אנחנו במערכת אכול ושאטו כואבים ואבלים על כל החיילים והחיילות שנפלו במלחמה, על כל האזרחיות והאזרחים שנטבחו, מאחלים החלמה לפצועים, ומייחלים לשובם של החטופות והחטופים
מענקי יצוא – הבלוף הגדול
אלון גונן: מדינת ישראל קבעה שכדי לקבל מענקי יצוא, על יקבים לייצא לפחות 25% מתוצרת היקב. מדובר במענקים מאוד גדולים, הנחות משמעותיות בתשלום מיסים ותמיכות נוספות למייצאים. לכאורה, מדינת ישראל מנסה לעודד שיווק יין ישראלי בחו"ל, ומצהירה שבכיסיה העמוקים יש כסף רב שיכול להגיע ליקבים שייצאו רבע מהיין שלהם (מחיר היין לא נחשב, אלא רק הכמויות). לכאורה, כשמסתכלים על נדיבותם הרבה של משרד האוצר ומשרד הכלכלה, אי אפשר שלא לרצות לחבק חזק את השר סמוטריץ' ואת השר ברקת. אבל יכול להיות שמי שינסה לעשות זאת, עלול לגלות שהוא קם בבוקר עם פשפשים על גופו.
האמת היא שהרף של 25% יצוא אינו מציאותי עבור 90% מהיקבים בארץ, ומדובר בתנאי שנקבע בידיעה שיקבים לא יוכלו לעמוד בו. יצוא של כמויות כאלה מחייב יקב להשקעות של מאות אלפי שקלים בשנה, אם לא יותר, בשווקי היין העולמיים; השקעות של כספים שלמרבית היקבים פשוט אין. יש לזכור שמדובר בשוק לא יציב ושאנחנו חיים במדינה לא יציבה, שנמצאת במצב מלחמה וסכסוכים כבר עשרות שנים – מצב שלא מאפשר התקדמות.
כאשר רואים את המאמצים האדירים שעושים יקבים כמו ברקן, כרמל, רמת הגולן ורקנאטי כדי לשווק את היינות שלהם בחו"ל, מבינים שכמעט בלתי אפשרי להגיע ליעד של 25%, במיוחד בשנים האחרונות. וכשמנתחים את הנתון הזה, אין ברירה אלא להאשים את משרד האוצר והכלכלה בהכשלת היקבים, מפני שהם לא באמת רוצים לשלם מענקים או לתת הנחות במיסים. לראייה, כאשר שאלתי במשרד האוצר ובמשרד הכלכלה מי קבע את הרף של 25% ואיך הגיעו לרף הזה, אף אחד לא ידע לתת תשובה.
התחזיות שהיו לענף היין הישראלי לגבי הגדלת יצוא יין לשווקי ארצות הברית ואירופה קרסו לחלוטין בשנת מלחמת חרבות ברזל הראשונה – מי יודע כמה עוד יהיו. כרגע היקבים נאחזים במה שכבר קיים, ומנסים לשמור על כל לקוח קטן כגדול. חיפוש שווקים חדשים (חנויות, מסעדות וספקי יין) כבר אינו רלוונטי, וגם אם ליקב יש לכך תקציב, אין בצד השני מי שמוכנים כעת לקחת סיכון ולעבוד עם מדינת ישראל. ספקים ובעלי מסעדות אומרים בצורה גלויה כי במצב הנוכחי, הלחץ של הקהילה האיסלמית וגם של תיירים רבים בארצותיהם, גורם להם להוציא יינות ישראלים מהתפריט, כי אף אחד לא רוצה לעורר אנטגוניזם (ואי אפשר להאשים אותם כמובן).
בשנת 2023 הוערך יצוא היין בכ-58 מיליוני דולר, השווים לכ-5.5 מיליון ליטר יין, מתוך 30 מיליון ליטרים שמייצרים בישראל בשנה. ארה"ב היא המדינה המרכזית אליה מיוצא היין הישראל, עם 60% מסך הערך הכספי של היצוא. אחריה צרפת עם 10%, בריטניה עם 5%, קנדה עם 5% וגרמניה עם 3%. מידע על היצוא למדינות המזרח הרחוק עדיין לא פורסם, אבל מדובר באחוזים מאוד קטנים. מבחינת מחיר ממוצע לליטר יין שנמכר מדובר ב-40 שקלים בארצות הברית, וב-24 שקלים לאיחוד האירופאי (פלוס מינוס 5% לכאן או לכאן).
כאמור, הבלוף הגדול נמצא על השולחן וכולם מודעים לו. מכון היצוא בהנהלתו החדשה הקים מחדש את ענף היין, ואף הקצה משאבים ומינה איש מקצוע לנושא. אבל כמו כל דבר בחיים, הטיימינג טפח על פני כל התוכניות שנבנו, ונכון להיום אין שום הצדקה להשקעה אפילו של שקל אחד ביצוא יין ישראלי לחו"ל, משום שפשוט אין למי למכור.
