אנחנו במערכת אכול ושאטו כואבים ואבלים כבר קרוב ל-800 ימים על כל החיילים והחיילות שנפלו במלחמה, על כל האזרחיות והאזרחים שנטבחו, ומאחלים החלמה לפצועים. כל כך שמחנו על שובם של 20 החטופים החיים: מתן אנגרסט, אלון אהל, זיו ברמן, גלי ברמן, גיא גלבוע דלאל, עמרי מירן, מתן צנגאוקר, מקסים הרקין, שגב כלפון, יוסף חיים אוחנה, נמרוד כהן, אבינתן אור, אביתר דוד, איתן הורן, דוד קוניו, אריאל קוניו, אלקנה בוחבוט, בר קופרשטיין, רום ברסלבסקי, איתן מור.
הִתְעַצַבְנוּ על החללים זכרם לברכה שהוחזרו: סרן דניאל פרץ, יוסי שרעבי, גיא אילוז, ביפין ג'ושי הנפאלי, סמ"ר תמיר נמרודי, אריאל ברוך, איתן לוי, ענבר הימן, רס"ם מחמד אלאטרש, אליהו ("צ'רצ'יל") מרגלית, רונן אנגל, סאנטיה אוקארסרי התאילנדי, רס"ב מיל. טל חיימי, אריה זלמנוביץ, רס"ר מיל. תמיר אדר, סהר ברוך, עמירם קופר, אל"ם אסף חממי, סרן עומר נאוטרה, סמ"ר עוז דניאל, סמ"ר איתי חן, ג’ושוע לואיטו מולל מטזניה.
בעזה נשארו 6 חללים חטופים שחובה להחזירם ארצה: דרור אור, סגן הדר גולדין, ליאור רודאיף, מני גודארד, רן גואילי, סודתיסאק רינתלאק. נמשיך לעקוב ולהתייחס עד שהחלל האחרון יוחזר ויובא לקבורה.
היין שעדיין לא נולד – הצבע הרביעי ולא כתום
אלון גונן: כולנו מכירים את שלושת הצבעים הקלאסיים של יין: אדום, לבן ורוזה. מסורת, תרבות, טקס – שלושה עמודים שהחזיקו מעמד מאות שנים. אבל השוק משתנה; יינות כתומים נכנסו מדלת צדדית, יינות טבעיים הפכו מטרנד שולי להצלחה עולמית, וכעת מגלים אפשרות שלא חשבנו עליה, קטגוריה חדשה לגמרי של יין, שמעולם למאפשרים משהו שלא היה אפשרי קודם – שילוב יינות אדומים, לבנים ורוזה, בתסיסה מבוקרת, או ערבוב חכם אחרי התסיסה. התוצאה היא צבע חדש – ורוד ענברי זוהר, ושילוב טעמים שמטשטש את ההבדל המסורתי בין קל לעמוק, ובין חמוץ למורכב. טכנולוגיות מודרניות כמו ניטור כימי, כרומטוגרפיה וספקטרומטריה, מאפשרות לייצב את התוצר ולשלוט במורכבותו.
המהפכה הזו יכולה להגיע מכל כיוון
ייננים מסורתיים, שמגיעים לנקודת מיצוי ומחליטים לשבור סוף סוף את הכללים, או חוקרים אקדמיים שמגלים אינטראקציות בלתי צפויות בזמן ניסוי במעבדה. אי אפשר להתעלם גם מכל אותם ייננים שהם אומנים יצרניים, שמתייחסים ליין לא רק כמשקה אלא כחומר גלם יצירתי. ייננים כאלה אינם מוגבלים על ידי מסורת או ז'אנר מסוים, אלא מעצבים את היין לפי חזון אישי, ניסויים פרובוקטיביים ויצירתיות קולינרית. ואולי בכלל אלו יהיו יזמי סטארט-אפ צעירים, שמשלבים דאטה, בינה מלאכותית ושיווק כדי להביא לשוק משהו שלא נראה כמותו.
