ביכולתו להיות שני הדברים יחד: יין רציני ומכובד, אבל גם כייפי ונגיש.

לצד זאת, כדאי להזכיר את דעתו של ערן פיק, היינן המוערך של יקב צרעה, שמחזיק גם הוא בתואר Master of Wine , אך נחשב למתנגד ליינות רוזה. ערן מעולם לא ייצר יין רוזה מסחרי, למרות שהוא יודע שאם יבקבק מחר 20,000 בקבוקי רוזה, הם ייעלמו עוד לפני שיעלו על המדפים. הוא כתב לי כך: "אני לא חושב שרוזה הוא יין שטחי, אלא שאני אישית לא מוצא אותו טעים או מעניין במיוחד. אם רוצים לייצר רוזה איכותי, צריך לדעתי לנטוע זנים מתאימים כמו גרנאש, וזה דורש מוטיבציה גבוהה והשקעה יתרה."

לסיכום, גבאי בהחלט נכנסת לעובי הקורה, מבקשת להעלות את קרנו של הרוזה – וזה חשוב ומרענן. אבל יש להיזהר מלהפוך את הרוזה למה שהוא לא, ולא לשכוח שהרוזה הוא קודם כל יין שצריך ליהנות ממנו.

רוזה ישראלי

יינות רוזה ישראליים עברו מהפכה בחמש השנים האחרונות. מדי פעם יש פה ושם מעידה של ייננים ויקבים, שעדיין חושבים שהתותי פרוטי הוא באמת רוזה. אבל בסך הכול, הייננים הטובים והמגובשים לא מוותרים ולא מתכופפים על פי גחמות אנשי השיווק.

הבחירה בייננים הבאים נולדה מתוך התובנות שהעלתה אליזבת גבאי, על מהפכת הרוזה העולמי והקריאה להכיר בו כקטגוריה רצינית, מורכבת ומקומית. כל אחד מהייננים שבחרתי מציע פרשנות אישית ליין הוורוד, הנשענת על טרואר ישראלי ייחודי ועל עשייה ייננית קפדנית ומודעת. היינות שהם יוצרים מצליחים לשלב בין מורכבות לקלילות ושמחת שתייה, מבלי להתפשר על רמת האיכות. הם מבטאים חיבור עמוק לאקלים, לאדמה ולזני הענבים שנבחרו בקפידה, וממחישים כיצד ניתן לייצר בארץ רוזה שעומד בשורה אחת עם הבולטים בעולם – ועדיין משמר את הזהות והאופי המקומי.

אבי פלדשטיין – רוזה גרנאש 2023: היין של אבי פלדשטיין מבוסס על ענבי גרנאש שנבצרו מוקדם, והיין עבר תהליך ייצור מוקפד ומשקף היטב את הרעיון שיין רוזה אינו רק קליל, אלא מורכב ואותנטי. כמו בגישתה של גבאי, הרוזה כאן מקבל מקום של כבוד, כקטגוריה המדגישה טרואר ואיכות. פלדשטיין מאפשר ליין לבטא את האופי הייחודי של הכרם, ואת טביעת האצבע הייחודית שלו ברוזה ישראלי, כאומנות ייננית אותנטית שמכבדת את המסורת, אך גם מחדירה אליה חיות וגישה חדשה. בעיניי, זה רוזה מרשים במלוא מובן המילה – מינימליסטי אך מלא נוכחות, ביטוי נקי של אדמת הכרם והיד הייננית המדויקת. מחירו 100 ₪. ציון 92.

גבי סדן – יקב שבו רוזה 2024: גבי סדן בנה לאורך השנים את אחד מיינות רוזה האייקוניים בארץ, כשהברברה – זן פיימונטזי עתיר חומצה, שימש כאבן הפינה. בהמשך הצטרפו גרנאש ומורבדר, שיחד יצרו שילוב פרובנסי־ישראלי מרתק. היין מצטיין במרקם חמאתי ועמוק, עם פרי אדום רענן, חמיצות מבריקה וקריצה מלוחה־מינרלית מהקרקע. רוזה שמבטא היטב הבנה ייננית עמוקה ואיזון בין זנים, כך שכל אחד תורם את יתרונותיו. מבחינתי, זהו רוזה מהודק ומדויק, שמציג את היכולת של יינן מקומי לייצר יין ברמה בינלאומית מבלי לאבד את הזהות המקומית. המחיר 90 ₪. ציון 92.