לא יהיו שווקים חדשים בחמש השנים הבאות, ואני אופטימי. רק השוק הכשר ימשיך לקנות יין ישראלי, ומדובר בשוק שהיקבים הגדולים כבר נמצאים בו. הוא קבוע ויציב, ואולי אפילו יעלה קצת, אבל היקבים יודעים בדיוק כמה יין הוא ידרוש. מבחינת מערכות השיווק של יקב ברקן ויקב רמת הגולן, מדובר בשוק בטוח. המשמעות של עוד כמה מסעדות ועוד כמה ספקים, היא תוספת שוק זעיר, ומכון היצוא לא צריך להקצות משאבים לשוק קטן כל כך. זאת למרות שעד המלחמה, מטרתו של מכון היצוא הייתה לפתוח את ענף היין הישראלי לשווקים חדשים, ולצרף עוד יקבים לענף ייצוא היין.
נכון להיום אין זה הזמן להשתתף בתערוכות יין, או להפיק אירועים בשיתוף עם נספחים כלכליים בשגרירויות ישראל באירופה – כך נאמר לנספחים בימים אלה. השקעה אפילו של שקל אחד על אירועים כאלה, משמעותה לשים כסף על קרן הצבי.
התקציב של מכון היצוא ועבודתו של מנהל תחום היין, צריכים להיות מושקעים ביצירת לובי של היקבים במשרדי הממשלה כדי לנסות לשנות את המצב, בפגישות עם מי שיכולים לשנות את רף הייצוא הנדרש כדי לקבל מענקים, ובהפקת חומרים רלוונטיים עבור אנשי המקצוע במשרדי הכלכלה והאוצר.
על מכון היצוא להילחם עבור יקבים נוספים שרוצים לייצא, אבל לא יוכלו לעשות זאת בלי מענקים או הנחות במיסוי, ויכול להיות שצריך לשנות את התפיסה לפיה פעל המכון במשך שנים, ולהבין שהשתתפות בתערוכות יין לא תמיד רלוונטית ליין ישראלי, ואין סיבה לערוך אירועים לקהל שבוי שבכול מקרה יקנה יין ישראלי.
מכון היצוא צריך לדאוג שיעל גיא מיקב רמת הגולן, אתי אדרי מכרמל יתיר ודורית בן סימון מיקב רקנאטי (בתמונה כאן למעלה), ילחמו על ייצוא יין ישראלי בידיעה שהתקציב שלהן קטן, אבל בסוף היקב ירוויח מהשקעה זאת יקבל מענקים. יש להוריד לאלתר את הרף ללא יותר מ-12 אחוזים, על מנת לתת צ'אנס גם ליקבים אחרים, ובאותה עת לשמור על הקיים.
תגובת דוברת משרד האוצר שסותרת מה שהיקבים יודעים על בשרם ואמרו לנו:
"אין מענקים כרגע, גם לא היו השנה ואני גם לא מכירה תנאי כזה. היו מענקי שיווק בעבר דרך סחר חוץ, יש מענקי הון לתעשייה דרך רשות ההשקעות. אשמח להבין על מה בדיוק דובר ואז אוכל לבדוק".
קראו בהמשך מה קורה ליינות ישראלים "מתיישנים" במסעדות בחו"ל
יונתן לבני ביקב מטלר שבמושב עגור
מושב עגור במועצה אזורית מטה יהודה בואכה עמק האלה, הוא מושב יפהפה, מוקף עצים ונופים מרהיבים, ויש בו שלושה יקבים – עגור, מטלר והדר. יקב עגור הינו המפורסם בין השלושה, אך לא מזמן התודעתי ליקב מטלר היפה בקרבת יקב עגור.
זהו יקב מרתק בסיפור הקמתו ובאיכות יינותיו; יקב משפחתי המנוהל על ידי היינץ ולאה מטלר, מוקף בנוף פסטורלי ומארח לטעימת יינות היקב. הטעימה מלווה בארוחה קלה בין העצים והגן בו שוכן היקב.
לאה מטלר היא ייננית היקב, שלמדה ייננות אצל ניר שחם ביקב שורק. בני הזוג עברו למושב עגור ממרכז הארץ לפני מספר שנים, בין היתר משום שרצו להגשים חלום ולייצר יין, בתחילה לשימוש עצמי, ועם הצלחת הייצור החלה הכנה של יינות לציבור הרחב.
טעמתי גם יינות שעומדים לבקבק שם בקרוב, ולאחר הטעימה המקדימה אני צופה להם הצלחה מרובה. אגב היו עוד יינות אחרים ביקב שלא טעמתי, אבל על סמך אלה שטעמתי ומהם נהניתי אני ממליץ לשתות אותם בביקור ביקב.
רוזה 2022 – בלנד המורכב מענבי קברנה סוביניון, מרלו ומרסלאן, שלא ראו חבית אבל תרמו כל אחד בנפרד את טעמו ליין בעל גוף קליל עדין ביותר, עם מעט מתיקות נעימה קצרה ביותר בסיומת. שתו אותו קר. 95 ₪.