אתגר יצירת יין כזה דורש שילוב נדיר של שליטה מדעית, ראייה קולינרית ותעוזה. רוב עולם היין נשאר נאמן למסורת, והחידוש הזה פשוט מחכה למי שיעז לערבב, למדוד, לטעום ולשחרר אותו לעולם.
האפשרות קיימת כבר היום. הטכנולוגיה, ההבנה הכימית והידע המסורתי, קיימים. מה שחסר הוא הצעד הבא – יצירת יין שלא מוגדר על ידי צבע, אלא על ידי חוויה חדשה לחלוטין. יין כזה יוכל לפתוח עולם של טעמים חדשים, לפרוץ גבולות, ולשנות לנצח את הדרך בה אנו תופסים את היין.
חוויה חושית שמעולם לא חווינו
היין הרביעי אינו מוגדר על פי צבע או זן ענב מסורתי, אלא על פי חוויה חושית שמעולם לא חווינו. מדובר ביין שמעורר תחושות חדשות לגמרי, כזה שכול לגימה ממנו משנה את הציפיות, מטשטשת גבולות, ומביאה את החך למקום שמעולם לא היה בו. נגיעה של ניגודים, תחושה שמרגישה במקביל קריר וחם, רך וחד, בלי שניתן להגדיר את התחושות במונחים רגילים.
מדובר בטעם רב ממדי שלא מחכה לזיהוי, תחושת “מוכרת-לא מוכרת”, כאילו החך מזהה משהו שמעולם לא טעם קודם. זרימה שמשתנה ברגעים, כשכל לגימה יוצרת תנועה פנימית בפה, גל בלתי צפוי של תחושות שמשנה את הדרך בה הגוף והחושים מגיבים למשקה."בין הדברים". יין שמרגיש כמו חפץ חדשני, וחוויה חושית שמרחיבה את ההגדרות שלנו לגבי טעם ומשקה.
ההשפעה על השוק תהיה פנומנלית, היות שיין כזה לא ייכנס למסגרת קיימת. הוא עשוי ליצור קטגוריה חדשה לגמרי שאינה מוגדרת לפי צבע, זן ענב או ז’אנר, אלא לפי החוויה החדשה שהוא מספק. כל לגימה אינה רק שתייה – היא פרובוקציה חושית, אתגר למסורת, ומעבר למה שהיינו רגילים לקרוא "יין".
לסיכום: היין שעדיין לא נולד ישבור כל חוק, יעורר חוויה חושית שמעולם לא טעמנו, ויטשטש גבולות בין צבע, זן וטעם. מדע ויצירתיות יתמזגו בתעוזה טוטאלית כדי ליצור משקה בלתי צפוי, בלתי ניתן לכימות. יין כזה יהיה מסוגל לשבור מסורות, לפתוח קטגוריה חדשה, ולגרום לכל לגימה להיות פרובוקציה חושית.
בחזרה לעתיד: ביקורת יינות 2040
העתיד של היין הזה כבר תוסס בחבית; מחכה למי שיעז לערבב, לטעום ולשחרר אותו לעולם. הנה ביקורת מספר יינות מדומיינים מבציר 2040.
Temporal Split ("זמן מפוצל") – יינן אבי פלדשטיין: האיש שמסרב להישען על הזנים הקלאסיים בלבד, חיפש ומצא דרכים חדשות להחיות זנים מקומיים שנשכחו. הנכונות שלו לשבור חוקים ולהקשיב לאדמה במקום למוסכמות, הפכה אותו למועמד הטבעי לייצר אתTemporal Split 2040 .