אלי בן זקן – יקב רזיאל רוזה 2024: יקב הבוטיק של אלי בן זקן, מצליח ברוזה להמשיך את הקו האלגנטי שמאפיין את כל יינותיו. היין מבוסס על ענבי גרנאש ומורבדר מכרמים בהרי ירושלים, באקלים המשלב יובש וקרירות לילה המעניקה חומצה טבעית גבוהה. הצבע ורוד חיוור, הסגנון פרובנסי מובהק – יבש, מינרלי, עם פרי עדין ונגיעה של עשבוניות ים־תיכונית. רוזה שמהווה המשך ישיר לפילוסופיה של היקב – איזון, דיוק, ויכולת ללוות מנות מורכבות בלי להשתלט. לדעתי זהו רוזה מוקפד, שמוכיח כי גם בישראל אפשר לייצר יינות ורודים בסטנדרט הגבוה ביותר, עם חתימת טרואר ייחודית (למרות הבקבוק המצועצע שאין בו צורך). מחירו 120 ₪. ציון 91.

אייל דרורי – יקב עגור רוזה 2024: יין רוזה עם נוכחות משמחת ואופי מובהק, שנע בין ים־תיכוניות חמה לרעננות עשבונית. הבסיס נבנה על ענבי מורבדר וקברנה פרנק מכרמים גבוהים בהרי ירושלים, בשילוב גרנאש ומרסלאן מאזורים קרירים יותר בגבעת ישעיהו ועמק האלה – מפגש טרוארים שמעשיר את המורכבות. כל אחד מהזנים תסס בנפרד, חלקם בנירוסטה לדיוק פרי, ואחרים בעץ אלון ישן לעידון המרקם. במיזוג הסופי התקבל רוזה קליל במבנה אך עמוק בניחוחות – פרי אדום רענן, פריחת הדרים ונגיעה מינרלית עדינה. בפה הוא מתוח ואנרגטי, עם חמיצות שמחייה את החך ופותחת את התאבון. לדעתי דרורי מצליח כאן לשלב דיוק יינני עם קלילות שתייה אמיתית, כי הוא יודע לאזן בין הרצון להגיע לצרכן לבין המחויבות למלאכת יין אמיתית, מדויקת ואותנטית. מחירו 95 ₪. ציון 91.

אבי רוזנברג – יקב אדיר מרסלאן רוזה 2024: רוזה חד־זני. מופק כולו מענבי מרסלאן מכרם בן זימרה, המעניקים לו ביטוי צפוני מדויק. הענבים נסחטו בעדינות והושרו עם הקליפות למשך זמן קצר ליצירת הגוון, לפני תסיסה בעץ אלון ישן שהוסיפה עומק ומרקם. הצבע ורוד סלמון בהיר ומזמין. האף פותח בשילוב רענן של הדרים, פריחה לבנה ונגיעה עדינה של עשבוניות. בפה מתגלים תות שדה, אשכולית אדומה ועלי ורדים, לצד חמיצות גבוהה ומאוזנת שמעניקה ליין חיות. הגוף בינוני־מלא עם רמזים עדינים של עץ ותיבול, והסיומת ארוכה ומתמשכת עם מתיקות קלה. רוזנברג יצר כאן רוזה אלגנטי ומדויק שמאזן בין מינרליות קרירה לפרי עסיסי, ומציג את יכולת הזן במיטבה. מחירו 85 ₪. ציון 92.