בלאן דה נואר 2023 – בלאן דה נואר הוא יין לבן שעשוי מענבים שחורים ולא לבנים. כאן היין עשוי ללא חבית מענבי מרסלאן, גרנאש וקברנה פרנק. מאחר והסחיטה מאוד קלה, חומרי הצבע שנמצאים בקליפת הענב לא חודרים לנוזל. לכן מתקבל צבע לבן עם נטייה קלה לוורוד עדין. היין התיישן באמפורות ובוקבק בסוף יולי 24. יין מאוד הרמוני ועדין בטעמיו שהתאהבתי בו. לאוהבי יינות קלילים, עדינים וטעימים שנותנים מעט תחושה של בעבוע בפה. 105 ₪
פטי ורדו 2021 – ביקב כמעט לא נשארו בקבוקים של יין זה העשוי במלואו מענבי פטי ורדו. זן זה מופיע בדרך כלל באחוזים קטנים בבלנדים של יינות בורדו, שם הוא מוסיף גם צבע כהה וגם טעמים וריחות של פירות שחורים בשלים. היין התיישן 14 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי, חלקן חדשות וחלקן ישנות. יש לו גוף עשיר ועוצמתי, ויחד עם זאת הוא מאוד מאוזן ועשיר בטעמים. ממש מומלץ. 120 ₪.
שורש 2020 – בלנד מנצח של ענבי מרלו, קברנה סוביניון, קברנה פרנק ומעט פטי ורדו. הקברנה סוביניון מכרם סמוך ליקב – היתר מהגליל. גם יין זה התיישן 14 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי, כשכול זן תסס בנפרד והם חוברו יחד בסוף התהליך. יין טיפוסי לאזור בורדו. אם לא הייתי יודע שאני בישראל, הייתי חושב שאני בצרפת. טעמים מורכבים, עמוקים, מלאי טאנינים, ויחד עם זאת ממש לא יין כבד. ממש חוויה. 120 ₪.
יקב מטלר – משק 18 מושב עגור. לאה מטלר – 050-2802554. ימי ביקור ביקב והזמנת שולחן כאן
טמבור מפרגנת ליקבים
יצרנית הצבעים טמבור יצאה באמצעות משרד הפרסום שלה מקאן ת"א, בקמפיין פרסום בו היא מפרגנת למותגים בתחומים שונים תוך קישורם לקטלוג הצבעים שלה. כך זכו שלושה יקבים – טפרברג (לקוח של משרד הפרסום), דלתון וקסטל בשלט חוצות משלהם (הקמפיין גם באמצעי פרסום אחרים), תוך שיוך לצבעים מעולם היין וציון כי "גם יין בוחרים כחול לבן". מעניין כמה נהגים שיחלפו ליד שלטי חוצות אלה יבינו את משמעות המותגים ומדובר ביקבים.
16-18.3.25: תערוכת ProWein 2025 – הפעם חבל על הכסף ועל המאמץ
אלון גונן: תערוכת היין פרוווין (ProWein) המוגדרת כ-International trade fair for wines and spirits, היא אחת התערוכות הגדולות והחשובות בעולם, ומתקיימת כבר 30 שנים בעיר דיסלדורף בגרמניה. התערוכה מביאה לעיר אלפי יקבים מכל העולם לשלושה ימים של הרבה מאוד יין, אלכוהול, חידושים והמצאות, ומהווה בעיקר מקום מפגש לאלפי אנשי מקצוע מתחום היין – סומליירים, אנשי שיווק ומכירות, בעלי חנויות, מנהלי בתי מלון, ספקים, וכל מי שמרגיש חשוב בתעשייה.
אני מסקר את פרוווין בכל שנה כבר מעל עשור, עוד מהימים בהם הדוכן הישראלי בתערוכה היה מגוון והציג יקבי בוטיק כמו ויתקין, אבידן, סוסון ים ועוד, לצד הגב החזק של היקבים רמת הגולן, דלתון, רקנאטי וטפרברג, כאשר מכון היצוא היה שותף להקמה ולתקציב, ועד השנים האחרונות בהן הדוכן ה"ישראלי" כלל רק את יקב רקנאטי ויקב רמת הגולן, כאשר מכון היצוא החליט להפסיק להשתתף במימון ובתמיכה ביקבים.
כשאני מנתח את הירידה בכמות היקבים, אני מסיק שמדובר בהחלטות כלכליות נטו. ההשתתפות בתערוכה של שלושה ימים עולה ליקב עשרות אלפי יורו בתשלום עבור שכירות המקום לדוכן, בניית התפאורה והדוכן עצמו, הטסת יינות, תשלום לאנשי צוות, מימון בתי מלון והסעות, יחסי ציבור ושיווק ועוד. מדובר בהרבה מאוד כסף עבור "כלום" (ולצערי אני צריך להשתמש במילה כואבת זו). כלום, לא בגלל שלאנשי השיווק הישראלים אין רצון או יכולת, אלא בגלל ששיווק יין ישראלי בחו"ל הינו משימה בלתי אפשרית.
כן, למרות שאני מאמין לסיפורים על התעניינות גדולה ביין הישראלי ועל התגובות לטעימות שלו, ומסכים שהיין הישראלי אכן שונה בנוף. הבעיה היא שאין מי שיקנה אותו, אין שווקים חדשים, ואין כרגע מקום ליין ישראלי בשווקים שאינם בטוחים כמו השוק הכשר. אנשי השיווק לא צריכים את תערוכת פרוווין כדי להגיע לחנויות או לקנייני היין הכשר שכמעט אינם מגיעים לתערוכות הללו.
תערוכת פרוווין משמשת פלטפורמה לקביעת פגישות עסקיות עם ספקים באירופה שלא נוח להם להגיע לישראל, וכך על הדרך, בעודם בתערוכה, נפגשים עם היינן והמנכ"ל ולוחצים ידיים. אבל האם נסגרות בתערוכה עסקאות חדשות? אני בספק רב. אם היה ערך לתערוכה לפני כמה שנים, הסיבה הייתה יחסי הציבור וליטוף האגואים של ייננים ומנכ"לים, ששמעו שהיין שלהם מרגש.