ביקורת היין: ביקבוק נדיר של יינן שלא פחד להכניס את מושג הזמן לתוך הפה. בלגימה הראשונה מורגשת חומציות צעירה כמו של אשכולית בוסר, אך כבר בשבריר השנייה היא נקרעת ומולידה מתיקות כבדה המזכירה תאנים מיובשות. היין הזה לא מתאר "מורכבות" – הוא מתאר פיצול. כל שנייה בלגימה מייצרת גרסה אחרת של עצמו, כאילו הלשון הופכת למסך הקרנה מרובה. זהו יין שמערער את קו הזמן, ולא משאיר אותך לשתות – אלא לחוות רצף של נוכחויות; יין בו כל רגע מתפרק ונבנה מחדש. ציון עומק: 10, הפתעה: 10, זרימה: 9.
Silent Resonance ("צליל אילם") – יינן ערן פיק: ה־MW (Master of Wine) הישראלי הראשון, שמביא שילוב נדיר של שליטה מדעית, הבנה עמוקה של טרואר וחזון תרבותי. בזכותו נולד Silent , Resonance , יין שאינו מדבר בטעם אלא בתדר.
ביקורת היין: כבר בפתיחה מורגשת תחושת רטט עדין בלסת, כאילו מיתר נמתח מתחת לעור. הפירותיות כאן אינה שאלה – היא נעלמת אל תוך הדהוד פנימי. הגוף כולו חווה את היין כגל קול אילם, וככול שאתה שותה – התחושה מתארכת כמו הדהוד בכנסייה ריקה. זהו יין שלא שותים אלא מקשיבים לו, וכשהבקבוק נגמר התחושה היא כאילו נכחת בקונצרט, לא בארוחה. יין שמנגן בתדרים אילמים, וגורם לנו "לשמוע" את מה שלא נשמע. ציון עומק: 9, הפתעה: 10, זרימה: 10.
Fractured Mirror ("מראה שבורה") – יינן זאב דוניה: קולנוען שהפך ליינן, ומביא איתו מבט אומנותי שאינו מכיר בגבולות. הדמיון החזותי והעולם הרגשי שהוא מחדיר ליין, הם שהולידו את Fractured Mirror.
ביקורת היין: יין שאינו מציע נחמה אלא קונפליקט. המתיקות והחמיצות מתנגשות מבלי להתפייס. הגוף מלא ואז קורס לקלילות לא מוסברת, וכול לגימה מחזירה אליך דימוי אחר – כמו מראה שלא מחזירה אותך בשלמותך אלא בסדקים. זהו יין שמסרב להיות קו ישר; הוא חי בריבוי, ובדיוק בגלל זה הוא מותיר אותך דרוך, כאילו כל לגימה היא מבחן נוסף. לא חוויה מלוטשת – אלא חוויה אמיצה, חד-פעמית. יין שמסרב להתאזן, ומעדיף להתנפץ כדי לייצר יופי מתוך רסיסים. ציון: עומק: 10, הפתעה: 9, זרימה: 10.
יין תרבות ומדע: בין מיתוס של בריאות למציאות של אחריות
אלון גונן: פעם המדע גייס את עצמו לשירות היין. כך למשל, “הפרדוקס הצרפתי” (הסתירה לכאורה בין התזונה והרגלי החיים בצרפת הנחשבים כגורמים למחלות לב, לבין מיעוט התמותה ממחלות לב שם לעומת ארצות אחרות – ויקיפדיה). הפך לסמל עולמי לשתייה בריאה. אבל היום, אותם כלים מדעיים משמשים כדי להזהיר מפני כל לגימה.
אז למי נקשיב – למדע שמשתנה, או למסורת שקיימת אלפי שנים?
בישראל, שבה היין הוא חלק מהזהות הלאומית והדתית, השאלה הזו נוגעת בלב התרבות: האם היין הוא סמל של חיים וברכה – או פיתוי שמתחפש לבריאות?