יקב לוריא – היקב שהפך לבסיס צבאי

רני רוגל: בשנת 2008 הקים גידי סיידא הצעיר את מותג היין 'לוריא', עם 4,000 בקבוקים לא ממותגים מבצירי 2006-2007 שיוצרו ביקבים להם מכר הכורם יוסף סיידא ענבים – 'גרנד וין' מענבי קברנה סוביניון וקברנה פרנק, ו'רוּז" – בלנד על בסיס סנג'ובזה. ב-2008 השתחרר גידי משירותו הצבאי במגלן, והתחיל לייצר יין ביקב 'אור הגנוז'. שנה לאחר מכן, ב-2009, הוא העביר את הייצור למתקן בבית אריזה ישן בספסופה שבגליל העליון, והתחיל לחלום על יקב משלו עם מרכז מבקרים ומקום לאירועים, שמשלב את תהליך הייצור ואת הנוף – בעצם היקב המרשים בפארק תעשיות דלתון שבגליל העליון, בו ביקרתי השבוע.

הדרך לכך לא הייתה קלה. ב-2011 רכשה משפחת סיידא שטח ראשון בפארק תעשיות דלתון, וב-2013 רכשו שטח שני, ביצעו איחוד חלקות וחלוקה מחדש כדי להגיע לשטח לו היו זקוקים לשם הקמת היקב. בינתיים היקב ייצר את יינותיו בבית האריזה הישן, כשהכמויות גדלו בהתאם לביקוש – כ-20,000 בקבוקים בשנה, הכפלה ל- 40,000 בקבוקים והמשך צמיחה. ב-2021, אחרי תלאות מימון, בירוקרטיה וזמן שנדרש, התחילו הורי ובני משפחת סיידא לבנות את יקב החלומות שלהם, ושבוע אחרי 7.10.23 הארור הם קיבלו את המפתח למבנה.

המלחמה כבר התחילה, ומצה"ל הודיעו לגידי ש-150 חיילים ייכנסו למקום. "הם חנכו את המבנה", הוא אומר, "אמנם עדיין בלי מתקני היקב אך עם כל המסביב". מהר מאוד הפך המקום לבסיס צבאי עם הלוגו של לוריא, ובו כל הפונקציות והאמצעים הדרושים לצבא. ההשתלטות הצבאית על מבנה היקב החלה מאוקטובר 23 ונמשכה עד מרץ 24, כשבמקביל גידי סיידא גויס למילואים ביחידה שלו – מגלן. כשהוא והחברים ביחידה התגוררו ביחידות דיור שלו בספסופה כמעט במשך שנה שלמה. גידי, שהיה לוחם ביחידה, תפקד בעצם כרס"פ (רב סמל פלוגתי), ודאג להם לניקיון, ארוחות שישי ואוכל חם. "ביחידה העדיפו שאתן להם את כל הדברים הטובים, ובין לבין אפשרו לי להעביר את היקב למקומו החדש בדלתון, כשהחיילים עזרו לי בכך".

ביקבוק בציר 2022 החל ביקב החדש, והיינות יצאו לחנויות. "זו הייתה עבודה לסירוגין בנוסח מלחמה ואזעקות ביום ובלילה. התחלתי גם לארגן את מרכז המבקרים בפנים, מתוך הנחת עבודה שהמקום ייפתח בכל מצב שיהיה". ארגון מרכז המבקרים כלל גם גיוס צוות מטבח ומלצרים. "הם הכינו לנו אוכל, וחיכינו שיתאפשר להפעיל את מרכז המבקרים ולארח בו. מי שקנו אוכל היו החבר'ה מהיחידה כתודה לנו, וחיילים מהסביבה. בהפסקת האש הראשונה היקב היה פתוח והתחילו להגיע אנשים". היום מתקיימים כאן אירועים לחברות ולצוותי ניהול, חגיגות בר מצווה, חתונות ובריתות (כולל לבן של גידי ורעייתו בהפסקת האש). המקום שמכיל עד 220 אורחים כשר למהדרין.