במהדורת 2025 בוודאי שצריך לפסוח על התערוכה, כי פשוט חבל על הכסף, על ההשקעה, על המאמצים, ועל עוגמת הנפש שתגיע חודש חודשיים אחרי התערוכה, כאשר יתברר שלמרות כל לחיצות הידיים והחיוכים, עשרות קניינים שאהבו את היין לא יעמדו בשערי היקב ולא יזרימו הזמנות של אלפי בקבוקים. זה לא יקרה. נשות השיווק של היקבים יעשו עבודה טובה באופן פרטני מול ספקים פוטנציאלים, במחצית מהתקציב שדוכן בפרוווין עולה, ולפחות ישמרו על הקיים.
ככול שאני אוהב את התערוכה הזאת וחושב שהיא חשובה, השנה פשוט אין מה ליקבי ישראל לחפש שם, בטח שלא למכון היצוא שאולי חושב לתמוך ביקבים שבכול זאת ירצו להגיע, ולראות כמה כולם מסביב לא ממש אוהבים אותנו.
יקב גיתו: הרעיה דינה והבן דרור ממשיכים את דרך היינן מלכיאל הדרי ז"ל
רני רוגל: בדצמבר 2021 ביקרתי ביקב גיתו של מלכיאל ודינה הדרי בהוד השרון, יחד עם חבורת 'יין ישמח לבב אנוש' של אורית גלעד; 10 שנים אחרי ביקורי הקודם שם. לטובתי אציין שהייתי בקשר עם הבן דרור סביב בצירים ותמונות, ועם מלכיאל נפגשתי פעם אחת בבית קפה. אבל הכול בטל בשישים כי ב-17 במאי השנה נפטר מלכיאל ממחלת הסרטן, והשבוע הגעתי לבית המשפחה בו פועל גם היקב שמייצר 25,000 בקבוקים בשנה, למעלה מ-5,000 בקבוקים מכרם היקב ששטחו 7 דונם, השאר מכרמים ברחבי הארץ איתם יש הסכמים ארוכי טווח. הכרם המשפחתי נטוע על סלע גיר עצום מול הים, עם כניסת אוויר מכיוון קיסריה.
הגעתי עם שאלה מרכזית אחת: האם וכיצד אתם ממשיכים מכאן? מהר מאוד הבנתי הרבה דברים על משפחת הדרי ועל אופן חשיבתה ופעולה, לקראת פטירתו של מלכיאל, עכשיו וקדימה.
מלכיאל הדרי היה איש הייטק, שעבד שנים רבות בחברת SAP העולמית הגדולה שבסיסה בגרמניה. 14 פטנטים של מלכיאל רשומים בחברה, והוא היה אדם שכתב הכול על פעילות הכרם והיקב, והכול הועבר לדינה ודרור שמהווים צוות משימה אחד. דרך אגב, דינה עצמה אינה קוטלת קנים, ומחזיקה בפרס ביטחון ישראל עבור פעילותה במסגרת בה עבדה שנים רבות.
השיחה איתם התקיימה בחצר הבית, שהיא גם מרכז המבקרים של היקב בו הם מארחים חובבי יין בימי שישי, ובאמצע השבוע רק קבוצות אורגניות. מן הסתם בחורף לא יארחו. את מרכזון המבקרים שהיה במרתף הבית הם היקצו להרחבת היקב ומתקניו.
"המזל הוא שהיינו סביב אבא כל הזמן, אומר דרור "15 שנים עשינו יחד את עבודות היקב ובהמשך גם הכרם", אומר דרור. "הכרנו את כל התהליכים ואבא לימד כל מה שהאמין בו, כולל יינות מיקבים אחרים שהביא לשתייה כדי ללמוד מהם. לאורך כל תהליך יצירת היינות הוא הסביר למה עשה כך ולא אחרת, ומה שונה מעשייה אחרת. כשרואים וטועמים שנה אחרי שנה יין מוגמר שעושים, יודעים מה לא לעשות ומה כן הכי רוצים לעשות".
האמא דינה אומרת: "בלנדים שמלכיאל עשה, לא נשנה. זו הטמעה רגשית. רואים גם את השינויים בגישה של מלכיאל בעשייה הייננית לאורך השנים, כמו המעבר לעשיית יינות סירה וקריניאן רק באשכולות שלמים. הוא השאיר לנו המון ידע ותיעוד – קבצי אקסל, יומני אנליזות של יין לפני ואחרי (דינה הייתה אשת המעבדה של היקבים כל השנים, וגם עשיו והלאה), רשמי טעימות של יינות לאורך זמן, ומחשבות שהיו לו על יין – האם התגשמו או לא". מן הסתם מאפייני אישיות, אבל לי נראה שהעבודה שנים רבות בחברת ענק שמרכזה בגרמניה, הפכה את בן ההורים שעלו מתימן ליֶקֶה.