המחקר שמערער את המיתוס
מחקר בינלאומי רחב היקף שנערך בארצות הברית ובבריטניה בחן למעלה מ־559 אלף משתתפים, משני מאגרי מידע רפואיים גדולים – האחד כולל יוצאי צבא בארצות הברית, והשני הוא ה-UK Biobank שהוא מאגר נתונים המכיל מידע גנטי ובריאותי של חצי מיליון משתתפים בבריטניה. גיל המשתתפים בתחילת הדרך היה בין 56 ל־72, והם נבדקו במשך שנים ארוכות, עד שאובחנו עם דמנציה, נפטרו או סיימו את תקופת המעקב. במהלך המחקר, שנמשך בממוצע ארבע שנים בארצות הברית ושתים עשרה שנים בבריטניה, כ־14,500 משתתפים פיתחו דמנציה.
החוקרים בחנו את הרגלי השתייה של המשתתפים באמצעות שאלונים רפואיים וכלים מדויקים, כולל זיהוי של דפוסי שתייה בעייתיים – למשל “בולמוסי שתייה” (צריכה של שישה משקאות או יותר ברצף). בשלב הראשון, נראתה תוצאה מוכרת: סיכון גבוה לדמנציה אצל שותים כבדים, אבל גם אצל מי שלא שותים כלל. זו התמונה עליה התבססו במשך שנים רבות מחקרים שתמכו ביתרונות, לכאורה, של “שתייה מתונה".
אלא שכאשר החוקרים יישמו שיטה מתקדמת בשם רנדומיזציה מנדליאנית – שיטה גנטית שמאפשרת לזהות קשרי סיבה ותוצאה אמיתיים ולא רק מתאם – התמונה השתנתה לגמרי. הסיכון לדמנציה נמצא כעולה באופן רציף, ככל שצריכת האלכוהול גדלה, ללא כל השפעה מגינה בצריכה נמוכה. תוספת של אחד עד שלושה משקאות בשבוע, העלתה את הסיכון בכ־15%, והכפלה של הנטייה הגנטית לתלות באלכוהול הוסיפה עוד כ־16%. לא נמצאה שום רמת צריכה שניתן להגדיר כ“בטוחה".
עוד גילו החוקרים כי אנשים שאובחנו לבסוף עם דמנציה, נטו להפחית את צריכת האלכוהול עוד לפני האבחון, ככל הנראה בשל ירידה קוגניטיבית מוקדמת. ממצא זה מסביר מדוע מחקרים קודמים יצרו, בטעות, רושם ששתייה מתונה מגינה על המוח. המסקנה חד משמעית: כל סוגי האלכוהול – יין, בירה או משקאות חריפים, מעלים את הסיכון לדמנציה, ואין עדות להשפעה מגינה. (השפעה מגינה מתארת חומר, התנהגות או טיפול שמקטין את הסיכון למחלה או נזק).
הנזק מתחיל מהכוס הראשונה
ארגון הבריאות העולמי מדגיש כבר שנים, שאין כמות אלכוהול שנחשבת בטוחה לבריאות, והנזק, כך לפי העדויות, מתחיל מהכוס הראשונה. גם שתייה מזדמנת יכולה להשפיע על הזיכרון, על איכות השינה, על תפקוד הכבד והלב, ובטווח הארוך להעלות את הסיכון לדמנציה, לסרטן ולמחלות לב. המיתוס של “שתייה מתונה ובריאה” הוא, למעשה, אשליה תרבותית – לא עובדה מדעית.
יין של טקס או יין של טשטוש
היין הוא ביטוי למסורת, לטקס, לאירוח ולאנושיות. אך לצד זאת, יש לזכור שהוא חומר פסיכואקטיבי, ולכן דורש ריסון ומידה. חכמינו דיברו על שתייה כחוויה רוחנית – עד דלא ידע – אך גם הזהירו מפני אובדן שיקול דעת.
היום, לעיתים קרובות, הגבול נחצה. מה שהתחיל ככוס קידוש אחת הופך לכמה כוסות, והיין מאבד את משמעותו. זו כבר לא שמחה, אלא בריחה ואובדן שליטה.
אז מה באמת יש בכוס שלנו?