נחזור ליקב, שהיום מייצר כ-200,000 בקבוקים בשנה, וכ-100,000 בקבוקים נוספים למספר יקבים נוספים בסביבה, כמתקן ייצור. תחום פעילות ייצור נוסף הוא 'חביות פרטיות' – PL (Private Label), שמספרן מוגבל לכ-40 בשנה ("לא יותר כי אין לי מספיק יין", כך גידי). חביות אלה מיועדות לטובת חובבי יין ותיקים שחוזרים כמעט מדי שנה. הם מגיעים אחרי 12 חודשי יישון יינות לפי כרם וחלקה, בונים את הבלנד שלהם ומבקבקים.

מארז מגלן ללוחמי היחידה ולזכר הנופלים

"לצערנו, בגלל המלחמה רבים מייצרים יינות לזכר חברים ובני משפחה שנפלו", אומר גידי סיידא. "המלחמה גם הביאה ליצירת 'מארז מגלן', כשהחיילים ביקשו מארז שכלל שלושה יינות שבוקבקו במהלך המלחמה – קברנה סוביניון, סירה ופינו גריג'יו, והמג"ד כתב את טקסט התוויות. תחילה נמכר המארז רק בקבוצות ווטסאפ של המילואימניקים. עמותת לוחמי מגלן קנתה וחילקה למשפחות שכולות, ול-700 המארזים הראשונים שנמכרו נוספו עוד 1000 מארזים, שנמכרים גם בדיוטי פרי נתב"ג.

הקשר בין יקב לוריא ומגלן לא מסתיים במארזים אלה. כשירדו מהקו, עלתה דרישה של החיילים, עמותת מגלן ומשפחות שכולות – "לבנות את הצפון אחרי ששמרנו עליו. כרמים נפגעו ואנחנו רוצים כרמים חדשים". אנשי יקב לוריא  נטעו כרם ששטחו 20 דונם, ובכרם תהיה נקודה לזכר נופלי היחידה ומקומות ישיבה. "כל שנה נייצר יין לזכר הנופלים, וביקב יהיה מדף מוקדש לזכרם. נציין גם מועדים שמחים של בציר או ייצור יין – ולא רק את האבל", אומר גידי.

ביקורת: יקב עמק האלה בגרסת יוקרה – צריכים להחזיר מהר את ההשקעה

ביקורת: יקב עמק האלה בגרסת יוקרה – צריכים להחזיר מהר את ההשקעה

אלון גונן: לאחר שנים של תהפוכות וניהול משתנה, משיק כעת יקב עמק האלה, שלושה יינות חדשים שמבהירים את הכיוון החדש של המותג בהובלה המקצועית של היינן אריאל ביר. היקב, שפשט את הרגל ונרכש על ידי משפחת פאליק ומנוהל כיום על ידי יקב פסגות, מציג את עצמו באמצעות השקת יינות אלו כמותג פרמיום. בד בבד אי אפשר להתעלם מכך, שמרבית חומרי הגלם של היינות היו קיימים במיכלים ובחביות עוד לפני פשיטת הרגל. אין כאן יינן חדש מיובא מבורדו, ואין שינוי בכרמים או באיכות הענבים. הכרמים אומנם התחילו להיות מטופלים כהלכה, אבל הליפרול וההזנחה כל כך גדולים, שיידרשו שנים כדי לאושש את הכרמים. אז השינוי המרכזי בעצם, הוא בתווית ובמיתוג. נראה כי הכוח של פאנקו (חברת מכירות האונליין הגדולה) והחנויות של הפאליקים בעולם (כולל רשת 'דיוטי פרי אוף אמריקס') מספיק גדול, ונראה איך יגיבו חובבי היין אצלנו פה בביצה הקטנה לחלק מהמחירים שזינקו למעלה. יהיה מעניין.

 שנין בלאן 2024 – יין חומצי וחד, עם גוף קל ופרי טרי. הוא מדויק בפה, משאיר תחושת רעננות וקלילות. הענבים והאיכות אינם שונים מהמהדורות הקודמות. מחירו 65 ₪. ציון 89. תמורה למחיר – גבוהה.