האחרית על הפעילות מחולקת היום בין דרור לדינה. הוא על הכרם והענבים, וביקב עד עשיית היין. דינה מובילה את העשייה ביקב, כולל אנליזות ובלנדים. דרור השלים לימודי WSET Level 3 (בימים אלה מחכה לתוצאות). שניהם יחד מהווים את צוות הייננים של יקב גיתו. "מלכיאל אמר שיין מלמד אותנו שני דברים: להיות סבלנים ולהיות צנועים", אומר דרור. "אני יכול לייצר יין טעים שיימכר בהרבה מקומות. זו לא המטרה שלי, אלא להגיע למה שעשה אבי. צריך עוד זמן לזה. אני צריך לייצר יין כפי שהוא עשה, ולהזכיר את העשייה של אבא שלי".
דינה, שאני שמעתי את מלכיאל אומר כי היא האחראית לבלנדים, מצטנעת ואומרת: "לא עשיתי את הבלנדים, אני טעמתי את הבלנדים של מלכיאל ובחרתי מתוכם. לא נוכל לעשות בדיוק כמוהו".
קשה להאמין שליקב קטן זה יש נוכחות כה גדולה במסעדות – שמהוות ערוץ מכירות מרכזי בו ממקד הבן דרור הדרי את פעילות השיווק והמכירות שלו; יקב כשר שעובד עם מסעדות לא כשרות. בשיא, לפני המלחמה, הם עבדו כ-60 מסעדות, ברים ומלונות, כרגע עם כ-25. ביניהן המסעדות a, תריסר, יפו תל אביב, ג'ורג' וג'ון, וחנויות יחידות: בר יין בוקה, טאיזו ומנו וינו.
זה מתחיל בכרם 'כנף יוסף' של המשפחה ליד בנימינה, ונמשך בגישה האומרת כי כאן רוצים לייצר יינות גסטרונומיים, ולשם כך עליהם להתאים לקולינריה הישראלית, במטרה שישתו כאן יותר יין. איך עושים זאת? יותר יינות מוכנים לשתייה כשיוצאים מהיקב, אלכוהול נמוך, המון נוכחות של פרי וחומצה, לא על חשבון טיב היין. כך, יש יינות שדרור בוצר עבורם את הענבים בשני שלבי הבשלה, וכך מגיע ליינות בעלי חומציות גבוהה ללא צורך לתקן. בין השאר ביקב מאמינים בזני פינו גרי וקולומבר, ובכך שבעשייה ייננית נכונה אפשר להגיע לתוצאות ישראליות מעולות עם יינות שרוצים אוכל.
דינה אומרת שמלכיאל ידע שהוא חולה כבר שנה לפני שנפטר, ועדיין המשיך להגיע לכרם. חולה בפועל הוא היה שלושה חודשים, ונפטר בשישי 17.5.24. גם בזמן טיפולים כימותרפיים הוא עבד בכרם וביקב, המשיך בעשייה וכתיבה. "הוא לא רצה שבעה – נפטר לפני ערב חג. לא רצה הספדים – נפטר בחודש ניסן בו לא מספידים". היא אומרת. יהי זכרו של איש היין וההייטק מלכיאל הדרי ברוך.
בסוף הכתבה שפרסמנו ב-10.12.21, הבאנו פנינים של מלכיאל הדרי בערב בו הייתי ביקב. הקראתי אחדות מהן לדינה ודור הדרי, וביקשתי התייחסותם:
השאיפה שלי לעשות יין שרמתו לא פחותה מיין צרפתי מעולה – שאיפה, עדיין לא הגענו לכך.
"הגענו לזה. בטעימה מול יינות צרפתיים אין אחד שחושב שזה לא יין צרפתי"
אני משתדל לקנות מאותם כורמים, אבל הלקוחות הקטנים סובלים מול הגדולים הדורסנים.
"מלכיאל לקח כורמים של הגדולים והפך אותם למגדלים של הקטן"
הכוונה שלנו להעביר את היקב לסביבת הכרם ולהשאיר בהוד השרון מרכז מבקרים.
אנחנו נישאר כאן. חשובים לנו הקונים הפרטיים והם באזור השרון"
הקורונה עשתה טוב ליקבים הקטנים – ייתרה את המתווכים כשהלקוחות פונים ישירות ליקב.
"תמיד פנו אלינו ישירות. היינות שלנו במספר קטן ביותר של חנויות, אנחנו מוכרים כמעט אך ורק למסעדות"
כשעובדים עם מסעדות, ואנחנו עובדים עם 24 בתל אביב, אסור לזייף את החוויה וצריך להיות מקצועי כמו יקב של 120,000 בקבוקים.
"בשיא לפני המלחמה עבדנו עם כ-60 מסעדות, היום עם כ-25"
יין זה כמו הייטק – אני רואה את זה בקטע ההתנהגותי: משהו הרפתקני, ריסקי, לא יודע מראש איך הדברים יתפתחו.
"חד משמעית"
אם אתה לא יינן טוב – קשה לעשות יין טוב. פעם חשבתי שלכרם יש 80% בטיב היין וליינן 20%. היום אני חושב שהיחס 50/50.