בישראל כמעט שאין פיקוח אמיתי על תכולת היין בבקבוקים. אין בדיקות פתע שגרתיות, אין חובת גילוי נאות לצרכן, ועל התווית האחורית מצויינים רק פרטים בודדים, שאף אחד לא רואה.
יינות שמוגדרים “יבשים” עלולים להכיל סוכר, או סתם צבעי מאכל וחומרים מייצבים, וחלקם עוברים תהליכים תעשייתיים שמרחיקים אותם מהמושג המקורי. גם מי שמסתפק בכוס אחת ביום, עלול לשתות תערובת שמעמיסה על הכבד, על מערכת החיסון ועל הגוף כולו. פיקוח ושקיפות בתוויות הם אינטרס בריאותי בסיסי – לא גחמה רגולטורית.
יין אדום ונוגדי חמצון – כמה זה באמת מועיל?
יין אדום מכיל חומרים טבעיים כמו פוליפנולים ורסברטרול, שנחשבים לנוגדי חמצון. הם עשויים להפחית נזק חמצוני לתאים, למנוע חמצון של כולסטרול "רע" (LDL), להעלות את רמות הכולסטרול "הטוב" (HDL), ולשפר את זרימת הדם. אך השאלה הגדולה היא, כמה יין צריך באמת לשתות כדי להפיק את היתרונות הללו. כוס יין אדום אחת (בערך 150 מ"ל) מכילה בין 0.03 ל-1.07 מ"ג של רסברטרול, כאשר המינון היומי המומלץ לבריאות הלב נע בין 3 ל-5 מ"ג. כלומר, כדי להגיע למינון המומלץ, יש צורך בשתייה של 3 עד 5 כוסות יין אדום ביום.
מחקרים עדכניים מראים שההשפעות הבריאותיות של רסברטרול ביין, הן קטנות מאוד ברמות השתייה הרגילות, בעוד שהנזק המצטבר של אלכוהול עולה על היתרונות. גם שתייה מעטה עלולה להעלות את הסיכון לדמנציה ולפגיעה קוגניטיבית. ופה בדיוק נכנס המיתוס של "הפרדוקס הצרפתי".
בשנות ה־80 וה־90 נולד “הפרדוקס הצרפתי”: צרפתים שאוכלים שומן רב חלו פחות במחלות לב, בזכות שתיית יין אדום. מאחורי הסיפור עמדו אינטרסים כלכליים ברורים של חברות יין ומועצות יין שמימנו מחקרים וכנסים, ובארצות הברית בלבד הושקעו יותר מ־70 מיליון דולר בקמפיינים לקידום המסר ש"שתייה מתונה שווה בריאות".
אך מרבית המחקרים היו תצפיתיים בלבד, והמשתתפים היו לרוב בעלי השכלה גבוהה, שצרכו תזונה בריאה והיו פעילים ספורטיבית. היין היה רק סימן לאורח חיים בריא ולא הגורם האמיתי.
מה באמת שומר על הבריאות?
אחד המחקרים הארוכים שנערכו בעולם Harvard Study of Adult Development, שנמשך כמעט מאה שנה, מצא כי כסף, מעמד, תזונה ואפילו לא גנטיקה, אינם קובעים את תוחלת החיים, אלא קשרים חברתיים טובים ותחושת שייכות. כוס יין סביב שולחן עם חברים עשויה להיראות כמו הרגל בריא, אבל לא היין הוא שמגן על הבריאות – אלא הקשר האנושי.
לסיכום: היין איננו אויב, וגם לא תרופה. הוא שפה עתיקה של שמחה, רוח וחיבור אנושי. אבל כמו כל שפה, צריך לדעת לדבר בה נכון. לא לשתות כדי לשכוח, אלא כדי לזכור את מה שחשוב – את האנשים סביב השולחן, את השיחה, את הרגע. המדע, כמו היין, שירת בעבר אג’נדות שונות. פעם קידש את "הפרדוקס הצרפתי" בשם הבריאות, והיום מגויס לעיתים בידי גופים אנטי־אלכוהוליים בשם הזהירות.