מזמור 2023 – בלנד אדום עם גוף בינוני־מלא וטאנינים קלילים. הקברנה סוביניון מוסיף מבנה ועומק, המלבק מביא רכות ועושר פרי כהה, והפטי ורדו מעניק גימור תבליני עדין. האף עם ארומות של תאנים ושזיפים, נגיעות שוקולד ופלפל שחור. בפה היין מאוזן בין עוצמה לעושר פרי, עם סיומת ארוכה שמדגישה את העומק והמורכבות. טעמו ואיכותו מזכירים מאוד את סדרת אסטייט הישנה של היקב, שנמכרה בעבר ב־80 ₪ – אותה גברת בשינוי אדרת, רק המיתוג והמחיר שונים: 129 ₪. ציון 89. תמורה למחיר – דו ספרתי.

רד הד 2023 – בלנד אדום שמזכיר אפילו בשמו את סדרת EVERRED  הקודמת, שנמכרה ב־40 ₪ בלבד לבקבוק. שילוב הסירה, פטיט סירה, קריניאן וגרנאש יוצר יין עגול ונגיש, עם גוף בינוני, ושכבות של פירות כהים בשלים ותבלינים. הטאנינים רכים והסיומת ארוכה ומרשימה, המחיר 65 ₪. ציון 90. תמורה למחיר – גבוהה.

עוֹלֵלוֹת בקצרה

חיים גן כותב לחברו גדעון פאוקר ז"ל מקיבוץ ניר עוז שנרצח ב-7.10.23

חיים גן איש הענבים פרסם פוסט פייסבוק זה: "גם תהום זה קרקע.

אתם זוכרים ותזכרו לעד את השביעי באוקטובר, את קיבוץ ניר עוז ואת התהום שנפערה בו.

אתם זוכרים את גדעון פאוקר, את חיים פרי ואת יורם מצגר שנרצחו, את גדי מוזס, הגיבור שנחלץ בעור שיניו. חברים רבים אבדו.

אתם זוכרים גם את התקומה, את יקב ניר עוז שקם מתוך העפר והכאוס. את גדעון, המייסד והיינן, חבר יקר, שנח על משכבו עדן.

גדעון, בין הכרמים הרחוקים של מעלה, אני זוכר אותך מתלונן בחיוך שהבנים והנכדים “לא בקטע של היקב”. אז פתח בקבוק ניר עוז – היין שאהבת, והרם כוסית. מבט אחד למטה, ותראה: רז וערן הקימו כרם ויקב לתפארת ״יקב פאוקר״. עירית מובילה ביד בוטחת את השיווק, גל משמש כיינן ראשי מדופלם, וסיוון בשטח, אורנה רק מתגעגעת..הפאוקרים מטפלים בכל אשכול, כל גפן וכל ענב כאילו היו אתה.

גדעון פאוקר, היום משפחתך בצרה, אך בכל אשכול ענבים שנבצר ובכל דריכת ענב ביקב שמך מהדהד. מן הקרקע, גם מתוך התהום, צומחת גפן חדשה. דע כי משמך יופק יין משובח יין של זיכרון ושל תקווה. יין שישמח לב רבים ויעיד על חוסן ותקומה.

החזירו את החטופים ואת הנעדרים במהרה".

אוליביה פרתי על מה שדניאל רוגוב אמר

אוליביה פרתי – היינן הראשי של יקב ברקן-סגל, פרסם בשבוע שעבר את פוסט הפייסבוק הבא: "דניאל רוגוב (מבקר היין המיתולוגי בעבר של עיתון הארץ), אמר פעם שבשנים טובות היינן פחות חשוב, ובשנים פחות טובות היינן הוא דרמטי. בציר 2025 יהיה בציר של ייננים, אצלנו ביקב אני רגוע. בתמונה יש שרדונה מפסגת הגליל העליון שהגיע בול בזמן".

שאלה: האם כלומר לפי פרתי 2025 היא שנת בציר פחות טובה?