"מלכיאל היה גאון. ככל שהשנים חולפות המשמעות של יינן-כורם בתהליך גדלה מאוד"
יקב גיתו – גולומב 13 הוד השרון. דרור הדרי 054-9139133. אינסטגרם, פייסבוק
ליקבים אין שליטה על יינות "מתיישנים" שלהם שנמכרים בעולם
אלון גונן: יכול להיות שזה לא הוגן לכתוב על יינות שאני מוצא בכל מיני חורים באירופה. כשאנחנו מדברים על יצוא יין ישראלי לחו"ל, אז יש חמישה יקבים שמככבים: יקב ברקן-סגל, יקב רמת הגולן, יקב דלתון, יקב טפרברג ויקב רקנאטי. כולם מנסים להיות במסעדות לא כשרות, והשתלבות בתפריטי היין שלהן נחשבת למכובדת.
הבעיה היא שליקב אין ממש שליטה על היינות שהמסעדה מנסה למכור. אין אפשרות לדעת איך מאוחסנים היינות או איך ממליצים עליהם, בעיקר מכאלה שקונים מכל מיני ספקים שנתקעו עם יין שנשכח אצלם במחסן ושלא הצליחו למכור אותו.
האחריות לבדוק את איכות היין חייבת להיות מוטלת על המסעדה או החנות, אבל הבעיה היא שבסופו של דבר הלקוח לא יזכור את המסעדה או החנות, אלא את שם היקב והיין הישראלי המוזר שהוא קנה וטעם, והוא בטח חושב שבגלל שהוא כשר זה צריך להיות הטעם שלו.
אני לא אכנס לעניין המחירים ההזויים, אבל על הר חרמון במסעדה בוורשה ביקשו 180 זלוטי (שווה ערך ל-180 שקל), על המרלו 2009 היה תג מחיר של 270 זלוטי. מה אני אגיד לכם, גם אם היינות היו תקינים המחיר שלהם הזוי.
יקב רמת הגולן אינו היחיד שאפשר לפגוש יינות שלו שכבר מזמן אינם תקינים. יקב ברקן מככב עם יינות כאלה בחנות היין הענקית בכלבו KaDeWe בברלין, וכבר כתבתי על כך. לא ברור מה אפשר לעשות, אם בכלל.
במסעדה הנוכחית שהייתי בה (לא כשרה) שיטת המכירה של היינות הכשרים מעניינת, הם הגישו את האריזה עם קופסת עץ (ראו תמונה למעלה), והציגו ללקוח את כל ההיצע של יינות ישראלים כשרים. המלצר ידע לספר כי אלו יינות כשרים מישראל, והם מאוד מיוחדים. תכלס הוא צדק – הם אכן מיוחדים.
ירדן שרדונה 2015 – צבע צהוב עכור. טעמים שלא מזכירים שרדונה, אלא יותר יין שאיבד את כל מה שהיה בו לפני חמש שנים בערך. מחירו 195 זלוטי = 195 ₪ – יין לא שתי.
הר חרמון אדום 2016 – כאן לפחות הצבע היה אדום בוהק, הריחות של פרי בשל. חמיצות עדיין שרדה, אבל גם פה היין התאדה במהירות ואיבד כל חן או משהו פירותי ואלכוהולי. מחיר- 180 זלוטי = 180 ₪.
ירדן מרלו 2009 – היין הפתיע אותי והיה חי ונושם, עם עוצמה מרשימה של מרלו שהזכיר יותר קברנה סוביניון, אבל לפחות היה ראוי לשתייה.
גמלא גליל קברנה סוביניון 2013 – יין שמזמן כבר לא ראוי לשתייה. חום, עכור, ריחות מעופשים.
לסיכום: משיחות עם אנשי שיווק של היקבים, התברר לי כי התופעה ידועה וכנראה שהיא גם חובקת עולם. מדובר בעצם בסוג של הונאת לקוח על ידי החנות או המסעדה המוכרת, כאשר מציעים לו יין מתיישן (על פי התווית כמובן) במחירים של יינות מתיישנים. הלקוח הממוצע מתלהב כמובן, וחושב שמדובר במחיר מצוין ליין שנשמר שנים רבות "במרתפי המסעדה".
מזמין הבקבוק כבר שבוי בתוך הפנטזיה שהוא יקבל יין שונה מכל מה שהוא מכיר, ולכן כל הטעמים שהוא ירגיש או המלצר הממולח יספר לו עליהם, יהיו עבורו "נקטר האלים" – יין ישן מארץ הקודש, או יין בורדו שנשמר במרתף של הברון פומפדור, או אותו ריזלינג גרמני שניצל מהבונקר של היטלר בכבודו ובעצמו.
כאמור התופעה קיימת, והיא חלק מהעסק. המסעדה מרוויחה הרבה כסף על כלום, והיא מוכרת סוג של פנטזיה. הלקוח שקיבל פנטזיה עטופה בתווית מתיישנת, יוכל לספר לחבריו שהוא השיג יין מתיישן במחיר נמוך. פראיירים לא מתים לעולם, וגם נוכלים כנראה שלא.
'קולקטיב' – בר היין בקיבוץ עמיר בצפון שפועל גם תחת אש
רני רוגל: היינן-קורא יותם בן צבי כתב לנו: "בקיבוץ עמיר פועל בר היין 'קולקטיב', של נתנאל זנטי, תושב קריית שמונה. בלוע הארי של ההפגזות והכטב"מים, הבר הזה משגשג. היום כשיצאתי משם ישר למטח על קיבוץ שמיר הסמוך, קיבלתי דוגמה למציאות, והערכתי את נתנאל אפילו יותר. זו החלוציות של הזמנים האלה, נראה לי משהו שיעניין את הקוראים".