האמת כנראה נמצאת איפשהו באמצע, ואין צורך להיבהל, אבל גם לא להתעלם. המשעול הנכון עובר דרך מודעות אישית. עלינו להקשיב לגוף שלנו, להבין את הגבול שלנו, ולבחור במידה ובכוונה. כשאנחנו שותים מתוך חיבור ולא מתוך הרגל, היין חוזר להיות מה שתמיד היה, סמל של חיים, לא של טשטוש.
המאמר מבוסס על ממצאים ממחקרים מדעיים עדכניים שפורסמו בשנים האחרונות, ועל מקורות ציבוריים פתוחים. האמור בו נועד למידע כללי בלבד, ואינו מהווה ייעוץ רפואי או תחליף להתייעצות עם גורם מקצועי מוסמך
רשמי סיור להכרת היסטוריית היין בארץ ישראל
עשרות חובבי היסטוריה ויין השתתפו ברביעי 30.10.25 בסיור ראשון מסוגו באפלסיון יהודה, אשר נועד להכיר את ההיסטוריה הענפה של היין בארץ ישראל. הסיור, שהתקיים במסגרת אירועי חודש התיירות הישראלית, שילב בין היסטוריה, ארכיאולוגיה, תרבות וגסטרונומיה.
את שני סבבי הסיור הנחה בהיבט המקצועי שלמה גרדמן – עיתונאי ושופט יין, וגם מורה דרך מוסמך. גרדמן חשף בפני המשתתפים את סיפורו של היין הישראלי כמרכיב אינטגרלי ומרכזי במסורת ובתרבות היהודית, החל מימי בית ראשון עד להישגים הבינלאומיים של יקבי ישראל כיום.
החלק הארכיאולוגי של הסיור סיפק גם הצצה נדירה לשיטות הייצור המסורתיות מימי קדם. המשתתפים ביקרו באתרים עתיקים שכללו גת עתיקה חצובה בסלע – מתקן מקורי לדריכת ענבים מימי בית ראשון, אחת מאלפי גתות ברחבי הארץ; מתקן לסחיטת ענבים – שריד מימי בית שני; מקווה טהרה – ממוקם בסמוך לכרם, מה שמעיד כי ככל הנראה היין שיוצר במקום שימש לצורכי פולחן וקודש.
כמו כן הוצגו בסיור שיטות הייצור בימי התנ"ך. הוצג גם הסבר מקיף על משמעותו הסמלית של היין, שמופיע במקורות כ-300 פעמים בשמותיו השונים: יין, תירוש, גפן ושורק.
את המסע ההיסטורי סיימו המשתתפים בביקור ביקב הבוטיק בן נון, במושב בן נון שבלב עמק איילון. שם למדו על שיטות עשיית היין בעידן העכשווי; קצת על ההלכות העומדות בבסיס יצור יין כשר; והבחנה בין מאפייני יקבי בוטיק קטנים ליקבי ענק תעשייתיים.
שלמה גרדמן סקר בפני המשתתפים את התפתחות תעשיית היין המקומית, החל מהיקבים החלוציים שור וטפרברג שהוקמו בירושלים במחצית המאה ה-19, דרך הקמת יקב כרמל מזרחי, עד הגידול המרשים למאות היקבים שפועלים ברחבי הארץ בעולם היין הישראלי הנוכחי.
זה היה סיור אשר שילב נתונים, סיפורים היסטוריים ואווירה חווייתית, והותיר בקרב המשתתפים הבנה על משמעות היין ומורשתו. אחרי הכול, זהו המשקה היחיד עליו מברכים יהודים בשבת וחג.