הרמתי את הכפפה ושוחחתי עם נתנאל, שלאחרונה עבר לגור בקיבוץ שדה נחמיה מול קיבוץ עמיר. "קריית שמונה נטושה ודיכאונית, לכן עברתי", הוא אומר. את המבנה בו פועל בר היין הוא שכר מהקיבוץ, והמקום פועל מחודש מאי 2023. "עד 7.10 היו לנו חמישה חודשים מעולים, בהתאם לציפיות ומעבר. עד המלחמה היו לנו 18 עובדים (במשמרות וכו'), וכ-120 לקוחות הגיעו כל ערב".
עם תחילת המלחמה הפסיק בר היין לפעול. "חזרנו לעבודה ב-1 בינואר לבקשת הקיבוץ, שאינו מפונה על אף מיקומו", אומר זינטי. "היה להם חשוב להחזיר דברים לשגרה עבור לקוחות מקומיים ומהסביבה, לכן הנהלת הקיבוץ ביקשה אותי לפתוח כחלק מהחוסן החברתי בקיבוץ. הם גם באו לקראתי כלכלית ועוזרים היכן שיכולים".
קולקטיב הוא קודם כל בר יין, "אבל אני לא יכול להיות מאוד נישתי באזור קטן כזה, אז אנחנו פונים ליותר קהלים עם תפריט ובו גם קוקטיילים, בירה ואוכל בקטנה", כך נתנאל. "יש לנו שת"פים עם מטבחים מתארחים של אוכל מיוחד כמו סושי, פיצות, מעושנים ועוד, כדי להעשיר את המגוון לאורחים".
התפלאתי שהוא אמר כי כ-70 אחוז מהיינות בתפריט הם יינות יבוא והיתר ישראלים. כששאלתי למה, קיבלתי תשובה המתייחסת למהות אזור הגליל העליון ורמת הגולן: "זה מפני שבאזור יש המון יקבים והמון א.נשים מבקרים בהם. כל מתנת חג היא יין, וכל קיבוץ שותף ביקב רמת הגולן מקבל דיבידנד בדמות יינות ומחלק אותם. בגלל ריבוי היקבים המקומיים כמעט אין באזור היצע של יינות חו"ל. הלקוחות המקומיים הם הבסיס של קולקטיב, והם כבר שבעים או רוויים מהיקבים המקומיים. כשהם יוצאים מהבית הם רוצים יינות כמו סוביניון בלאן ניו זילנדי, מוסקדה מהלואר או גרנאש מעמק הרון – אנשים עפים על יינות כאלה".
טווחי המחיר ליין בכוס הם 35-40 שקלים, ולשאלה איזה יינות ישראלים הם הנמכרים ביותר כאן, הוא עונה בכנות: "לגבי הישראלים הנמכרים ביותר, זה בעיקר תלוי בנו ובמה אנחנו מקדמים. כרגע אלה יינות של היקבים עין תאנה (ברמת הגולן), דלתון וכישור".
זוכרים שעד עד המלחמה היו כאן 18 עובדים וכ-120 איש.ה הגיעו כל ערב? היום יש בקולקטיב ארבעה עובדים, כולל נתנאל. "אני ברמן, טבח, שוטף כלים", כל מה שצריך", הוא אומר. בזמנים אלה, בערב טוב מגיעים לכאן כ-30 חובבי.ות יין ואווירה, ואם יש מסיבה או אירוע אוכל עד 60. אם אתם בסביבה תנו קפיצה, זה מגיע לנתנאל זנטי ולכם.
קולקטיב – קיבוץ עמיר, נתנאל זנטי 050-2222712. שלישי רביעי בר 19:00-00:00 חמישי חנות 15:00-19:00 בר 19:00-00:00 שישי חנות 10:00-16:00 מוצ"ש בר 20:00-00:00
עולֵלות בציר
יקב רמות נפתלי – כ-30% פחות ענבים השנה
יקב רמות נפתלי במושב רמות נפתלי שבגליל העליון על גבול לבנון, פרסם השבוע פוסט קצר: "המולת הבציר בעיצומה ואיציק ושלמה (יד ימינו). בשיא העשייה. בציר 2024 – עושים יין אַף עַל פִּי כֵן ולמרות הכול".
ביקשנו מאיציק כהן – בעלים ויינן יקב רמות נפתלי, שבכול חודשי המלחמה נשאר במושב וביקב, להרחיב על בציר הענבים השנה: "כיקב שמייצר יין גם ליקבים אחרים, אנחנו בעיצומם של הבצירים ועבודות קליטתם ביקב. כמויות הענבים נמוכות השנה בהשוואה לשנים קודמות, להערכתי בסביבות 30% פחות (היו להם שריפות, כטב"מים, נ"טים ומה לא). נראה שהאיכויות טובות.
עד היום בצרנו: שרדונה, מרלו, סירה, קברנה סוביניון, קברנה פרנק. בשבוע הבא נבצור: גוורצטרמינר, נביולו, מלבק, פטי ורדו, וכמובן ענבי ברברה. למרות המצב הבטחוני המורכב. העיסוק ביין מעלה חיוך ושמחה. לחיים".