עשור לחביות החברתיות של 'נחמת שותים'
רני רוגל: צביקה אמיתי (גילוי נאות: אנחנו חברים אך איני לקוח שלו), היה סוכן ביטוח במשך שנים רבות, ושותף ביקב זמורה שפעל במושב בית זית ליד ירושלים. לפני 17 שנים הקים עם אחיינו עמי ארליך (פרש לפני מספר שנים) את מועדון 'נחמת שותים'. המטרה הייתה לאתר עבור חברי הקבוצה (אין דמי חבר) הזדמנויות קנייה של יינות מיקבים טובים ומעלה. בעבר היו בין היקבים כאלה שהתקשו למכור את יינותיהם או לפני סגירה. היום הגדרת צביקה לנחמת שותים היא: "מועדון צרכני יין מבינים, נגוסיאנטים בחביות פרטיות".
מה פרופיל חברי המועדון? "סולידיים, גם לא מעט צעירים שבאים ונדלקים על השיטה. אנשים שנמאס להם לשלם מאות שקלים על טעימות ועשרות שקלים מיותרים על בקבוק. והכי חשוב מסתדרים נהדר באירועים עשירי הטעמים והמטעמים, ומבחר יינות חדשים כל פעם. לא יינות מדף כי אם יינות tailor made במחיר קונפקציה".
תמיד נבדקה ונבדקת גם היום איכות היין לפני המלצתו לחברים, תוך השגת מחירים נמוכים ממחירי השוק בזכות כוח הקנייה המרוכז. כבר כמה שנים מחירי בקבוק בקניית 6 בקבוקים, נעים בין 80 ₪ ל-90 ₪.
בשנים האחרונות, צביקה אמיתי שמגדיר את עצמו "בלש יין", ממקד את כיוון ופעילות נחמת שותים באיתור יקבי בוטיק איכותיים, ורכישת חביות בשלבי הכנה שונים – לעתים תוך השפעה על הבלנד כשמדובר ביינות שאינם 100% זניים. אלה הן "חביות חברתיות" לאור מעורבות החברים בתהליך ובקנייה.
חביות חברתיות אינן פטנט של צביקה אמיתי. בין היקבים בהם מייצרים חביות כאלה אך בדרך כלל בקבוצות קטנות: ליבנה, בן נון, לוריא ובוודאי אחרים. "אצלנו בלי בעיות 30 איש חולקים חבית אחת, אולי בזכות גודל המועדון", הוא אומר. "כבוגרים בני 17 שנה עכשיו, עלינו להתאים את עצמנו למציאות השוק המתייקר. כך נוכל להמשיך להפיק תמורה למחיר (VFM), ובאותו זמן ליהנות מחוויית הקנייה".
חוויית הקנייה המדוברת התחילה בשנת 2015, עם חבית חברתית ראשונה של היינן יעקב אוריה ויקב ליבנה, אירועי טעימות של יקבים ספציפיים ועשיית "חביות חברתיות" עבור ובהשתתפות חברי המועדון. מגוון היקבים, היינות והחביות הלך וגדל – כ-40 עד היום, מהיקבים בן נון (השיא נכון לעכשיו: 7 חביות), בן חיים, נעמן, ליבנה, ואורנה צ'ילאג.
בחורף הנוכחי יבוקבקו חמש חביות, מהיקבים בן נון (כשר – שתי חביות בלנדים שונים 2024), נישקה (חבית קברנה פרנק 2024 וחבית פטי ורדו 2023), והאחרון שהצטרף: לאנה (חבית שתיבחר ממש בימים אלה מתוך שלושה יינות זניים – מרסלאן, קריניאן או פטי ורדו). כל היינות יחולקו לפני פסח, באירועים וטעימות ביקבים.
"כוח המועדון וההנאה למנהליו ולחברים, הינו הקשר הבלתי אמצעי על בסיס כמעט שבועי ברשתות החברתיות ובמפגשים ביקבים. אנחנו מקיימים עם כל יקב אירוע רכישה, לפעמים שלוש טעימות עד למוצר הסופי. באותם מפגשים החברים נחשפים לשאר יינות היקב וקונים ממנו ישירות, עיני לא צרה…", מסכם צביקה אמיתי.