יקב מוני – גידול של 10% בבציר השנה
יקב מוני פרסם ביום רביעי השבוע פוסט פייסבוק זה: "אנחנו יודעים מה אנחנו עשינו בלילה האחרון – בציר ידני של ענבי קברנה סוביניון באיכות מעולה. יש למה לחכות".
ביקשנו מששון בן אהרון – יינן יקב מוני, להרחיב, והוא נענה: "הבציר אצלנו החל ב-22 ליולי, נסיים עוד כשבועיים. סך כל קליטת ענבים תהיה כ-700 טון, גידול של 10% משנה שעברה. מעבר לזני הענבים הסטנדרטיים בארץ, בצרנו אליקנט בושה, ויונייה, רוסאן, מרסלן וקלאדוק".
יקב צפרירים – התגברו על היעדר עובדים פלשתינים
בפוסט פייסבוק של יקב צפרירים נכתב ברביעי השבוע: "אין דבר יותר מענג מִלִּבְצֹר ענבי פטיט סירה בשעת בוקר מוקדמת. איך אתן.ם התחלתן.ם את היום הזה?"
הסתקרנו ושאלנו לורי לנדר – ייננית יקב צפרירים, על מהלך הבציר אצלם. לורי ענתה לנו גם בשם שייקה, יואב ואבישי לנדר: "ברביעי 28.8 הסתיימו שלושה שבועות של בציר 2024, שהחל מוקדם מהרגיל וכך גם הסתיים (הבציר הקודם הסתיים ב- 11.9.23). בסך הכול נבצרו כ-10 טון ענבים. לראשונה, למעלה ממחצית הכמות נבצרה בכרם שלנו בנחל חכליל, למרגלות חורבת לבנין.
למרות המחסור בכוח האדם הרגיל שנהג לעבוד בכרמים באזורנו (פלשתינים מאזור הר חברון שכניסתם לתחומי הקו הירוק נאסרה), הכרם שלנו טופל וטופח כמו שצריך על ידי בני המשפחה הצעירים (יואב ואבישי) והניב פרי משובח. שאר הענבים נבצרו מכרמים בעמק האלה אשר עקב אותו מחסור בכוח אדם די הוזנחו, מה שגרם מצד אחד לצימוח יתר ומצד שני לירידה גדולה ביבולים, כך שבמקום כ-12 טון של יבול מתוכנן נבצרו רק כ-10 טון.
הזנים שנבצרו הם שנין בלאן, קברנה פרנק ופטיט סירה (בכרם שלנו), מרלו, קברנה סוביניון, זינפנדל וקברנה פרנק (מכרמים בעמק האלה). השנה נעשה יין לבן מענבי שנין בלאן, רוזה מקברנה פרנק, ואדומים שחלקם זניים וחלקם בלנדים.
את מקומם של העובדים הפלשתינים מילאו אנשים טובים שכללו את השין שינים (בני.ות שנת שירות) של "השומר החדש", בני נוער ממושב נחושה, מתנדבים שונים כולל משפחות, חברים מהצבא וסתם חברים.
כל אלה טרחו והגיעו לכרמים השכם בבוקר (05:30), עבדו בחדווה, ובזכותם סיימנו את הבצירים לפני החום הכבד של הצהריים. על כך נתונה לנו תודתנו העמוקה. מה היינו עושים בלעדיהם. כמו שאמר הרצפלד בזמנו (או מישהו אחר): "לא פסו מתנדבים מן הארץ".
עוללות בקצרה
WINEing – גיוס כספים דרך מארזי יין להנצחת הדר ברדיצ'סקי רוזנפלד ז"ל שנרצחה ב-7.10
הסטארט אפ הישראלי WINEing, שהינו חבר במיזם Next October אוקטובר הבא, קיים בשבוע האחרון בהצלחה מכירה ייחודית של יין לגיוס כספים למלגת הצטיינות ב'מכללת ספיר', שמטרתה להנציח את הדר ברדיצ'סקי רוזנפלד ז"ל (קראו עליה כאן), שיחד עם בעלה איתי סבירסקי נרצחו בבוקר 7.10 בקיבוץ כפר עזה. הדר למדה במכללה ואף הייתה מצטיינת.
ב-WINEing פיתחו כלי דיגיטלי המאפשר לסוחרים בעולם היין לבצע מכירות בשימוש בפונקציונליות של רכישה קבוצתית חכמה. במסגרת מיזם Next October אוקטובר הבא, העוסק בהנצחת הנופלים ותמיכה בסטארט אפים ישראלים חדשים, חברו ל'יקבי ירושלים' (יינן ראשי ומנכ"ל: ליאור לקסר) ביצירת מארז של שלושה יינות מסדרת הפרמיום של היקב: קברנה סוביניון 2023, רוזה 2023 וסוביניון בלאן 2023.
מטרת הגיוס שנועד להסתיים ב-5.9 הייתה לקדם מכירה של 100 מארזים, שיאפשרו תרומה של מלגת הצטיינות בסך 10,000 שקלים אותה המשפחה תעניק על שמה של הדר לסטודנט.ית במכללה. קמפיין הגיוס נסגר שלושה שבועות לפני המועד המתוכנן, מאחר שבפועל נתרמו 700 מארזים מול היעד של 100, אותם רכשו אנשים פרטיים וגם חברות במשק.
הצלחה אדירה ומחממת לב, שמספרת סיור של הירתמות ודבקות בהצלחה גם בזמנים קשים אלה
